"אני חושבת שהמאמצים שאנחנו משקיעים בשיח של הכישלון והקונספציה, והמיקוד ב'כמה טעינו' – הם מוגזמים ושגויים", אומרת פרופ' רות וייס בשיחה שקיימנו במסגרת ביקורה בישראל. "נכון, המעטנו ביכולות של חמאס וסגרנו את העיניים נוכח הסכנה האמיתית. מצמצנו לרגע. קשה לנו כיהודים לדמיין חברה כל כך אכזרית – כלפי אחרים כמו כלפי עצמה – שהשקיעה כל כך הרבה מחשבה, זמן וכסף כדי להרוג. במקום לבנות אל השמיים, הם בנו מתחת לאדמה".
כשאני שואל במה לדעתה החברה הישראלית כן צריכה להתמקד, היא משיבה: "עלינו לעבור מעיסוק בעצמנו לעיסוק באופיו של האויב. להבין את עומק הרוע שלהם. אסור לנו לזלזל פעם נוספת בעוצמת האופל שיכולה להיות מופנית כלפינו. עד שלא יתרחש שינוי דרמטי בעולם הערבי־מוסלמי במזרח התיכון, הרוע הזה לעולם יהיה מופנה כלפינו שוב. אנחנו יכולים לרצות שיהיה שינוי, אבל אסור לנו להעמיד פנים שהשינוי הזה אכן קרה. המחשבה שאנחנו יכולים לשפר את הערבים או הפלסטינים, שבכוחנו להפוך אותם למשהו אחר, היא שגויה והרסנית. הבעיות העמוקות של הפלסטינים קשורות הן לאסלאם והן לתרבות הערבית בכלל, ועליהם לפתור אותן בעצמם. כל מה שאנחנו יכולים לעשות הוא לסרב להיות המטרה למתקפות שלהם, ולדחות בכל תוקף את הניסיון להאשים אותנו בבעיות שלהם. למעשה, זהו המנגנון של האנטישמיות בכל הדורות".
גם בגילה המופלג, 87, ולאחר שבמהלך השנים הגנה על מדינת ישראל מעל בימות רבות ברחבי העולם, פרופ' רות וייס איננה משדרת עייפות. מחשבתה בהירה, דעותיה ברורות ומושמעות באופן חד, והיא מגלה בקיאות במתרחש בארה"ב ובישראל. לפני כשבועיים נערך לכבודה ערב עיון בבית אביחי בירושלים, תחת הכותרת "יהודים וכוח אחרי 7 באוקטובר".
במשך יותר מעשרים שנה שימשה וייס כמרצה לספרות יידיש באוניברסיטת הרווארד, במסגרת המחלקה ללימודים יהודיים; לפני כן שימשה בתפקיד דומה באוניברסיטת מקגיל בקנדה. ילדותה של וייס הייתה ספוגה בהוויה היהודית המזרח־אירופית ובערגה לעולם הישן שחרב. לא פלא אפוא שבבגרותה בחרה לחקור את ספרות היידיש המודרנית.
דעותיה הפרו־ישראליות המובהקות, לצד היותה קול בולט בתנועה הניאו־שמרנית בארה"ב, קיבלו ביטוי לאורך השנים בעיתונות ובכתבי עת רבים – בין השאר ב"קומנטרי", כתב עת שמרני בעל השפעה – ובמהלך השנים היא הוכרה כאחת האינטלקטואליות היהודיות הבולטות בארה"ב.
העיוורון של אוסלו
"אחד הדברים שמשכו אותי ללמוד ספרות יידיש הוא הרצון להבין טוב יותר את המחשבה הפוליטית של העם היהודי", אומרת וייס. "הרבה מהספרות היהודית המודרנית הייתה ביידיש, והיא משקפת את תהליכי המודרניזציה של העם היהודי וגם את המחשבה הפוליטית שלו".
הקשר שבין עולמה של ספרות היידיש ובין דפוסי החשיבה הפוליטית של העם היהודי מודגם בפתיחת ספרה שתורגם לעברית, "פרדוקס הפוליטיקה היהודית: מדוע סוד כוחו של העם היהודי הוא גם חולשתו הגדולה ביותר?" (בהוצאת טוֹבִּי וקרן תקווה, תרגום: צור ארליך). בעיני וייס, הפרדוקס של הנס והאסון המלווים את המחשבה הפוליטית היהודית מאז ומקדם. את היהודים ייחדה תודעה מוסרית הכרוכה באמונה כי האל ישמור עליהם מפני אויבים, אך אותה תודעה גם מנעה מהם להבחין בסכנות הממשיות שלפניהם. "לא הייתי רוצה להאשים את האם היהודייה בנאיביות ובעיוורון", מבהירה וייס בשיחתנו, "אבל השאיפה המוסרית הגבוהה, ללא הגנה מפני טורפים, גבתה מחיר גבוה מדי בהיסטוריה של העם שלנו".
רבים בימין הישראלי מותחים קו בין ההיגיון שהוביל להסכמי אוסלו לכשל של 7 באוקטובר. את מזדהה עם המחשבה הזו?
"מה שהפחיד אותי בהסכמי אוסלו היה העיוורון של ישראל. אמרתי אז שזו ההחלטה היחידה של מדינת ישראל שכיהודייה אני לא יכולה לקבל עליה אחריות מוסרית. מה שכינו בזמנו 'תהליך השלום', היה ברור לי כטעות הנוראה ביותר שמדינה יכולה לעשות. אמרתי אז שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה שמדינה חושבת שהיא תחמש את אויביה והם יערבו לביטחונה, ואני עומדת מאחורי הדברים האלה גם היום. זה היה אבסורד גמור. כולם ידעו שיאסר ערפאת הוא הטרוריסט המוביל בעולם, ויעד הטרור שלו היה מדינה אחת: ישראל".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (שישי) במוסף "שבת" של מקור ראשון
