שמו של ד"ר אלעזר בן־הרא"ש אינו מוכר לרבים, אבל בשנה האחרונה הוא ישב בשני צמתים משמעותיים מאוד למלחמה הנוכחית. רוב השנה הוא כיהן כמנכ"ל משרד הנגב והגליל, שני אזורים שנפגעו במיוחד מהמלחמה, אך עם פרוץ המלחמה הוא מצא עצמו בתפקיד ממלא־מקום מנכ"ל המשרד לביטחון לאומי, תחת השר איתמר בן־גביר.
לפני כן הוא היה חלק מהצוות המצומצם שניהל את המשא ומתן הקואליציוני מטעם מפלגת עוצמה יהודית, ואחד האחראים להישגי המפלגה במו"מ. בספטמבר, כשמנכ"ל המשרד לביטחון לאומי שלמה בן־אליהו הודיע על סיום תפקידו, ביקש בן־גביר מבן־הרא"ש למלא את מקומו. המעבר ממנכ"ל משרד הנגב והגליל, הקטן והאזרחי, לתפקיד המרכזי של מנכ"ל המשרד לביטחון לאומי, על השלכותיו הביטחוניות והעניין הפוליטי הגובר סביבו, היה מאתגר גם ללא העיתוי של הכניסה לתפקיד: למחרת שמחת תורה, ב־8 באוקטובר.
איך נראתה העבודה במשרד לביטחון לאומי בימים שאחרי שבעה באוקטובר?
"היו לנו שלוש משימות עיקריות. אחת, הקמת כיתות הכוננות בכל הארץ; שנייה, הנושא של רישוי כלי ירייה; שלישית, התעצמות של המשטרה וגופי הביטחון נוכח האתגרים שהתגלו. כל מי שהיה מעורב היה מגויס באופן מדהים. עבדנו 24/7, לתוך הלילה, עם ועדות מכרזים וועדות פטור בכל שעה, וישיבות זום אחרי הקידוש בשבת. נלחמנו נגד השעון כדי להעביר לשטח מענה ביטחוני מיידי. היה חשש מהסלמה בכל האזורים, במיוחד בקו התפר. ישראל היא מדינה קטנה עם מותניים צרים. זה לא סוד שיש הרבה נשק בלתי חוקי בשטח, והנחת היסוד שלנו הייתה שמה שקרה בפעם הקודמת (שומר החומות; ר"מ) זה הסטנדרט לפעם הבאה. אני חושב שהמענה המהיר שלנו, שתוך שבוע שפכנו אלפי נשקים לשטח, וגם התגובה החזקה של משטרת ישראל לכל אירוע – שני אלה הורידו שאיפות כאלה, אם היו. בשטח הבינו שזה לא צחוק, שתהיה תגובה חזקה".
יש גם הרבה ביקורת על המהלכים שהובלתם, על המשמר הלאומי ועל "ישראל מתחמשת".
"אנחנו מדינה עם אתגרים ביטחוניים משמעותיים, והמשטרה לא יכולה להיות בכל מקום בכל רגע. בשבעה באוקטובר המשטרה הייתה חומה בצורה, הגיבה בצורה מדהימה, בעוז רוח ובנחישות. אבל אנחנו לא יודעים מאיפה זה יופיע, ולכן צריך כוח תגובה ראשוני מיומן. ביהודה ושומרון יש כיתות כוננות בכל יישוב, עכשיו מבינים שצריך בכל מקום. הוקמו עכשיו מאות כיתות כוננות בזמן מאוד קצר".
משולש ברמודה לפוליטיקאים
עד הקדנציה הנוכחית, ניסיונו של בן־הרא"ש התמקד בקידום מדיניות מאחורי הקלעים, לא בתפקידי מפתח או בניהול מערכות גדולות. "הראשון שהכיר לי את העולם הזה היה בני אלון. הוא אמר לי 'זה קירות, אתה רק צריך לשבור אותם'. ההשכלה שלי היא בתחום מדע המדינה, גם הדוקטורט שלי. אבל זה משהו שלומדים ברגליים. 99% זה ניסיון. לשבת עם אגף התקציבים, עם משרד ראש הממשלה. ללמוד איך משנים תהליכים, איך משפיעים על חקיקה, על תקצוב", הוא אומר.
