אחרי פחות משעה של נסיעה בנמ"ר מקיבוץ נירים למערב, אנחנו מגיעים לחניית טנקים וכלים כבדים נוספים, בין כמה מבנים. רס"ן ישראל מנתיבות, סגן מפקד גדוד רותם שלקח אותנו איתו משטח ישראל, יוצא מהכלי ומצביע לעבר המבנה הסמוך. הכוחות מתרכזים שם לקראת היציאה להתקפה, בעוד שעתיים.
זהו לב שכונת חמד בחאן-יונס. השמיים מבשרים על יום מוצלח. השמש לא חזקה במיוחד, ואין רוח שמעיפה חול ואבק לכל עבר. כמעט כל הבתים בשכונה חרבים, ואלה שעדיין עומדים נראים כאילו הם ייפלו מעצמם. אנחנו נכנסים לבית, שזכה לכינוי "בית המג"ד" ומאכלס את מפקד הגדוד סגן־אלוף ענאן פארס ואת החפ"ק הגדודי. בכניסה תלויה תמונה גדולה שממחישה את הכוונה מאחורי הקריאות "מהנהר ועד הים". וילון הכניסה מוסט, ואנחנו מגלים מצד ימין חיילים שרועים על הספות, מנסים לנוח בין שמירה בעמדות ובין ההתקפה המתוכננת. חלקם מניחים תפילין, אחרים נהנים מסיגריה, מכוס קפה ומפרוסה מעוגת התפוז ששלחה להם אימא של עיהם דרבוש מכפר מע'אר, קשר המג"ד המחויך.
הם נמצאים כאן כבר יותר משלושה שבועות ברציפות, אך המוטיבציה בשמיים. כבר אין כמעט כוחות מילואים, וכל מי שנמצא כאן הוא חייל סדיר, למעט אחדים. למרות הגיל הצעיר של רובם, בחמשת החודשים האחרונים הם התבגרו בכמה שנים טובות, והתחושה בטוחה מאוד, גם בגלל הסיפורים שלהם על מה שקורה כאן, וגם בגלל המקצועיות של כל הנוכחים שפשוט משרה רוגע.
סמל נועם עידן ממושב מעגלים מוריד את התפילין ומעביר אותם לחברו. הוא נגביסט בחפ"ק המג"ד ("היו צריכים נגב, אז קראו לי"). למד שנתיים במכינה הקדם־צבאית אורות, ואז התגייס. אני מעדכן אותו שהפועל באר־שבע ניצחו השבוע את בית"ר ירושלים, והוא מבסוט. "בהתחלה שמענו חדשות, אבל בשבועות האחרונים כבר אין מכשירי רדיו בבתים אז אנחנו פחות מעודכנים", הוא מסביר, ומדגיש שאומנם יצאו רק שלוש פעמים להתרעננויות קצרות בבית מאז 7 באוקטובר, אבל הם שמחים להיות פה. "אם צריך, נישאר פה גם עשר שנים. מדברים על הארכת השירות? זאת מלחמה, אז נעשה מה שצריך".
לשאלה איך המקצועיות לא נשחקת אחרי תקופה ארוכה כל כך, עידן עונה: "אנחנו לא מחפפים. שומרים על הרמה הכי גבוהה מההתחלה ועד הסוף, גם בבית המאה שנכנסים אליו. תסתכל בעצמך". הוא מחווה לעבר החלונות והכניסה לבית: "אנחנו שומרים על כל הדברים כמו שצריך – מחשיכים ומחלקים עמדות, בין התקפה להתקפה נחים קצת ונושמים אוויר. יש פה תנאים טובים בבית הזה, אבל כשנסיים פה – נמחק אותו מעל האדמה".
לפתע מופיע בחור גבוה וחסון. קוראים לו מאיר פרנקהויז, תושב טלזסטון. הוא מספר שנפצע כבר פעמיים עד עכשיו, "ב־8 באוקטובר בכפר־עזה, ואחר כך גם בחאן־יונס, מרימון". כשאני שואל אותו אם חבריו ליישוב החרדי התגייסו אף הם, הוא עונה שזה נדיר, "אבל לא נועצים בי מבטים. אני קשר מ"פ בפלוגת תומר (פלוגה של חיילים חרדים, י"א). האווירה טובה, החבר'ה מבינים מה עושים ואנחנו לא עוצרים. לאט־לאט התנאים משתפרים, וכבר סידרו כאן גנרטור בבית".
