השקט בשדות המוריקים של עוטף עזה נקטע בפיצוץ פגז ארטילריה וצרור יריות. ההבנה שהמשימה לא הושלמה ושהעבודה עוד רבה, שונה כל כך מהשיח ששמעתי ברדיו בדרכי לכאן. במתחם שליד קיבוץ בארי מקשיבים עשרה גברים כסופי שיער לסיפוריו של בן הקיבוץ על אירועי 7 באוקטובר. על נחילי המחבלים בטנדרים הלבנים שפרצו לקיבוץ, על הוריו שניצלו בדרך נס, ועל חבריו שנרצחו ושנחטפו לעזה באירוע הטרור הגדול ביותר שחוותה ישראל. החבורה נכנסת לביקור בבתי הקיבוץ שעדיין עומדים בשיממונם, ואני מצטרף לחבורת כתבים שמתכוננת עתה להיכנס לשכונת זייתון שבדרום העיר עזה.
"יש מקרים של ירי בציר התנועה, מרבית הירי – של כוחותינו. אם יש פגיעה של אר־פי־ג'י בכוח, אם אפשר – ממשיכים בתנועה, אם לא – נצמדים לקירות של מבנים בסמטאות ומשם מחלצים", מתדרך סא"ל במילואים שאול אייזנר, סמח"ט 401, לפני היציאה. אנחנו עולים על ההאמרים ונכנסים לרצועה. הנסיעה הקצרה עד לגדר הגבול רצופה במסלולי אופניים, שולחנות פיקניק וגינות שהיו פעם מלאות במטיילים. את השבילים כובשים עכשיו כלים צבאיים, את קולות הילדים מחליפים רעשי הפגזים. גדר הגבול המפורסמת שנפרצה בקלות רבה כל כך, נפתחת לאחר תיאומים אחרונים.
מה שהיה פעם הכפר ג'חור א־דיכ הוא נקודת המפגש הראשונה שלנו עם ההרס ברצועה. שכונות שלמות של בתים הושמדו. מפעם לפעם נחשף לעינינו פיר מנהרה, שמבהיר למי ששכח את הטרור של חמאס שהביא לחורבנה של הרצועה ולהרס בתי ספר, מסגדים, בתים, תחנות דלק וכבישים.
העשן השחור המיתמר באופק מלמד על תקיפה נוספת בשכונה סמוכה, הריח של העשן נמהל בריח של נבלות או גופות. בכל מקום כלים של צה"ל ועליהם חיילים מחייכים המנופפים לשלום ומשגרים ד"ש למשפחות מאחור.
עידו בן־ענת, סמח"ט 401: "יש פה עוד הרבה מחבלים ותשתיות מעל ומתחת לקרקע. אנחנו עובדים בצורה משולבת כדי לשלול מהם את היכולות"
אנחנו עולים על ציר טנצ'ר, הלא הוא כביש סלאח א־דין החוצה את רצועת עזה לאורכה, ומשם נכנסים לשכונת זייתון ש"זכתה" לטיפול בתחילת הלחימה. בימים אלו חוזרים החיילים לשכונה שהופכת להיות מהזירות המשמעותיות בלחימה. ביום רביעי טענו בחמאס שיש בידם מידע מודיעיני על מהלכיה של ישראל, ואף פרסמו סרטון של תקיפות שביצעו נגד כוחותינו. בשטח עשרות מחבלים מחוסלים מדי יום. אנחנו מגיעים ל"בית המח"ט" ובקומה השנייה מחכה לנו הפתעה. הקלפי לבחירות המקומיות שהגיעה עד לרצועת עזה לטובת החייל הבוחר.
רס"ן אנה גוריון, מחיל משאבי אנוש המשמשת מנהלת ההצבעה, מספרת בחיוך גדול על מימוש זכות ההצבעה גם ברצועת עזה, חלק ממבצע ענק שכלל הצבת כ־925 קלפיות צבאיות בכלל הגזרות והיחידות. "עשינו הכול כדי שהחיילים שמרוכזים במלחמת הגנה על המדינה יוכלו לממש גם את זכות ההצבעה שלהם בנוחות. אני מודה לכוח של אייזנר שעזר לי להגיע לתוך הרצועה ושיעזרו לי גם בפיקוח על הליך ההצבעה".