זהו הריאיון הראשון שלו, ולדבריו גם האחרון, כמנכ"ל משרד ממשלתי – לפחות בסבב הנוכחי. התנהלותו צנועה ודיבורו שקט ורגוע, מחויך, אבל הוא בקי בתחומי עיסוקו וגם נחרץ ודעתן בתפיסותיו. לקראת פרישה הוא נאות להתראיין ולסכם את פעילותו בתפקידים הללו. כמי שסייע לבן־גביר לקבל את המשרד לביטחון לאומי, ואף נאבק להביא לו תקציבים מוגדלים, הוא מספר שהמלצתו הראשונית הייתה שונה.
"כיועצים מקצועיים אמרנו לבן־גביר שלא ייקח את התפקיד הזה, זה כמו משולש ברמודה לפוליטיקאי. סמכויות השר מאוד מורכבות, וצריך תקציבי ענק כדי להרים את זה. לקראת המשא ומתן למדתי את המשטרה והבנתי מה הפערים שצריכים לסגור. זה הר, צריך להבקיע עולמות שלמים. אמרתי לו זה תפקיד קשה, וכל מה שתעשה יהרגו אותך. נניח שעשית הכול כמו שצריך, ופתאום יש רצח. יאשימו אותך, ואף אחד לא יזכור כל מה שמנעת וכמה טוב קידמת. גם מעשית קשה להצליח במשרד הזה. היחס בין המשטרה למשרד לא ברור עד הסוף. זה לא כמו שב"כ או צה"ל. במשטרה הכפיפות לדרג המדיני פחות מובהקת, כי זה גוף שעוסק גם בחקירות. בן־גביר אמר לי 'זו החצר האחורית של מדינת ישראל, צריך להיכנס לזה עד הסוף ולהרים את הגופים האלה. אני מוכן לשרוף את הקריירה הפוליטית שלי על זה'.
"הדבר הראשון שעשינו, עוד לפני שנכנסנו לממשלה, היה להתעקש על תיקון החקיקה כך שסמכויות השר כלפי המשטרה יהיו ברורות יותר, והבהרנו גם את הכפיפות לדרג המדיני. בתחום החקירות שמנו סייגים – השר קובע מדיניות כללית ועקרונות, אבל לא נכנס לעבודה המעשית של משטרת ישראל. לתפיסתנו הדרג המדיני הוא זה שצריך לקבוע את הדירקטיבה, כי הוא אחראי ונותן דין וחשבון. עד התיקון הזה, הסמכות העיקרית של השר הייתה רק במינויים ובתקציב, והוא היה נושא ונותן עם המשטרה כדי להשפיע. עכשיו יש מעורבות יותר משמעותית של השר. אני חושב שזה תיקון נכון ומאוזן, אבל הוא עוד יידון בבג"ץ. במדינות אחרות יש סמכות הרבה יותר ברורה של הדרג המדיני על תוכניות העבודה".
גם במשא ומתן הקואליציוני וגם עכשיו הצלחתם להשיג תקציבים נוספים למשרד, כשלכל האחרים קיצצו.
"הרעיבו את המשטרה המון שנים. מה שהשר הוביל היה נכון וראוי. משטרת ישראל צריכה את קפיצת המדרגה הזאת. הרבה תשתיות טכנולוגיות היו זקוקות לשדרוג. היה הכרח ברכש של אמל"ח, רכבים ומסוקים, וכמובן תוספות השכר לשוטרים, בעיקר לרמות השכר הנמוכות. יש לזה משקל בהחלטה של אנשים להצטרף למשטרה, וצריכים אנשים. אני מקווה שייפתחו גם לצורות חדשות של העסקה. במשמר האזרחי אני מקווה שהרוב יהיו בחוזים אישיים".
הקלתם מאוד את הקריטריונים ברישוי כלי נשק, והיו גם מינויים בעייתיים של משרות אמון ובנות־שירות כפקידות רישוי כדי לאשר יותר בקשות. במשרד היועמ"שית אומרים שחלק מהרישיונות ניתנו בצורה לא חוקית, וראש אגף רישוי גם התפטר.
