הבחירות המקומיות שהתקיימו ביום שלישי השבוע, היו גם מבחן כוח עבור המפלגות הארציות. חלקן התמודדו לראשונה בזירה המוניציפלית. אצל השאר היה זה ניסיון לבדוק ולחזק את מעמדן לקראת בחירות כלליות, לעיתים גם במחיר שיתוף פעולה עם מפלגות יריבות בכנסת.
בתקופת המאבק על הרפורמה המשפטית, חלק מהשרים והח"כים של הליכוד הביעו חשש שראשי הערים יימנעו מהזדהות עם המפלגה, בייחוד בערים ליברליות. הבחירות התנהלו תוך בחישה גבוהה של אנשי המפלגה מאחורי הקלעים, בניסיון לשמר את כוחה ולמנוע את ההיחלשות הצפויה, אך הקמפיינים היו סולידיים, בצל המלחמה, וללא מעורבות של ראש הממשלה נתניהו.
גם לאחר שנה קשה במיוחד לליכוד, המפלגה עדיין מחזיקה במספר הגדול ביותר של נציגים מקומיים. ובכל זאת, לפי הסיכום של ד"ר אריאל פינקלשטיין, ראש פרויקט שלטון מקומי במכון הישראלי לדמוקרטיה, כוחו של הליכוד בשלטון המקומי ירד לעומת בחירות 2018. אז הריצו בליכוד 54 מועמדים, ומתוכם ניצחו 31. הפעם הריצה המפלגה 45 מועמדים בעיריות ובמועצות מקומיות (במועצות אזוריות לא קיימת אפשרות חוקית לרוץ במימון ובשם המפלגה הארצית, אלא רק לקבל תמיכה פומבית). 22 מתוכם ניצחו, 20 הפסידו, ושלושה עלו לסיבוב שני. מתוך 22 המנצחים, רק 9 רצו עם האותיות "מחל", אף שמדובר בערים ליכודיות מובהקות בפריפריה.
בסקרים הארציים עוצמה יהודית חזקה יותר מהציונות הדתית, בזירה המקומית המצב הפוך. המחנה הממלכתי מקבלת בסקרים 30־40 מנדטים, אך אין לה שום ראש רשות חדש מטעמה
העובדה הזו חשובה מבחינת הליכוד, אך היא איננה משנה את מפת הגוש. במקומות רבים, חזית דתית־ימנית הצליחה להביא יחד לבחירת מועמדים שנתמכו על ידי סיעות הקואליציה. בחלק מהמקומות מדובר אפילו על מועמד ליכודי שרץ מול מועמד חרדי. כך הצליחו 64 המנדטים בכנסת לייצר רוב שמרני מול הליברלים, שהבחירות המקומיות היו יכולות להיות שעתם הגדולה. הברית הגושית באה לידי ביטוי במקומות שבהם הליכוד תמכה במועמדי ש"ס, כמו בצפת ובטבריה, או בראשון־לציון, שם רצו שתי המפלגות ברשימה משותפת, יחד עם הציונות הדתית. בירוחם עוצמה יהודית רצה עם הליכוד, ובקרני־שומרון וקדומים הציונות הדתית עם הליכוד.
הבחירות המקומיות היו גם שעת המבחן של המפלגות החדשות. לראשונה התמודדו עוצמה יהודית, תקווה חדשה ואפילו נעם בזירה המקומית, מתוך הבנה שלצד הכוח הפוליטי בכנסת, הן חייבות לייצר זהות משלהן גם בשלטון המקומי.
למרות ההיפרדות הסיעתית של הציונות הדתית ועוצמה יהודית בכנסת, במישור המוניציפלי השתיים רצו יחד בכמה מקומות ובהם קדומים, בית־שמש, אלעד, באר־שבע ואשקלון. עוצמה יהודית הצליחה להכניס נציגים מטעמה בירושלים, בנתניה, במעלה־אדומים, בחריש ובבת־ים. בקריית־ארבע מוביל ישראל ברמסון, מועמד עוצמה יהודית, שצפוי להיות ראש רשות ראשון מטעמה. ועדיין, אף על פי שרצה לראשונה בבחירות המקומיות והצליחה להכניס נציגים מטעמה, כוחה של עוצמה יהודית לא מתקרב לזה של המפלגות הוותיקות שכבר שנים מריצות מועמדים בבחירות המקומיות.
במפלגת הציונות הדתית טוענים כי הם הגיעו השבוע למספר שיא של נציגים מקומיים מטעם מפלגה דתית־לאומית, זאת בין השאר לאחר המיזוג בין הבית היהודי והציונות הדתית, שבא לידי ביטוי לראשונה בבחירות המקומיות. בערים מסוימות, כמו רעננה וגבעתיים, שבהן ציבור דתי ליברלי יותר, הרשימות הדתיות המקומיות העדיפו לרוץ ללא זיקה למפלגת הציונות הדתית. במקומות אחרים הרשימות נקראו בשם אחר למרות התמיכה שקיבלו מהמפלגה הארצית, כמו "סיעת מאמינים" בתל־אביב.