בפינה אחרת של הבית, ליד המטבח, אני מבקש מהחיילים לדרג את רמת המוטיבציה שלהם מאחת עד עשר. "עשרים", צועק אחד מהם מיד. "החטיבה לא מפסיקה לעבוד וגם יש לנו יותר מדי אוכל וצ'ופרים", מוסיף אחר, ומצביע על הכיתוב המופיע על צידניות שנשלחו מהבית: "אוכל חם, באהבה לגדוד רותם". בהמשך אחד מהם יוציא מגש עוגיות אלפחורס ויציע לכולם.
בהתארגנות לקראת היציאה להתקפה אני פוגש את סמל אבי לוי משכונת גאולה בירושלים, לוחם בפלוגת תומר. "אני חרדי, ואצלנו במשפחה מקבלים את כולם כמו שהם. בכל מקום יש קיצונים", הוא אומר. "התגייסתי כי לא למדתי בישיבה ורציתי לעשות משהו משמעותי. אז הגעתי לפה ואני לא מתחרט. זה הגדוד הכי טוב. היו לנו חברים שנפצעו, וגם המפקד שלי מההכשרה נפצע קשה ממטען ונמצא עכשיו בשיקום. אנחנו רוצים להישאר ולהילחם. בשביל זה אנחנו פה ובשביל זה התגייסנו. זה מה שמניע אותנו". הוא מתחמק מהשאלה על הקריאות לגיוס חרדים, אך אומר ש"יש המון חרדים שלא נמצאים בישיבות אלא עובדים, ואותם צריך לגייס".
המג"ד פארס, בן העדה הדרוזית מחורפיש, קורא לנו לעבור מהבית אל הנמ"ר שלו, לקראת היציאה להתקפה על כמה בתים חשודים בגזרתם. פארס (33) גדל בגדוד רותם. הוא בעל תואר שני במדעי המדינה, ומפגין שילוב נדיר של מקצועיות ואנושיות. באופן מפתיע, החפ"ק של סא"ל פארס מורכב מחיילים חרדים מפלוגת תומר, והשילוב נראה לכולם טבעי. אנחנו מתמקמים בנמ"ר אחרי חלוקת מספרי ברזל והבהרה של המג"ד שניצמד אליו בכל צעד. איתנו נמצאים מפקד מחלקת החפ"ק סגן ברוך וקצין האג"ם סרן איתמר, והלוחמים עילי, נועם, עיהם, יניב בעמדת הקטלן וקמחי הנהג. אחרי ארבעה חודשים פה, כולם יודעים בדיוק מה לעשות.
כעבור נסיעה של עשרים דקות פארס מציין שהגענו ליעדים. הנוהל הוא לירות לעבר המבנים כי אנחנו רוצים לפגוש מחבלים מתים ולא חיים. כל הכלים יורים ומחפשים תנועה. לבסוף ה־D9 מפלס שביל מסביב למבנה, ואז ניתן האישור ללוחמים לצאת ולטהר אותו. הם יורדים בתנועה מסודרת, בזה אחר זה, כל אחד מחפה לכיוון הידוע והמתורגל, עד שמוכרז לבסוף שהבית טוהר. סא"ל פארס עולה לקומה השנייה, ומהחלון מתצפת על שאר המבנים במתחם ועל הכוחות הפועלים בהם. כשהוא הולך, החיילים שלו מספרים כמה הוא מג"ד מיוחד. מעין מפקד ואבא, שילוב נדיר למדי במקומות כאלה.
"התביישתי במדים"
מפקד חטיבת גבעתי, אל"מ לירן בטיטו, נכנס לבית המג"ד יחד עם החפ"ק שלו. הוא מבקש לא לדבר עם התקשורת: הוא כבר התראיין "מספיק" ומעדיף שנתמקד בחיילים ש"עובדים קשה". ועדיין, הוא מוכן לומר ש"המוטיבציה בשמיים. אנחנו במצב מצוין. אין לנו בעיה להגיע ממקום למקום. עושים פה עבודה מטורפת, אבל גם האויב לומד אותנו, ומה שנעשה מורכב הוא המלכוד של הפירים והמבנים. זה הפך לדבר הכי מטריד. לומדים לעשות דברים כאלה לאט וביסודיות. יורים, מפעילים רחפנים, שולחים כלבים, ואז נכנסים. אתמול ירינו טיל מטדור לעבר אחד הבתים, וכולו התפוצץ ועף באוויר. הבנו שהוא היה ממולכד ממש".