"שינוי הקריטריונים היה דבר שסוכם ועבר בכנסת עוד לפני האירועים האלה. אגף רישוי כלי ירייה ניהל את הנושא. זה אגף מאוד עצמאי, וממה שראיתי נעשתה שם עבודה מאוד רצינית ומסודרת. מה שהוקם זה מערכים של מענה טלפוני, וזה מתבקש. קפצנו מ־42 אלף בקשות בשנה לכמעט 300 אלף בחודשיים הראשונים של המלחמה. המערך קרס. הקמנו פלטפורמות דיגיטליות שיסייעו, אבל בתחום המענה הטלפוני ופקידי הרישוי גייסנו כוח עזר, וגם היועץ המשפטי של המשרד אישר את זה. לא עיגלו שום פינות. אחר כך פתחו על זה קמפיין אגרסיבי. יש אנשים שחושבים שלא צריך בכלל לחלק נשק בישראל. זה עניין של תפיסות עולם שלא קשורות לאירוע. החוק קובע שהשר יכול למנות כל אחד כפקיד רישוי. אחר כך היו ויכוחים האם פקיד רישוי צריך להיות עובד מדינה. העמדה שתתקבל תהיה העמדה המשפטית הקובעת, אבל ההליכים היו סדורים".
יש בנושא הזה ביקורת קוטבית: מצד אחד שמחלקים נשק בלי הבחנה ושזה יגביר אלימות, גם כלפי נשים, ומצד שני שמעכבים רישיונות בלי סיבה ולא משחררים מספיק מהר.
"עשינו את המקסימום כדי לתת מענה, אבל אנחנו באמת לא יכולים לתת יותר מהר מזה. כשבודקים מחקרים על אלימות במשפחה, הרוב המוחלט זה בנשק לא חוקי. אני חושב שהכנסת איזנה את זה. לא כל אחד יכול לקבל נשק, צריך להיות עם רקע ביטחוני ולוחם, או אדם שגר באזור עם סכנה ביטחונית".
"איתמר הוא סוס עבודה"
בן־הרא"ש גדל בסביבה בורגנית בשכונת טלביה בירושלים ("התפללנו בקהילת רננים, כילד הייתי מלווה את יוסף בורג הביתה אחרי התפילה") והיום מתגורר עם משפחתו ביישוב נוקדים שבגוש עציון. אשתו מחנכת בבית ספר בבת־עין, והם הורים לארבעה בנים. ההתנסות המקצועית שלה לאורך השנים הייתה בלב המיינסטרים של הציונות הדתית. הוא עבד למען ישיבות ההסדר עם ניסן סלומינסקי, ניהל את המשא ומתן הקואליציוני של נפתלי בנט ב־2015, ליווה את תיקוני חוק הגיוס של איילת שקד, עבד קרוב לרב דרוקמן על קידום מוסדות החינוך של הציונות הדתית, ניהל את המשא ומתן הקואליציוני של רפי פרץ ("בנינו הסכם שלם אבל הוא לא נחתם", הוא צוחק), והקים עם בצלאל סמוטריץ' את איגוד הישיבות הציוניות הגבוהות.
כאשר בן־גביר ביקש למנותו לממלא־מקום מנכ"ל המשרד לביטחון לאומי, הוא תואר בביקורת כ"איש עוצמה יהודית". הוא מצידו רואה עצמו כאיש הציונות הדתית הקלאסית, ולא היה חלק מהמנגנון של עוצמה יהודית. "בבחירות האחרונות מישהו מעוצמה יהודית הגיע להתייעץ איתי לפני המשא ומתן הקואליציוני. הבינו שם שאני מבין בתחום. אחרי כמה שעות הייתי בחדר המשא ומתן עם בן־אליהו וחנמאל דורפמן", הוא מספר.
אומרים שאתה מאוד מקורב לבן־גביר.
"מטבע הדברים, כשאתה עובד עם מישהו 24/7 אתה מתקרב. אני מאוד מעריך אותו, הוא לקח סיכון פוליטי גבוה, אבל זאת קרבה מקצועית. הפעם הראשונה שפגשתי את איתמר הייתה באוקטובר 2022. בסוף אני בא מהציונות הדתית, ועסקתי שנים ברגולציה ובתקצוב של עולמות החינוך, ההתיישבות והביטחון. פה היה ממשק טוב בנושאים הציוניים. פגשתי אנשים רציניים. איתמר הוא סוס עבודה, מאוד מוכוון מטרה. הוא שם על השולחן את הרצון להרים את המשטרה ולחזק אותה. הערכים שהוא הניח על השולחן הם הערכים שאני מאמין בהם. אפשר לראות גם שבשבוע הראשון של המלחמה המשרד תפקד, לא היה בהלם".