לידה ניצב רס"מ עדי קופר, לוחם בחדר הפיקוד של כוח אייזנר והייטקיסט תל־אביבי באזרחות. "לא תיארתי לעצמי שאני אצביע בבחירות המקומיות מתוך שכונת זייתון בעזה, אבל זה לא הדבר ההזוי היחיד שמתרחש במלחמה הזאת", הוא אומר. הבחירות המקומיות, שעוסקות במתרחש בבית, גרמו לקופר לחשוב על המשימה העיקרית של הלוחמה. "אני פה מ־7 באוקטובר. לפני שבוע וחצי יצאתי הביתה לתל־אביב. אני רואה מה קורה בבית, ולמרות שמדברים באופן שלילי על הניתוק של העורף ממה שקורה פה, אני רואה בזה משהו חיובי. בסך הכול אנחנו נמצאים פה בשביל לייצר שגרה בעורף. בהתחלה הפער אומנם היה מוזר אבל היום אני שמח לראות שהמשימה שלנו מצליחה".
בחדר השינה של הילדים בבניין העזתי, מתחת להנמכת גבס בצורת פרפר וספוטים בצבעי ורוד וצהוב, ישנים חיילים. וילונות של הלו קיטי משלימים את התמונה הסוריאליסטית. החזות תמימה, אבל גם בבית הזה, כמו בבתים רבים באזור, נמצאו אמצעי לחימה, כלי נשק ומטענים. ההבנה שאין חפים מפשע ובלתי מעורבים ברצועת עזה הולכת ומתחדדת ככל שהביקור מתקדם.
"מצאנו עריסה של תינוק ורצינו להזיז אותה", מספר סא"ל אייזנר. "הרגשתי שהיא כבדה מהרגיל. הרמתי את השמיכה וראיתי קלצ'ניקוב. כשפשטנו על השכונה החיילים חשפו מטענים, נשקים ואמצעי לחימה רבים, בחלק מהמקרים גם במקומות הזויים. בכל בית הייתה הסתה לרצח יהודים וגם אמצעי לחימה. מצאנו מחסניות, כלי נשק, אר־פי־ג'י, מטעני שוואז וכלימגור. מצאנו המון תשתיות תת־קרקעיות, כולל פיר שהתפוצץ עלינו ופצע ארבעה חיילים. מצאנו יכולות תקשורת במנהרות ואנחנו ממשיכים למגר את הרוע. זה באמת עצוב שהרוע כל כך עמוק ומושרש פה. קשה לראות חדר ילדים שהוא למעשה מחסן תחמושת".
בזמן שבמהדורות החדשות מדווחים על תקיפות ראשונות ברפיח ועל לחץ אמריקני ומצרי למנוע את המשך התמרון במעוז חמאס האחרון בדרום, בבית המח"ט בשכונת זייתון מאמינים שיש עוד הרבה עבודה בעיר עזה ובשכונות הסובבות אותה. "אנחנו פה כמעט שבוע והעובדה שזו שכונה שלא טופלה לעומק עד כה, ניכרת", אומר אייזנר. "הכניסה שלנו הייתה עם הרבה לחימה. עשרות מחבלים תקפו אותנו בפצמ"רים, נ"ט וירי צלפים. ידנו הייתה על העליונה, הרגנו מחבלים רבים אבל גם שילמנו מחיר כבד מאוד".
המחיר שעליו מדבר אייזנר הוא נפילתו של רס"ן אייל שומינוב בן ה־24 מכרמיאל, מ"פ אמיץ שנפצע ב־7 באוקטובר, חזר ללחימה אחרי טיפולים, נפצע בשנית ושב לפקד על הפלוגה. בשבת הוא נהרג מפגיעת נ"ט ישירה. "זה היה בשבת בצהריים, הכנסתי שיירה ואז הודיעו לי על פצוע, הזמנו מסוק. הגעתי לנמ"ר וראיתי על האלונקה את מפקד הפלוגה האהוב כל כך על כולם ועליי באופן אישי, בלי רוח חיים. כיסינו אותו, אמרנו עליו קדיש והעברנו אותו לרכב שהכניס אותו לארץ. הלכנו לסגן מפקד הפלוגה, בחור מדהים בן 22, הוא מיד תפס פיקוד ויצאנו למתקפה במקום שממנו ירו על אייל. אחרי חמש שעות של קרב הגענו לבית המח"ט לסיכום היום. מותו של שומינוב העציב את כולנו, אבל לראות את הסגן שלו לוקח אחריות וממלא את תפקידו, ואת הפלוגה שממשיכה בפעילות – זה מרומם את הנפש".
לפי שעה, אומר אייזנר, ההוראה עדיין מדברת על הסטת האוכלוסייה דרומה ואין היערכות מיוחדת לחזרת התושבים לצפון הרצועה. "אנחנו כרגע במאמץ לפנות את האוכלוסייה דרומה. זה חשוב מאוד שיהיו פה כמה שפחות אנשים כי אנחנו לא רוצים לפגוע באוכלוסייה, והימצאותם בשטח מגבילה אותנו. אם ההנחיות ישתנו בעקבות הסכם כזה או אחר, נדע לעמוד גם במשימה הזו".
