בכניסה לבור פיקוד הצפון בצפת, הטלפונים שבכיסינו מתריעים על ירי לעבר יישובי הגליל המערבי. המעלית צפופה, המסדרונות דחוקים, וניכר שרבים מלובשי המדים במקום הם מילואימניקים. חמ"ל מכלול העורף נמצא בשולי אחד המסדרונות, והשלט שתלוי מול דלת הכניסה מזכיר שזהו "היום ה־151 למלחמה". אל המקום הזה מתנקז כל המידע שנוגע להתנהלות היומיומית של העורף האזרחי, בצל המלחמה המתמשכת בחזית הצפון – המלחמה שנחשבת ל"מתחת לרף המלחמה".
"משימת החמ"ל היא לקבוע את המדיניות וההתנהלות במרחב העורף בפיקוד, בהיבט האזרחי ובהיבט הצבאי", אומר סא"ל במיל' יאיר ברנס, קצין אג"ם במכלול. מאחורי ההגדרה המבצעית הזאת מסתתר עולם ומלואו, ודאי בתקופת מלחמה שמתנהלת בשטח שפונה מתושביו כדי לשמור על ביטחון האזרחים ולאפשר לצה"ל לפעול בחופשיות רבה יותר.
את החמ"ל מאיישים חיילים ונציגי משטרה וכבאות. מדי יום הם מקבלים החלטות רגישות בתפר בין המלחמה לשגרת החירום, ובין הצבא לתושבים שביתם הפך לשדה קרב. שלושה מהקצינים שפועלים מהחמ"ל הזה בחודשים האחרונים חיים את התפר הזה באופן האישי ביותר.
זרעית, מושב ילדותו של ברנס, ספג מטחי ירי רגע לפני פגישתנו. כיום הוא מתגורר בשלומי, ברחוב הצפוני של השכונה הצפונית ביותר ביישוב. אחריו יש רק גבול. "הסוכה עוד עומדת בחצר הבית, לא הספקתי לפרק אותה מאז שמחת תורה, והמשפחה מפוצלת: הילדים אצל קרובים בשדה־יצחק; ואשתי, עובדת מועצת שלומי, נמצאת עם המפונים; ואני כאן.
"החודש הראשון היה מאתגר בפן האישי. כמעט לא ראיתי את אשתי והילדים. עכשיו אנחנו במעין שגרה מוזרה שהצלחנו ליצור. מצאתי את עצמי מצלם לילדים את הבית, כדי שיזכרו איך הוא נראה. מאז 7 באוקטובר חזרנו אליו רק פעמים מעטות – כדי להחליף מביגוד קיץ לחורף ולקחת כמה דברים חשובים. חוץ מזה אנחנו חיים על מזוודות, והרבה מהציוד היינו צריכים לרכוש מחדש.
"ב־7 באוקטובר עזבנו מיד, הייתה לנו תרגולת למצב כזה. לא חשבתי שהוא יהיה קיצוני כל כך, אבל אשתי ואני נערכנו לכל מיני תרחישים. בשבת ההיא זה תפס אותי בדיוק כשסיימתי ריצה. הטלפון רטט, וראיתי את התמונה של הטנדר בשדרות. מיד הסענו את הילדים לחמותי בחדרה, אשתי הלכה למשימות שלה במועצה, ואני כבר בדרך לחמ"ל התחלתי להקפיץ אנשים".
"הקיבוץ התפנה לשלושה בתי מלון מסביב לכנרת", מספר רס"ר טמיר מכפר־גלעדי, מפקד משמרת וסמל מבצעים בחמ"ל. "במקום בית מול החרמון יש לנו חדר קטן מול הימה. מתייחסים אלינו מדהים ורוצים לעזור, אבל זה בכל זאת קשה. כדי לעבור את זה הכי טוב שאפשר, משתדלים קודם כול לשמור על חיי הקהילה. פתחנו גני ילדים, והילדים הגדולים יותר נקלטו בבתי הספר של יישובי עמק הירדן.
"ברור שאלה לא החיים שאנחנו רגילים אליהם, וזה תופס אותנו בכל מיני צורות. למשל כשצריך לנסוע ליישוב אחר כדי לעשות כביסה. יש אנשים שהתרחקו מאוד ממקומות העבודה שלהם. למרות הכול אני מרגיש שהחוסן החברתי שלנו עדיין חזק".
סרן במיל' איתן אורן, מפקד הלחימה במכלול, לא הספיק להכיר כמעט את בתו בת החודשיים וחצי שנולדה תוך כדי המלחמה. הוא היחיד מהשלושה שמשפחתו נמצאת בביתה, קיבוץ אלרום ברמת הגולן, אבל הוא מכיר היטב את הקשיים של חברי קיבוץ דפנה, בית ילדותו.