כניסתו לתפקיד ממלא־מקום מנכ"ל המשרד לביטחון לאומי לוותה בקשיים. נציב שירות המדינה דניאל הרשקוביץ הסתייג וטען כי אין לו ניסיון ביטחוני מתאים, והתנועה לאיכות השלטון עתרה לבג"ץ בטענה שהמינוי פוליטי ונעשה משיקולים זרים. יממה לפני הדיון בבג"ץ הודיע בן־הרא"ש כי לא ימשיך בתפקיד, והעתירה התבטלה. בן־הרא"ש טוען כי מראש אמר לבן־גביר שיגיע לתקופה קצרה של שלושה חודשים בלבד. אחריהם חזר באופן זמני אל משרד הנגב והגליל, אבל גם אותו הוא מתכוון לעזוב עם אישור התקציב ל־2024.
"היו לנו 300 אלף בקשות רישוי נשק בחודשיים. המערך קרס, אז גייסנו כוח עזר. פתחו על זה קמפיין אגרסיבי. יש אנשים שחושבים שלא צריך בכלל לחלק נשק"
"לא תכננתי להיות הרבה זמן במשרד לביטחון לאומי", הוא טוען באוזנינו, אבל מותח ביקורת על המתנגדים. "בהתחלה הנציב הסכים למינוי. הוא אמר שהדרישה היחידה שלו היא שאני לא אישאר גם מנכ"ל הנגב והגליל במקביל. אבל אז גורמים בנציבות עלו על עץ שאין לי רקע ביטחוני, והנציב הוציא את המכתב הזה. גם לתומר לוטן ולבן־אליהו (המנכ"לים הקודמים; ר"מ) לא היה רקע ביטחוני, וגם הם יכלו למצוא את עצמם יום אחרי המינוי במלחמה. היה קמפיין כי העיתונים רצו לסגור חשבון עם איתמר".
חוזרים לציונות הבסיסית
את רוב השנה האחרונה עשה בן־הרא"ש כמנכ"ל משרד הנגב והגליל תחת השר יצחק וסרלאוף. עם פרוץ המלחמה היו שקראו לסגור גם את המשרד הזה, כחלק מרשימת המשרדים המיותרים. מאידך גיסא, רשויות בצפון ובדרום תמכו בקיומו וביקשו שענייניהן במהלך המלחמה יטופלו על ידי המשרד הקטן והייעודי ולא על ידי משרד הפנים או משרד רה"מ. לדברי בן־הראש, "גם החבר'ה באגף תקציבים מבינים את חשיבות המשרד. במלחמה זה המשרד שנתן את המענה הכי מהיר לרשויות. תוך 12 שעות הזרמנו כסף לשטח, לחמ"לים, לרשויות. המשרד הזה רואה את המרחב המקומי וזה בריא. האם המשרד כולו היה יכול להיות חטיבה במשרד ממשלתי ענק? יכול להיות. האם הוא היה מקבל את אותה תשומת לב ואותם תקציבים? חד־משמעית לא. זה שיש טריטוריה נפרדת עם שר ומנכ"ל ומערכת שנלחמים עבור המרחב הזה, זה מה שנותן את היתרון".
מהם לדעתך האתגרים הגדולים של הנגב והגליל?
"בפיתוח אזורי יש משולש של איכות חיים, הון אנושי והון כלכלי. אלה שלושה פרמטרים שמזינים אחד את השני. בתל־אביב, למשל, יש איכות חיים שמושכת אליה הון אנושי איכותי, וההון האנושי מושך השקעות ויזמות והון כלכלי, שמחזק את איכות החיים וכן הלאה. הבעיה העיקרית של הפריפריה זה שההון האנושי האיכותי עוזב למרכז. הממשלה השקיעה המון בפיתוח איכות החיים וההון האנושי, אבל כשההשקעה הבשילה הם עזבו למרכז. ההשקעה העיקרית צריכה להיות בתעסוקה איכותית בפריפריה. צריך להבין, השכר הממוצע במשק הוא קרוב ל־12,000 שקל, אבל בפריפריה יש מקומות שהוא 7,500. אם נצליח להעלות את השכר של קבוצות בפריפריה לאזור ה־9,000 שקל, נתחיל להניע את הגלגלים הכלכליים של המרחב הזה. במטרופולין באר־שבע, רק 12% עובדים בתחומים עם רמות שכר גבוהות כמו הייטק ופיננסים; בשאר המטרופולינים, הממוצע הוא 24%. גם אם תיתני רמת חיים מעולה, בסוף מי שמסוגל להשתכר יותר במרכז הארץ יעבור לשם".