"אין פה תמימים"
מבית המח"ט אנחנו חוברים לעידו בן־ענת, סמח"ט 401 שעתיד להעלות אותנו לטנק לסיור בשטח. היתקלות ברחוב הסמוך משבשת את התוכניות ואנחנו ממתינים להתפתחויות. "צריך להבין שיש פה עוד הרבה תשתיות טרור ומחבלים", הוא אומר. "אנחנו בלחימה רציפה ביום ובלילה, ועד כה ספרנו יותר ממאה מחבלים הרוגים שנשאו נשק או שבדירת מסתור שממנה ביצעו ירי נמצא נשק. יש פה תשתיות מעל ומתחת לקרקע, ומחבלים שרצים בין הבתים ומבצעים ירי נ"ט או ירי צלפים לעבר כוחותינו. אנחנו עובדים בצורה משולבת כדי לשלול מהם את היכולות".
ההרס של המבנים והכבישים הופך את התנועה לקשה מאוד. הסטת כוח לוחמים למרחק של כמה רחובות היא משימה לא פשוטה, שדורשת זמן רב ומשאבים כדי לשמור על חיי אדם. יש תחושה של ביטחון בזכות פריסת החיילים, אבל ההרס של הבתים והמנהרות התת־קרקעיות מאפשרים למחבלים לנסות ולזנב בכוחותינו.
הטנק שלנו מפלס את דרכו בין ההריסות לבית המג"ד שנמצא על כביש סלאח א־דין, מה שהיה הכביש הראשי המטופח והמושקע של רצועת עזה. הטנק עוצר, אנחנו יורדים ממנו לתוך ארגז החול שפעם היה הכביש. בכניסה לבית המג"ד אנחנו פוגשים בעצור שנמצא באחת הדירות. לדבריו הוא אזרח תמים, אבל הנוכחות בשכונה אחרי זמן לחימה רב כל כך מחשידה, נוסף על הניסיון של הלוחמים שלפיו אין באמת בלתי מעורבים בשטח.
סמ"ר ליאור דהן: "אנחנו בוחרים את המקום שצופה על האזורים החשובים, מוגן יחסית וקרוב לכוחות. אנחנו יודעים איך מתחילים יום אבל לא יודעים איך נסיים אותו. כל הזמן יש פעילות"
"גילינו גרם מדרגות, ירדנו למטה ומצאנו כמה חשודים מתחבאים שם. הם הופתעו מאוד שגילינו אותם, וכמובן הצהירו שהם חפים מפשע, אבל מדרך המסתור שלהם ומהציוד שהיה להם הבנו שהם ככל הנראה לא תמימים", מספר לנו סמ"ר ליאור דהן מרמת־גן, חייל מגדוד 932 של הנח"ל. "העצורים האלו עוברים תשאול של יחידות מיוחדות. הפרטים עוברים לבדיקה בישראל ומחליטים מה לעשות איתם. בדרך כלל הם יודעים הרבה ויש ערך בתשאול שלהם. אנחנו יוצאים מתוך הנחה שמי שנמצא פה הוא לא תמים והוא נשאר כדי להילחם. בנוסף, כולם פה שכנים ויודעים טוב מאוד על הפעילות של חמאס, מה יש ואיפה. הם מעורבים עד צוואר בטרור שהתפתח פה".
אנחנו עולים לגג לתצפית פנורמית על האזור. סמ"ר דהן מסביר על הנקודה השולטת ועל הפעילות היומיומית של החיילים. "אנחנו בוחרים את המקום שצופה על האזורים החשובים, מוגן יחסית וקרוב לכוחות. אנחנו יודעים איך מתחילים יום אבל לא יודעים איך נסיים אותו. כל הזמן יש פעילות, מצאנו פה מחרטות ליצור נשק, פירים ואמצעי לחימה ובעיקר מחבלים. ממש עכשיו הכוח שלנו נמצא בהיתקלות".
דהן לא מספיק להשלים את המשפט ואנחנו מתחילים לשמוע את הדי התקיפות ממרחק אפסי. תקיפה של בית מהאוויר גורמת לבום שמרעיד את הגג. עשן מיתמר מהאזור המותקף, ואנחנו מתבקשים לסגת מעט אחורה למען ביטחוננו.