שלושתם נדרשו להשתתף ביישום ההחלטה הדרמטית לפנות את היישובים הסמוכים לגבול הצפון. "החלטת הפינוי מלווה אותנו ללא הפסקה מאז אותו היום, והיא תמשיך ללוות אותנו עוד הרבה זמן", אומר ברנס. "היו תרגילים שבהם ניסינו להיערך גם לדברים מהסוג הזה", מוסיף אורן, "אבל הפעם זה אמיתי וזה משפיע באופן אישי עלינו ועל המשפחות והחברים שלנו".
לשלושתם יש רשימות משימות ארוכה בימים הללו. "גם כשמתנהלת מלחמה יש אזרחים שצריכים לקבל שירותים מהמדינה", אומר ברנס. "אנחנו צריכים לוודא שהם יכולים לקבל אותם, גם המפונים, וגם אלה שבכל זאת כאן. לפעמים ההחלטות קשות. השבוע נפל חייל משלומי, דולב מלכה ז"ל. במקרה אני גם מכיר את סבתא שלו, והייתי בהלוויה. ההחלטה לקיים את הלוויה בשלומי, באור יום, לא הייתה מובנת מאליה".
"כמי שגרים באזור אנחנו מביאים לידי ביטוי את ההיכרות שלנו עם מרקם החיים. חווינו על בשרנו את מה שהתושבים חווים", מחזק טמיר את דבריו של ברנס. "אנחנו מבינים את הצורך לשמור על החקלאות, יודעים מהי המשמעות ארוכת הטווח של חלקות מוזנחות, של פירות שלא נקטפו ושל קרקע שלא עובדה לקראת העונה הבאה. אנחנו יודעים מה המשמעות של לומר למנהל מפעל שאין כרגע אפשרות לתקן את התקלה באספקת החשמל, ולכן הוא לא יכול לפתוח מחר".
"יש מטרות ויש איומים, ובכל פעם מחדש צריך לשקלל את הדברים זה מול זה. אין פה עבודה על אוטומט", מסביר אורן. "בכל פעם שעולה דילמה אנחנו מנסים למצוא את הפתרונות הנכונים ביותר. קל להגיד שאי אפשר, מסוכן מדי. החוכמה היא לדעת מה לאפשר ואיך. למשל, חיוני שמערכת החינוך תעבוד. גם כששואלים אותי אם לקיים בנהריה הופעה עם מאות אנשים, התשובה שלי חיובית".
ברנס: "ההיכרות שלנו עם השטח ועם האנשים עוזרת ומשפיעה רבות בתהליך קבלת ההחלטות. הייתה הפסקת מים בזרעית שהשפיעה על אחד הלולים. בתור בן המקום, אני מכיר את הלולן ויכול ליצור איתו קשר אישי, וזה עוזר. אלה דברים שיהיו פחות מיידיים למי שמגיע מבחוץ".
חילוץ תחת אש
הביקור שלנו במכלול העורף התקיים כיממה אחרי אירוע קשה: טיל נ"ט נורה לעבר מושב מרגליות, מהנקודות המטווחות ביותר מתחילת המלחמה. קבוצת עובדים זרים נפגעה מרסיסי הטיל. אחד מהם, פטניבין מקסוול, אזרח הודו בן 31, נהרג במקום. שבעה אחרים נפצעו, שניים מהם במצב קשה. חילוצם מהאזור היה מורכב והתנהל תחת אש.
בעלי הלול ויו"ר המושב, איתן דוידי, עבר באותו היום בין שלושת בתי החולים שעובדיו פונו אליהם. לאחר התקרית קראו אנשי המושב לצה"ל להחליט על סגירה הרמטית של החלקות שלהם, או לפעול באופן נחוש יותר כדי להימנע בעתיד מאירועים שכאלו.
לא רק חילוץ נפגעים לאחר תקריות ירי הוא משימה מורכבת. גם הטיפול ברשת החשמל יוצר דילמות יומיומיות. עובדי חברת החשמל הם מטרה קלה למחבלי חיזבאללה, וגם מעט הפעילות החיונית שנמשכת באזור לא תוכל להתקיים בלי חשמל.
אחד מאירועי המפתח בהקשר הזה אירע בתחילת חודש נובמבר. טיל נ"ט שנורה לעבר עובדי חברת החשמל שעבדו בקרבת מושב דוב"ב הרג את שלום עבודי בן ה־56 מטבריה. הגעת העובדים לאזור, כדי לתקן תשתית ללולים שנותקו מהחשמל, אושרה לאחר שתי דחיות. "בעקבות המתקפה שינינו חלק מדפוסי העבודה", אומר אורן. "העבודה מול חברת החשמל הדוקה יותר ממה שהייתה בנובמבר".