איתו בחפ"ק נמצא אחד המילואימניקים האחרונים בגזרה, סא"ל אלקנה אסולין, נשוי ואב לחמישה מניר־עציון, עובד אלביט. הוא מנהל הלחימה של החטיבה. הוא מספר שהיה בבית לפני שלושה שבועות, "רק ל־12 שעות". כל הזמן הזה אשתו מנהלת את הבית, במקביל לעבודתה כאחראית על ההתנדבויות החקלאיות בארגון "השומר החדש". "יש משימות אינטנסיביות שצריכות להיות מהירות, ויש משימות חקר שלוקח זמן לעשות אותן והן איטיות יותר, אבל אנחנו שולטים באופן מלא במרחב חאן־יונס", אומר אסולין. "מזיזים את האוכלוסייה העזתית לכיוון רפיח בצורה הומנית כדי לאפשר חופש פעולה מבצעי".
בימים האחרונים הם תקפו את שכונת חמד הקטארית, שנחשבה לדבריו לאזור בטוח, אבל "היו שם מאות מחבלים, יחד עם האוכלוסייה שתפסה שם מחסה. ריכזנו את כולם והוצאנו אותם לכיוון דרום. בימים האחרונים הוצאנו יותר מ־15 אלף אנשים, ואנחנו יודעים לזהות מחבלים או אנשים שמקושרים לטרור ומנסים לברוח בין האזרחים. אחר כך נכנסנו לסריקות ומצאנו בבתים כמויות מטורפות של אמצעי לחימה ומטענים. הדגש הוא כמובן על התווך התת־קרקעי, המנהרות, מתוך הבנה ששם נמצאות עמדות הפיקוד והשליטה".
הוא מספר שאין דבר שמפתיע אותם מבחינת הממצאים, "אבל הדריכות גוברת. לפני חמישה שבועות היו כאן המון כוחות, והיום אנחנו מצומצמים יותר. היכולת שלנו להחזיק שטח באופן סטרילי לאורך זמן מצטמצמת. חמאס מנסה לעקוץ אותנו ולנצל נקודות תורפה. אם ניתן לו הזדמנות, הוא יפגע בנו".
איך שומרים על הדריכות המבצעית ועל המקצועיות?
"זה אתגר, ואני אומר את זה בתור מילואימניק שנלחם מ־7 באוקטובר בתשע בבוקר. זה האתגר של המפקד. יום אחרי יום מסדרים, כוננות עם שחר. אנחנו מבינים את החשיבות של המשימה כבר חמישה חודשים, והצריבה הזאת של בוקר שמחת תורה לא קהתה ולו לרגע. הלוחמים מבינים מה היעדים והמטרה. חד־משמעית. אפשר להתווכח על השיטה, אבל על היעדים אין סימני שאלה. אנחנו פה".
לטענתו, הצבא גם ייכנס לרפיח, "אבל לא בשבועות הקרובים, כי לפנות מיליון וחצי תושבים לוקח זמן. את המערכה הזאת צריך לנהל קודם ברמה המוסרית־ערכית של החזרת החטופים, אבל גם במבט של מאה שנה קדימה, במחשבה על איך נראית המדינה ביום שאחרי. צריך לאפשר לחקלאים לעבד את הקרקעות עד הגדר, כי היכן שתיעצר המחרשה, שם יעבור הגבול. זאת המשמעות של הציונות.
"בהתחלה התביישתי ללבוש מדים, כי הבנו שכשלנו, כצבא, ב־7 באוקטובר. כולם כאן יודעים את זה, אבל אין לנו צבא אחר ומדינה אחרת. ב־7 באוקטובר חטפנו מכה, וקשה להביא ניצחון. חטיבת גבעתי ספגה יותר מארבעים הרוגים ועשרות פצועים".
הוא מפוכח, אבל אופטימי. "היום הצבא ברמת הכשירות הכי גבוהה שאני זוכר. נכון שלא חיסלנו את סנוואר ולא החזרנו את כל החטופים, אבל בכל יום אנחנו מנצחים כאן מחדש. החיילים מודעים למטרות. השמדנו הרבה מנהרות, אבל לא את כולן. בחאן־יונס לבדה יש 158 ק"מ של מנהרות, אף אחד לא חשב שזה מה שיש כאן".
סא"ל אסולין מוסיף שהכוחות "צוברים הישגים מיום ליום, ושוללים יכולות מהאויב. נכון, לא הבאנו את כל החטופים, את דף או את סנוואר, אבל המבצע להחזרת החטופים (פרננדו מרמן ולואיס הר, י"א) יצא בזכות זה שהיינו כאן. החלום הוא שכל החטופים יהיו בבית ואז נמוטט את הנהגת חמאס, וגם אז זה לא יהיה ניצחון מוחלט".
