נמלי מטאבלה האפריקניות הן ציידות קטלניות, אך הצד העדין שלהן הוא שמשך לאחרונה את תשומת ליבם של מדענים. הנמלים נפצעות לעיתים קרובות במהלך ציד טרמיטים – מקור המזון היחיד שלהן – כיוון שהטרמיטים משיבים מלחמה עזה, ומכים בחומרה בתוקפותיהם. אבל לנמלים יש מיומנות מיוחדת לריפוי חברותיהן הפצועות: הן יכולות לזהות מתי פציעה מזדהמת, ולטפל בה בתרופות אנטי־מיקרוביאליות שהן מייצרות בעצמן.
"יש לנמלים מערכת מתוחכמת להתמודדות עם זיהומים מסוכנים ולפעמים קטלניים ביעילות יוצאת דופן", אומר אריק פרנק, מדען במחלקה לאקולוגיה של בעלי חיים וביולוגיה טרופית באוניברסיטת וירצבורג. לדבריו לנמלים יש שיעור החלמה של כמעט 90 אחוז: "אנחנו יכולים ללמוד הרבה מהיצורים הזעירים האלה". פרנק ועמיתיו חקרו כיצד הנמלים מייצרות חומרים אנטי־מיקרוביאליים ומורחות אותם על הפצעים של חברותיהן. המחקר שלהם, שפורסם בנייצ'ר קומיניקיישנס, התמקד בנמלים הנגועות בחיידק האלים Pseudomonas aeruginosa, שנפוץ בפציעות נמלים. אותו החיידק, העמיד לרוב התרופות, זיהם טיפות עיניים בארצות הברית בשנה שעברה, וגרם למקרי עיוורון ומוות.
לדברי המדענים, לתובנות על התנהגות הנמלים עשויות להיות השלכות גם על בני אדם, במיוחד כשמדובר בחיידקים עמידים לתרופות, איום הולך וגובר שמקשה על טיפול בזיהומים מסוימים. "יש כאן פוטנציאל לניתוחים מעמיקים יותר של חברות התרופות או מדענים אחרים בתחומים האלה, שיבחנו את הנושא לעומק", אומר פרנק. "יש כאן תרחיש שדומה להפליא לשלנו: בעל חיים עם פצע נגוע וחיה אחרת שמטפלת בו. הפתרונות שהנמלים הללו מצאו אמורים להיות אפשריים ליישום במידה מסוימת במערכת שלנו".
ההיסטוריה מלאה דוגמאות להשראה שקיבל מדע הרפואה מן הטבע. "האנטיביוטיקה או התרופות האנטי־טפיליות השימושיות והעמידות ביותר שלנו התגלו לראשונה במקרים רבים דווקא בטבע", אומר פיטר הוטז, דקן בית הספר הלאומי לרפואה טרופית במכללת ביילור לרפואה ומנהל משותף במרכז לפיתוח חיסונים בבית החולים לילדים בטקסס, שלא השתתף במחקר.
בין הדוגמאות אפשר למנות את האנטיביוטיקה סטרפטומיצין ואת האיברמקטין האנטי־טפילי, שהתגלו באדמה; את הבקטריופאגים, נגיפים שמצויים בביוב, באדמה, בשפכים ובמעיים של בעלי חיים, ואינם מזיקים לבני אדם אך הורגים חיידקים; ואת המגאינינים, פפטידים אנטי־מיקרוביאליים שמופקים מעור הצפרדע האפריקנית. "מקרה המגאינינים התבסס בחלקו על חקר ההחלמה המהירה בעור הצפרדע. זה לא שונה מאוד מגילוי טיפולי הנמלים", אומר הוטז. "זיהוי חומרים אנטי־מיקרוביאליים שמיוצרים באופן טבעי הוא מסלול מבטיח לגילוי נוגדי זיהומים חדשים".
הנמלים מייצרות חומר שמורכב מ־100 תרכובות כימיות ומ־41 חלבונים בעת טיפול בפצעים נגועים, מה ש"מאפשר להן גישה רב־גונית, כמו אנטיביוטיקה בעלת שימושים רבים", אומר פרנק. "אני מאמין שלחלק מהתרכובות הללו בהחלט יכולים להיות שימושים מסוימים גם במערכת הרפואית שלנו". חלבון אחד שמעולם לא זוהה בהפרשות הנמלים "הוא ללא ספק הנפוץ" שבחומרי הטיפול, הוא מסביר. "אני בטוח שיש בו משהו מיוחד שמטפל בפצעים נגועים".