"אנחנו לומדים גם מהמקרים המוצלחים וגם מהמקרים הקשים", מוסיף ברנס. "את מה שידענו לעשות בהתחלה ברמה מסוימת אנחנו יודעים לעשות טוב יותר ביום ה־151. מהבחינה הזאת אנחנו מרגישים מוכנים לכל אתגר. מלחמה ארוכה היא קשה, אבל אנחנו משתדלים להפיק מה שאפשר מהמצב. למדנו להתגבש ולעבוד נכון יותר יחד, וכולם פה כבר מכירים טוב יותר זה את זה.
"לפני המלחמה התרגילים נמשכו שבועיים עד חודש, ובמלחמת לבנון השנייה היינו פה חודש וחצי. עכשיו אנחנו בלב הזירה הכי מורכבת שיש, 150 יום בתוך חמ"ל. החיים של כולם עברו לתוך הבור".
אנשי מפתח
בהדרגה הם למדו איך לשמור על קשר עם החיים האזרחיים שלהם, אך הידיעה שהמציאות ממשיכה להתנהל גם בלעדיהם מקשה עליהם מאוד. ברנס מנהל את מתנ"ס המועצה האזורית מעלה־יוסף, שרבים מיישוביה מפונים; אורן מנהל קהילה באניעם וגם את האגודה החקלאית בקיבוצו. גם בתפקידים הללו הם שומעים ביקורת על תגובות מדודות מדי של צה"ל ועל חשש מסיום הלחימה בלי ביטחון לתושבים.
"טבעי שיש חששות ואי אמון במצב כזה", אומר טמיר. "אני תמיד מנסה לשדר חוסן. יהיה לאן לחזור. נדע מה לעשות במקרה שנידרש".
"בקבוצות של תושבים וקהילות אתה חשוף למה שאנשים חושבים וכותבים, ולומד הרבה על נקודות מבט שונות", מסביר ברנס. "אני משתדל לשקף את המצב כמו שאני מכיר אותו. קשה לשמוע חברים שאומרים שלא יחזרו. בתור תושב אני מתכוון לחזור, ובינתיים מנסה לעשות מה שאפשר למען התושבים".
אורן: "אני בעיקר 'אוהב' לדבר עם הקמ"נים של טלגרם, שיודעים הכול ובאים לספר לי מה יקרה. צריך לקחת הכול בהקשר הנכון ולהבין את המצב שהקהילות האלו נמצאות בו. הרי כולם מצפים לחזור הביתה, ויש לי צביטה בלב בכל פעם שמישהו מדבר על אפשרות של עזיבה. גם אני רוצה את השגרה שלי בחזרה. אני אופטימי ורוצה לחזק את האנשים, בטח כשהם המשפחה והחברים שלי".
הכלל בחמ"ל הוא שלא מביאים לשולחן עניינים אישיים או יישוביים. לפעמים ההפרדה הזאת קשה. אחת הדוגמאות לכך היא המאבק שניהלו תושבי היישובים שהפכו לקו הראשון אחרי הפינוי, כשמסביבם צה"ל בכוננות קרב ובשגרת תקיפות. דרישתם להצטרף לרשימת המפונים לא התקבלה. שניים מהיישובים הללו הם עבדון ומנות, ששייכים למועצה האזורית שבה עובד ברנס.
"הייתי איש צבא בעניין הזה", הוא מספר. "יישמתי את ההחלטה של אלוף הפיקוד והדרג המדיני. מצד שני עשיתי מה שיכולתי כדי שהתושבים יעברו את התקופה הזאת באופן הטוב ביותר, למרות כל הקשיים. אני מודה ששמרתי על עצמי וניסיתי לא להיכנס יותר מדי לתחום הזה, בגלל רגישות הנושא. וזה לא היה המקרה היחיד. בימים הראשונים למלחמה הייתה שרפה גדולה על ההר מעל הבית שלי, והיה מסוכן להכניס כוחות שיעצרו את האש. לפעמים הדברים מתערבבים, וצריך לדעת לקחת צעד אחד אחורה".
בזמן השיחה, החלל המרכזי בחמ"ל ממשיך לעבוד ללא הפסקה. החיילים דואגים לשלוח כוחות כיבוי לרכב שעלה באש, וצריך לקבל החלטה בנוגע לסגירת כבישים סמוכים לגבול בשל חשש מירי לכיוונם. ביציאה מהבור אנחנו מתחברים למכשירי הסלולר ומשלימים פערים. ההתרעות שליוו אותנו בירידה אל הבור שבות גם בעלייה ממנו. הפעם הירי הוא לקריית־שמונה.