"יש פה שילוב כוחות נדיר. צוות הקרב החטיבתי של 401 מורכב משריון, כוח חי"ר רגיל וממוכן, הנדסה, יחידות מיוחדות שמתעסקות עם התת־קרקע, חיל אוויר ותותחנים. יש לנו את כל סל הכלים שאנחנו צריכים בשביל לאפשר את הלחימה המשולבת. לפעמים אנחנו מכווינים מלמטה את חיל האוויר לתקיפות ולפעמים הפוך. הם אומרים לנו איפה יש חשודים ואנחנו חותרים למגע. התחושה היא של ניצחון ועבודה מדויקת, עם הרבה עוצמה וכוח".
שקועים בעשייה
חודש רמדאן המתקרב מעסיק רבות את צוותי המשא ומתן על הפסקת אש. בכירי חמאס הנועדים בקטאר משתמשים בלחץ האמריקני על ישראל כדי להשלים עסקה עד לתחילת החודש, ב־10 במרץ. בשטח, המציאות שונה. "אנחנו לא מכירים הוראות מיוחדות לחודש רמדאן", אומר בן־ענת. "בכלל אנחנו פחות מתעסקים באמירות ובדיווחים בתקשורת, מעסיק אותנו מה שקורה כאן ועכשיו. אם תהיה התפתחות מדינית וייתנו לנו פקודות אחרות, נמלא אותן", הוא אומר, כשברקע רעמי תקיפות של חיל האוויר וירי צרורות, ככל הנראה קלצ'ניקוב של חמאס.
"הלוחמים שלנו מדהימים. הם מתעסקים כל הזמן בעשייה ולא מרגישים שהזמן עובר. מדי שבת עושים ארוחה מאולתרת עם כוס מיץ ענבים לקידוש, ומציינים איזו שבת זו למלחמה. השבת האחרונה הייתה ה־18 והאווירה ממשיכה להיות טובה והמורל גבוה. אני חושב שזה בגלל שיש הבנה שאנחנו צריכים להיות פה ורוצים להיות פה. אין שום שחיקה של הכוחות אלא תחושה של התקדמות ואמונה בצדקת הדרך, באופן הכי מלא שאפשר. צריך לומר ביושר: לאבד חברים ולהיפצע זה לא כיף, יש לנו 41 הרוגים מצוות הקרב החטיבתי מתחילת הלחימה, יש מחיר כבד להיות בקו הראשון של המגע. אבל ברור לי ולכולם שעם היכולות שיש לנו, אנחנו צריכים וחייבים להיות בקו הראשון".
בן־ענת מתגורר רחוק מאוד מרצועת עזה, במעלה־גמלא שברמת הגולן. לפני כשלושה שבועות יצא הביתה ומאז חזר ללחימה ברצועה ולניתוק מהבית ומהחדשות. "אשתי והילדה שלי בת ה־9 לא רגילות למציאות כזאת שאני לא מגיע הביתה 75 יום, למרות שאני איש קבע. ועדיין, כשחוזרים הביתה חוזרים לשגרה, לאסיפת הורים בבית הספר ולבעיות הרגילות. העוצמה שאנחנו מקבלים מהבית היא גדולה. יש אמונה מוחלטת בתמרון ובמה שאנחנו עושים. אנחנו לא מתעסקים במה יהיה וביום שאחרי אלא מתרכזים בפעולה היומיומית ובהוצאת המיטב מכל יום.
"כתושב הצפון אני מבין שגם בגזרה הצפונית צריכה להתקיים לחימה עצימה, ממש כמו פה. אני לא נכנס לשיקולים מדיניים אבל אני בטוח שעכשיו אנחנו פה עד שתיגמר המשימה, וכשנצטרך נדלג לצפון וניתן את אותה איכות של לחימה, עד לניצחון".
אנחנו שואלים את בן־ענת על מה הוא חולם בלילה מלבד המשפחה, והוא עונה מיד: "החלום שלי הוא להגיע לבית, למצוא חטופים, להעלות אותם על רכב שלנו ולהעביר אותם את הגבול, ושבערב יראו אותם על המרקע בבית החולים מחבקים את המשפחות שלהם".
בדרכנו חזרה מהעיר עזה אנחנו נתקלים בפיר מנהרה. לא פחות משמונה קילומטרים של מנהרות נחשפו עד כה באזור, מציין סא"ל אייזנר.
עד שלא רואים בעיניים וחשים ברגליים את סמטאות העיר עזה, לא מבינים עד כמה התוואי התת־קרקעי שמצטרף לצפיפות המבנים מחייב עבודה סיזיפית, איטית וסדורה. הכוחות בשטח לא נותנים לייאוש להזדחל ללב. "יש פה עוד הרבה עבודה, אנחנו עושים אותה מתוך אמונה שלמה בצדקת הדרך, ונישאר כאן ככל שנדרש", מצהיר אייזנר.
