שופטי בית המשפט העליון, יוסף אלרון, גילה כנפי שטייניץ ורות רונן דחו השבוע את ערעורו של המחבל ערפאת רפאיעה שהורשע ברציחתה ואינוסה של אורי אנסבכר הי"ד. בית המשפט המחוזי גזר על המחבל עונש של מאסר עולם ועוד עשרים שנות מאסר, לאחר שדחה את טענת הסנגור לפיה רפאיעה איננו כשיר לעמוד לדין מבחינה פסיכיאטרית.
בלב הערעור עמדה טענתו של הסנגור לפיה רפאיעה סובל ממחלת נפש ועקב מחלתו לא היה מסוגל לעמוד לדין. הסנגור ציין כי לא ניתן היה להעלות טענות בנוגע למצבו הפסיכיאטרי של רפאיעה בעת ביצוע האונס והרצח בהעדר נתונים בעניין זה, כנטען בחוות הדעת שהוגשה מטעמו. אולם, יש לקבוע כי מתעורר ספק סביר בשאלת כשירותו של המערער לעמוד לדין, ולאור זאת יש להורות על ביטול הכרעת הדין שניתנה בעניינו ולהפסיק את ההליכים נגדו.
הסנגור טען עוד כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא נתן משקל לקביעתו של ד"ר אל-כוואג'ה, המומחה מטעמו, אשר התבסס על שלושה מקורות מידע, ובכלל זה על המפגש עמו, על מידע חיצוני מבני משפחתו ועל דוחות סוציאליים של שירות בתי הסוהר. לשיטתו, היה נכון להעדיף את חוות דעת המומחה מטעמו, שאף נערכה בשפתו, וסייעה בקבלת מידע לגביו ואבחונו כסובל מהפרעת אישיות, שנמשכה והתפתחה לסכיזופרניה, על פני חוות דעת אחרות ונתונים אחרים שהוצגו לבית המשפט.
הפרקליטות טענה מנגד כי לא התעורר ספק סביר באשר לכשירותו של רפאיעה לעמוד לדין; אין מחלוקת שביצע את העבירות בהן הורשע ואחראי למעשיו בעת ביצועם; אין מקום להעלות מחדש את הטענות שנטענו בבית המשפט המחוזי ושעניינן קביעות עובדתיות ונושאים שבמומחיות; וכן כי בית המשפט המחוזי נימק בהרחבה מדוע ביכר את חוות דעתו של ד"ר נחמקין מטעם הפסיכיאטר המחוזי וכן את של הרופאים האחרים, שבדקו את רפאיעה מטעם שירות בתי הסוהר, על פני זו של ד"ר אל-כוואג'ה, שהוגשה מטעם ההגנה.
הפרקליטות הוסיפה כי בכל החומר הרפואי שהוגש בעניינו של רפאיעה ובבדיקות הרבות שנעשו לו, לא נמצאה עדות למחלת נפש, או לטיפול אנטי-פסיכוטי, ואף ההגנה לא טוענת כי המערער אובחן בעברו כסובל ממחלת נפש. הפסיכיאטר המחוזי לא אבחן בעיה נפשית אצל רפאיעה ולא המליץ על טיפול. גם בבדיקה שנערכה לו על ידי ד"ר אברהם אירנה, בעת שהיה במעצר, נמצא כי אין עדות לסימפטומים פסיכוטיים או אקטיביים משמעותיים. ד"ר י' שוורצמן קבע כי לא רק שלא היו במהלך הבדיקה ביטויים למצב פסיכוטי חריף, אלא שלא נמצאו סימנים של מצבים פסיכוטיים בעבר, וכן ד"ר כמין שבדק את המחבל מספר פעמים לאורך מעצרו הסביר, כי האפשרות לפריצת מחלת הסכיזופרניה בגיל 30, גילו של רפאיעה, היא דבר "נדיר וחריג".