הנמלים, שנקראות על שם שבט המטאבלה בדרום אפריקה, יוצאות לציד כמו צבא ממש. ראשית, נמלת סיור מוצאת את הטרמיטים, ואז היא חוזרת לקן ומגייסת עד 800 חיילות. הן עוקבות אחר נמלת הסיור בטור מסודר, ואז מתאספות יחד כדי לתקוף. רק חמש עד עשר נמלים נפצעות בכל מתקפה, ולדברי פרנק "זה אולי לא נשמע הרבה", אך המספר עלול לעלות במהירות "מכיוון שהנמלים הללו יכולות לצאת לציד חמש פעמים ביום". בחודש אחד יכולות להיפצע עד אלף נמלים, מספר לא מבוטל מאחר שהמושבות כוללות לא יותר מאלפיים פרטים בסך הכול.
"לנמלים יש פרופיל כימי מיוחד שהן משתמשות בו כדי לזהות זו את זו", מסביר פרנק: מעין תלבושת אחידה, עם "מדליות" כימיות מיוחדות המבדילות את המלכה, את מחפשות המזון, את האחיות המטפלות ונמלים בעלות תפקידים אחרים. אותו פרופיל כימי גם מעדכן את הנמלים האחרות במצב הפציעה. הוא מאפשר להן לזהות מתי נמלה נפגעה ואם מערכת החיסון שלה נלחמת בזיהום.
הנמלים מחלצות את החומרים האנטיביוטיים מהבלוטה המטפלוראלית הממוקמת בצד בית החזה שלהן. "דמיינו את הבלוטה המטפלוראלית כמו סוג של כיס, בערך באותו גובה של כיסים במכנסיים", המכיל את ההפרשות האנטי־מיקרוביאליות הדביקות, מסביר פרנק. "כדי למרוח את החומר על פצע, הנמלה מגיעה לכיס עם רגליה הקדמיות, אוספת את ההפרשה ב'ידיה' ואז מלקקת אותה כדי לצבור את החומר בפיה. ברגע שהנמלים צוברות מספיק הפרשות בפיהן, הן ימהרו ללקק את הפצע".
לדברי רוברט ט' סקולי, מומחה למחלות זיהומיות מאוניברסיטת קליפורניה בסן־דייגו, המחקר "הוא עדות רבת־עוצמה לכוחה של האבולוציה ברמה החברתית וברמה האישית. חבָרות מצליחות כשהן מגינות על הפגיעים ביותר". הוא מוסיף ש"המחקר עשוי לספק תובנות שיובילו לאנטי־מיקרוביאליות שימושית ברפואה אנושית וטרינרית", אך "התרכובות מיושמות באופן מקומי, ולא ברור איזו רעילוּת עשויה להופיע אם הטיפול יינתן באופן מערכתי".
החוקרים רוצים לאסוף דגימות נוספות לניתוח, אם כי הדבר עשוי להתברר כמאתגר: מקומו של מחקר השטח הראשוני, בצפון חוף השנהב, נמצא כעת תחת איום טרור. "אני מנסה למצוא פתרון עם כמה מקומיים שיאספו בשבילי את הנמלים וישלחו אותן לגרמניה", אומר פרנק.
ההתנהגות החברתית של הנמלים משכה את תשומת ליבו לראשונה לאחר שדרס בטעות "מסיבת ציד" של נמלים. "יצאתי מיד מהמכונית כדי לבדוק מה שלומן", הוא משחזר. "זה היה בלגן עצום, נמלים התרוצצו בטירוף. אבל הן גם חיפשו נמלים פצועות, אספו והחזירו את אלה שעדיין אפשר להציל. להפתעתי, הן השאירו מאחור את הנמלים שנפצעו קשה מדי. הן ערכו מעין טריאז'", מיון ראשוני של הפצועות לפי חומרת מצבן.
הצוות שלו חוקר גם נמלים צבאיות בקוסטה ריקה וכמה מיני נמלים אירופיות, ומוצא גישות דומות לטיפול בפצעים. פרנק מקווה לכלול במחקר חרקים חברתיים אחרים, כמו דבורים. הוא גם בוחן כיצד שימפנזים משתמשים בחרקים כדי לטפל בפצעיהם. "בסך הכול", הוא אומר, "הטיפול בפצעים בממלכת החי אינו נחקר דיו, באופן מתסכל, ועדיין יש לנו הרבה מה לגלות".