זה אותו מעגל קסמים, כי מעסיקים איכותיים ילכו למקומות עם הון אנושי גבוה.
"החברות הגדולות אומרות שהן יבואו לפריפריה אם יהיו מענקים ממשלתיים או הטבות מס משמעותיות. חברות קטנות ובינוניות מדברות בעיקר על הצורך בסביבה עסקית. זה גלגל שאפשר להתחיל לגלגל – לתת עידוד לחברות בינלאומיות לבוא לנגב, כמו שעשו עם אינטל. יש לנו תוכנית לנגב המזרחי, השקעה של 130 מיליון שקל בתוכנית שתייצר 1,200 משרות לאנשים שיעברו הכשרה עם מלגה, ומענק לחברות שיבואו ויקלטו אותם. תוכניות דומות אפשר לעשות בטבריה ובעכו. יזמים פתוחים לזה. בסופו של דבר הם מרוויחים מזה".
זאת הייתה ההבטחה הגדולה של אינטל בקריית־גת, ובסוף רוב העובדים הם לא מקומיים.
"צריכה להיות תנועת מלקחיים. להביא חברות מלמעלה, ובמקביל להכשיר את העובדים המקומיים. גם הממשלה צריכה למקד את המאמצים שלה. צריך להפוך את באר־שבע למטרופולין אמיתי, שיקרין על כל המרחב. גם שם השקיעו המון באיכות חיים, אבל כל שנה עוזבים 4,000־5,000 סטודנטים. עכשיו מעבירים לנגב את צה"ל, כמעט 20 אלף חיילים, אפשר לייצר כמה עוגנים שיגרמו לעסק הזה להתפתח. להקים בבאר־שבע מרכז לאומי לבינה מלאכותית. בדקנו מודלים אמריקאיים לשיתוף צבא־אקדמיה־תעשייה. הצענו לצה"ל לבדוק מודל שצוערים יוכלו אפילו להיות שותפים בזכויות על הפיתוחים שהם עושים.
"בגליל אין עיר מטרופולינית, צריך לקבל החלטת ממשלה שתהיה עיר אחת שתקבל השקעות מסיביות. זיהינו את כרמיאל כעיר כזאת. היא באזור מרכזי, עם מרחקים קרובים לכל האזור. יש כבר רכבת, כביש 6 יגיע לשם. זה הכיוון שלנו. משרד הפנים זיהה דווקא את טבריה כעיר כזו, אבל בסוף צריך לרכז כוחות במקום אחד כדי לעשות את קפיצת המדרגה המשמעותית".
המלחמה טרפה את הקלפים בשני האזורים האלה.
"חובה לפתור את אתגרי הביטחון אבל זה לא חונה לפתחנו. במשרד הזה צריך להשקיע בנושא הכלכלי. זה יהיה אסון לנגב ולגליל אם כל המשאבים יעסקו רק בביטחון. משרד הנגב והגליל הוא משרד אזרחי. אנחנו צריכים שכל התחומים האזרחיים ימשיכו ויתקדמו, גם כשעובדים על השבת הביטחון".
האתגרים היום גדולים יותר. אם בעבר היה קשה להביא תושבים חדשים לגליל ולנגב, כעת קשה עוד יותר.
"קרה פה אירוע גדול, שצריך להביא שינוי – בצבא, בחינוך, בחיים האזרחיים. עוד לא הפנמנו את עומק השינוי. גם בצפון אנשים אמרו לי: חשבנו שאנחנו בשווייץ, הזכירו לנו שאנחנו לא. יש לנו עַם עִם רוח גדולה, צריך לרענן אותה, להוריד את האבק. אנחנו חוזרים לציונות הבסיסית. ל'שומר', לכיתות הכוננות, להבנה שיישובי הספר הם באמת ספר, ושיש לנו סכנות קיומיות אמיתיות והאויבים שלנו רוצים בהשמדתנו. קצת שכחנו את מושכלות היסוד של המחרשה והרובה. זה יחייב את כולנו לעשות שינוי. בכנות, זה חלק מהסיבה שאני פורש. אני צריך ללכת הביתה ולחשוב. אני מאמין שהמון אנשים טובים ומצוינים יבואו לגור בגליל. גם חבל התקומה יעוף גבוה. אין לי ספק בזה".