השופט אלרון, שכתב את פסק הדין, אימץ כאמור את פסיקת המחוזי, בהתאם לעמדת הפרקליטות, "שורה של מומחים שבדקו את המערער מטעם הפסיכיאטר המחוזי סברו כי הלה כשיר לעמוד לדין, וזאת אף אם נקבל את טענת המערער כי הבדיקות שבוצעו לו על ידי רופאי שירות בתי הסוהר נועדו אך ורק על מנת לוודא שאינו נדרש לטיפול, ואינן למטרה משפטית, אם כי אין הדבר כך. כך למשל, הפסיכיאטר, ד"ר רם כמין, שבדק את המערער ארבע פעמים ציין כי כששאל את המערער על אובדנות זה השיב, כי בעבר לא באמת ניסה להתאבד על ידי בליעת רעל, אלא שלמעשה הציעו לו לומר את הדברים על מנת שאולי יסייעו לשחרורו. בכל אחד מסיכומי בדיקותיו של ד"ר כמין צוין כי המערער משיב לשאלות המופנות אליו אם כי בהיסוס, אין ביטוי למחשבות שווא, שולל כוונה לפגוע בעצמו ובבדיקה 'ללא עדות למצב פסיכוטי או אפקטיבי פעיל' וכל שביקש היה טיפול תרופתי לשינה".
"עסקינן בבדיקות שבוצעו למערער לאורך תקופה ארוכה מאוד, במהלכה נבדק על ידי מומחים רבים מתחום הפסיכיאטריה. איש מהמומחים שבדקו את המערער לא הגיע למסקנה כי הלה נמצא במצב פסיכוטי, כי מתקיים בו צירוף סימפטומים המובילים למסקנה כי הוא חולה בנפשו וכי אינו כשיר לעמוד לדין, ואף איש מהמומחים לא שוכנע ההיפך וחזר בו לאחר מכן. מנגד, המומחה מטעם המערער, ד"ר אל-כוואג'ה פגש בו פעמיים בלבד וזאת לפרקי זמן קצרים. לטעמי, יש בכך כדי להשליך על חולשת חוות הדעת. ככלל, כאשר בית המשפט נדרש להעריך את מהימנותה של חוות דעת וקביעת משקלה, עליו לבחון את התשתית העובדתית המצויה ביסודה ואת מידת מקצועיותו של ההליך שהוביל לחיבורה של חוות הדעת. בהיבט זה אני סבור כי בדיקתו של המערער על ידי המומחה מטעמו, לפרקי זמן של 15 דקות בלבד, אינה מאפשרת בחינה מעמיקה ויסודית של מצבו הנפשי", המשיך אלרון.
השופט אלרון אף אימץ את קביעת בית המשפט המחוזי בנוגע להתנהגותו של רפאיעה במהלך המשפט, "לעניין 'המראה המוזנח של המערער', התנהגותו במהלך הדיונים והטענה כי 'אינו מתקשר עם בא-כוחו מזה דיונים ארוכים', כנטען על ידי ההגנה, אני נוטה להסכים כי מדובר בהתנהגות מגמתית, כעולה מחוות הדעת בעניינו שאינן מטעמו, ובכל אופן אין באלה כדי לסייע למערער ולוּ גם כדי להוכיח ספק סביר לעניין כשירותו".
לאור זאת קבע השופט אלרון, בהסכמת חברותיו להרכב, כי הוא דוחה את הערעור. בסיום פסק הדין הביא השופט את דברי אמה של אורי אנסבכר לבית המשפט, "אורי היא באמת הייתה ילדה של אור, של אמת, של אהבה, של רצון לחיים ולשלום ושל אמון בטוב שבעולם זה מי שהיא הייתה, שזה בא לידי ביטוי בשירים, כתבה מלא שירים מהממים וזה מה שהיא דיברה, ואני מרגישה שבאותו יום במפגש הזה ביער זה היה מפגש בין אורי, שהיא נציגה של כל הטוב והאור שיש בעולם, לבין המפגע שהוא נציג של כל החושך שיש בעולם. וביער הוא ניצח אותה. הוא באמת ניצח אותה, וזה הכי נורא שיכול להיות, אבל את האור שלה הוא לא ניצח. והאור שלה הוא אור שאומר 'יש חושך בעולם', והיא ידעה את זה, 'יש רוע ויש שנאה'…. אני מרגישה שבית המשפט התפקיד שלו…זה להגיד 'אין קיום לרוע הזה, אין מקום, אין הבנה, אין אפשרות' בשביל שנוכל ללכת עם הצוואה של אורי שאומרת – להוסיף אור בעולם, לתקן אותו, להביא שהאור ינצח את החושך".