בעבר, ראשי הרשויות ביו"ש היו מזוהים בעיקר עם הליכוד. הפעם מפלגת הציונות הדתית תמכה בכמה מועמדים מטעמה, לעיתים יחד עם הליכוד. כך אלירם אזולאי בהר־חברון, ועוזאל ותיק בקדומים. בתמיכת הציונות הדתית בלבד התמודדו בהצלחה ללו זוהר בקריית־מלאכי, ואורי קלנר במועצה האזורית גולן.
הבחירות המקומיות הבליטו את כוחן של המפלגות החרדיות. כאשר המפלגות החרדיות המקומיות תמכו במועמד מסוים לראשות, ברוב המקרים הוא ניצח. במקרים שבהם הייתה זו ברית רחבה יותר של מפלגות הקואליציה הניצחון היה מובהק יותר, כמו בירוחם, שם ניצחה נילי אהרון את טל אוחנה. בעיר אלעד התרחש מאבק צמוד בין איש ש"ס יהודה בוטבול לראש העיר ישראל פרוש. הקהילה הציונית־דתית באלעד, ששני המועמדים חיזרו אחריה, תמכה בבוטבול, המועמד המנצח.
בכנסת, המחנה הממלכתי ותקווה חדשה עדיין פועלות באותה מסגרת מפלגתית, אך בבחירות המקומיות הן רצו בנפרד. הפיצול הגיע לכדי כך שתקווה חדשה רצה ביותר מקרים עם מפלגות אחרות מאשר עם המחנה הממלכתי. בחיפה תמכה תקווה חדשה בדוד עציוני, שעלה לסיבוב שני; ואילו המחנה הממלכתי תמכה באביהו האן, שנותר מאחור.
הסקרים שמעניקים למחנה הממלכתי בין 30 ל־40 מנדטים אינם באים לידי ביטוי בבחירות המקומיות. המפלגה לא הצליחו להביא לבחירתו של אף ראש רשות חדש מטעמה. ביש עתיד, כלקח מהבחירות המקומיות הקודמות, הכפילו את מספר המתמודדים מטעמם. הם הובסו קשות בשתי זירות שהם השקיעו בהן משאבים רבים: תל־אביב (אורנה ברביבאי) וערד (ניסן בן־חמו), אך הצליחו להגדיל את כוחם במועצות השונות, בין השאר בתל־אביב, ברחובות, בגבעתיים, ברמת־גן ובמודיעין. באבן־יהודה הצליחו להדיח ראש מועצה מהליכוד ולהביא לבחירת מועמד מיש עתיד.
יו"ר תקווה חדשה גדעון סער ביקש לבסס את מעמדו גם בזירה המקומית, זירה שהוא מכיר מהליכוד. במקום אחד הוא הצליח להשיג ניצחון: בגדרה הביס מועמדו סהר פינטו את ראש המועצה הוותיק יואל גמליאל, אחיה של השרה גילה גמליאל. מנגד, כחלק משינוי הכללים בין הזירה הארצית למקומית, בצעד חריג תקווה חדשה והליכוד שיתפו פעולה בבית־שאן ותמכו בז'קי לוי לראשות העיר, אך הוא הפסיד לבסוף לנעם ג'ומעה. מקרה חריג עוד יותר התרחש בטירת־הכרמל, שם תמכו תקווה חדשה, הליכוד והעבודה (!) באלי כהן, והוא עלה לסיבוב שני. ברמת־גן נבחר שוב כרמל שאמה־הכהן, שקיבל תקציב בחירות מתקווה חדשה.
עד כמה אפשר להסיק מהבחירות המקומיות לארציות? זהו עניין מורכב. פינקלשטיין סבור שאין השפעה משמעותית. בירושלים, למשל, הליכוד מקבלת תמיכה רבה בבחירות לכנסת אך מצליחה להכניס למועצת העיר רק נציג אחד מטעמה. יש עתיד, שקיבלה את מספר הקולות הרב ביותר בתל־אביב, הצליחה בבחירות המקומיות ב־2018 להכניס למועצה רק נציג אחד. הפעם, לאחר קמפיין אינטנסיבי, היא הגדילה את כוחה לשישה.
ובכל זאת, חברי הכנסת כולם מייחסים חשיבות רבה לבחירות בשלטון המקומי, שלא נדבר על הפוליטיקאים החרדים שעסוקים בכך תקופה ארוכה עד למעלה מראשם. כשרבים מאזרחי ישראל יצאו לטייל, לפני או אחרי שלשול פתק ההצבעה, נבחרי הציבור התרוצצו בין הקלפיות מצפון עד דרום, שיגרו ציוצים והצטלמו עם מועמדים. הפעילות הזו מסייעת לא רק למועמדים המקומיים אלא גם להם עצמם. כך הם בונים את מנגנון השטח שלהם מול חברי מועצות, ראשי ערים וסגניהם, כדי שביום פקודה יתגייסו למאמץ להביא קולות נוספים לרשימת המפלגה לכנסת.
