לאבד מישהו חשוב, בין אם בגלל מוות, פרידה, רילוקיישן או שינוי אחר, יכול להרגיש קטסטרופלי. אנחנו יצורים חברתיים, והאנשים סביבנו נותנים לנו תחושת שייכות, המשכיות והתבססות. האופי הפתאומי של פרידות רבות יכול להשאיר אותנו חשופים, להכביד עלינו עם תחושות של בדידות וחוסר משמעות.
אנחנו מרגישים כך מכיוון שחווית אובדן יכולה להוביל לשינויים במערכות הביולוגיות שלנו. הבנת השינויים הללו, במיוחד במוח שלנו, יכולה לעזור לנו להבין שריפוי מאובדן יכול לקחת זמן, ועלינו להיות עדינים עם עצמנו במהלך תהליך האבל.
איך האבל משפיע על המוח?
במהלך אבל, רמות הורמוני הלחץ עולות, ודפוסי הפעלת המוח יכולים להשתנות. לדוגמה, "גרעיני הבסיס" – קבוצות של נוירונים הממוקמות עמוק בתוך החלקים התחתונים של המוח – יכולות להיות מופעלות יתר על המידה. נוירונים אלה מעורבים בקביעת דפוסי הפעולה הרגילים שלנו. הם גם עוזרים לקבוע את התגמול וההנאה שאנו משיגים ממערכות יחסים מסוימות וישחקו חלק באופן שבו אנו מגיבים לפרידה מאנשים אהובים.
מכיוון שגרעיני הבסיס קובעים את תחושת הקרבה ותחושת המשיכה שלנו לאחרים, פעילות יתר באזור זה בתגובה לפרידה יכולה להניע אותנו לנסות להתחבר מחדש ולעורר דחף לצאת ולחפש קרבה מאנשים אחרים. מכיוון שייתכן אנשים הקרובים אלינו מקושרים במוחנו לתחושות טובות, היעדרם עלול לגרום לנו להשתוקק אליהם.
חשוב לציין, קיימת חפיפה מסוימת בין אזורים המכילים את הייצוג שלנו של עצמנו לבין אזורים המכילים ייצוגים של אנשים אחרים הקרובים אלינו. המוח שלנו לא לגמרי מבדיל בין עצמנו לבין אנשים אחרים; יכול להיות טשטוש בין המקום שבו אנחנו מסתיימים לבין תחילת האדם האחר, במיוחד במערכות יחסים אינטימיות. אובדן אדם אהוב יכול לגרום לנו להרגיש כאילו חלק מעצמנו נלקח. כתוצאה מכך, אנו מתקשים לזהות מי אנחנו לאחר האבדן.
במוח, יכול להיות נתק בין אזורי זיכרון "אפיזודיים" או "אוטוביוגרפיים" (שזוכרים אירועים עובדתיים ומודיעים לנו שהאדם איננו) לבין אזורי זיכרון "סמנטיים" או "רעיוניים" (שמאחסנים מידע על החיים שלנו ומזכירים לנו שהאדם הזה היה חלק מהם, ולכן צריך להמשיך להיות חלק מהקיום היומיומי שלנו). פרדוקס המידע הזה יכול להוביל למה שמכונה תיאורית "אבד-אבל-גם-נוכח" באבל.
להיתקע באבל
ישנן דרכים רבות שבהן אנו יכולים "להיתקע" במעגל האבל. תחושת ההנאה והסיפוק שלנו יכולה להיות כל כך מחוברת לאנשים ספציפיים, עד שזה נראה בלתי אפשרי לעשות משהו בעל ערך שאינו קשור אליהם. בין אם מקשיבים לשירים או צופים בסרטים ששנינו אהבנו או מתבוננים בתצלומים ובמזכרות, אנו מעדיפים להשיג גרסה כלשהי של תגמול רגשי חיובי על ידי עיסוק בתזכורות אלו (גם אם הן מביאות גם צער) מאשר לעבור לפעילויות אחרות שיכולות להיות מהנות אך אין להן קשר לאדם שאבד.
עיסוק בפעילויות אחרות יכול גם לגרום לאשמה, מכיוון שאנו עשויים להרגיש שאנו בוגדים באדם על ידי ניסיון להמשיך הלאה. ככל שאנו מרגישים מחוברים לאנשים מסוימים, כך קשה יותר לדמיין עתיד בלעדיהם, והבעיה הזו יכולה להאריך את תגובת האבל.
אובדן הוא חלק בלתי נמנע מהחיים, אבל ההשפעות שלו לא חייבות לכלות אותנו. כשאנו מנסים למצוא ריפוי, יש כמה נקודות חשובות שכדאי לזכור במהלך תהליך האבל.
הימנע מבידוד
זה יכול להיות קל להקיף את עצמנו בתזכורות לאדם הנעדר, להרהר על האובדן ולהימנע מעיסוק בכל דבר שאינו קשור למערכת היחסים. זה יכול להיות קשה לחשוב בבהירות (אנשים יכולים לחוות את מה שכונה "ערפל האבל"), והמחשבות שיש לנו הן לרוב חוזרות על עצמן ומייסרות, כמו "למה זה קרה לי?" או "האם יכולתי לעשות משהו שונה?"
אנחנו שומרים על עצמנו לכודים במערכת יחסים שהסתיימה והיא כאילו מתמשכת, אם כי בצורה קפואה ובלתי משתנת עד כאב. אבל קשה ככל שיהיה, הניסיון להתחבר לאחרים דוחף אותנו להבין שיש עוד מערכות יחסים ראויות.
אל תגדיר את עצמך לפי האובדן
כאשר מערכת יחסים מסתיימת, מה שאבד הוא לא רק הנוחות והשגרה, אלא גם התחושה של להיות יחיד ומיוחד בראש של אדם אחר. חלק קריטי בתהליך האבל הוא לזכור שיש לנו ערך מובנה, שנשאר קיים למרות היעדרו של האדם האחר. החזרת תחושת הערך שלנו יכולה להזכיר לנו שהחיים נמשכים, גם אם הקשר לא.
זכרו שלאבל לוח זמנים משלו
אין ציר זמן לסיום האבל. אנשים יכולים להפעיל לחץ רב על האדם האבל להמשיך הלאה, אבל רק מי שנמצא במערכת היחסים יודע מה המשמעות של זה. אנחנו לא יכולים לבטל את כל התזכורות של האדם הנעדר (גם זה לא בהכרח יהיה מומלץ). יש לצפות להתנסות מחדש באבל, במיוחד סביב תאריכים חשובים ובאינטראקציה עם תזכורות של אנשים שאבדו.
סבלנות וחמלה כלפי עצמנו הן חיוניות, ועלינו להימנע מלנסות להגיע למצב בריא בקצב מהיר מדי שלא יאפשר השלמה עם האובדן שלנו. האבל הוא אינדיבידואלי וייקח את הזמן שהוא צריך.
המאמר נכתב על ידי ד"ר כריסטופר מילר, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי במרכז הרפואי של אוניברסיטת מרילנד ופרופסור חבר בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת מרילנד.
