כשפגשתי ביום שלישי בבוקר את סרן במילואים אביחי שורשן באחד הבניינים של שכונת חמד בחאן־יונס, הנחתי שהוא בוודאי יֵדע להסביר לי איפה בדיוק אנחנו נמצאים ביחס ליישובי גוש קטיף החרבים. לא התאכזבתי. שורשן שלף מיד את המכשיר הנייד והצליב בין שתי מפות – של המושב קטיף ושל שכונת חמד. הבניין שבו אנחנו נמצאים, הסביר, ממוקם ממש על הפינה של מושב קטיף.
שורשן (38) גדל בגוש קטיף מגיל ארבע. אביו דורון, ממייסדי כפר־דרום, נרצח לפני 32 שנים בדרכו חזרה מהחממות לביתו. אחותו טל, שנפטרה בילדותה, נקברה לא הרחק מכאן, בבית הקברות של גוש קטיף, עד לעקירתו. "זה באמת מרגש להילחם כאן", הוא אומר. "זה היה הבית שלי, לא היינו פה עשרים שנה, ופתאום אני חוזר".
סרן (במיל') אביחי שורשן: "המשימה שלנו היא להכריע את חמאס, להגיע לראשי חמאס הארורים ולהגיע לאחים ולאחיות החטופים שלנו. זה דומה קצת לחדר בריחה. אתה מקבל כל הזמן עוד רמזים ועוד סימנים"
קטיף הוא לא היישוב הראשון ששורשן מגיע לשטחו במלחמה הזאת. הוא כבר היה בגדיד ובנווה־דקלים, והגיע עם הכוח הראשון שכבש את מה שהיה הבסיס של אוגדת עזה, עד הפינוי. "היינו הראשונים שעברו ליד בית הכנסת של גדיד, שהוא בית הכנסת היחיד שנשאר שלם. מכאן אפשר לראות שתי בריכות מים גדולות שהיו על כיכר קטיף־נצר־חזני ונשארו שם. מוצאים פה דברים שעוזרים להיזכר, אבל מעבר להכול זה הדיונות, עצי הדקל וחוף הים".
כבר שלושה חודשים וחצי הוא נלחם בעזה יחד עם סיירת גבעתי, בחפ"ק של מפקד הסיירת סא"ל זיו בואניש, חברו ליישוב מכפר־אדומים. בבית הוא השאיר אישה וארבעה ילדים, שהקטנה שבהם בת שלוש. ב־110 הימים האחרונים הוא היה במצטבר רק שבעה ימים בבית. "אשתי לביאה אמיתית. כמו רבי עקיבא שחזר אחרי 12 שנה ואשתו אמרה לו תלך ללמוד עוד, גם היא אמרה לי: 'יש לכם משימה לעשות, תעשו אותה. אני פה בשביל הבית, ואתה נלחם שם גם בשבילי'".
בשגרה, שורשן הוא הרבש"ץ של כפר־אדומים וקצין הביטחון של יישובי גוש אדומים. בתחילת המלחמה הוא היה עסוק בבניית ההגנה על אזור מגוריו, ולאחר הפסקת האש הצטרף ללחימה בעזה. הוא מספר שהכוח שלהם איתר בתקופה האחרונה ממצאים מודיעיניים משמעותיים. "אתה מבין את הערך שלהם כשאחרי כמה ימים אומרים לך שמה שהבאת מהבית ההוא שינה את המערכה. זה מספק מאוד. המשימה שלנו היא להכריע את חמאס, להגיע לראשי חמאס הארורים ולהגיע לאחים ולאחיות החטופים שלנו. זה דומה קצת לחדר בריחה. אתה מקבל כל הזמן עוד רמזים ועוד סימנים". תוך כדי השיחה שלנו נכנסים לדירה שבה אנחנו נמצאים לוחמים שהגיעו מבניין סמוך, עם אמצעי לחימה שנמצאו הבוקר.
"זה הייתי אני בלילה"
לסא"ל זיו בואניש, מפקד סיירת גבעתי, יש בבית שלושה ילדים קטנים. הקטן שבהם, תינוק בן חצי שנה, אינו מזהה אותו. הוא נולד כחודש לפני המלחמה, אבל ראה את אביו רק שלוש פעמים. בחמשת חודשי הלחימה איבדה סיירת גבעתי 15 לוחמים, 14 מהם בהיתקלויות. סא"ל בואניש מציג לנו את שני הקַשרים שלו, שמשקיפים דרוכים עם נשקיהם על הרחוב שמתחת. כל אחד מהם איבד בלחימה שני חברים קרובים. הקַשר השלישי שלו משתקם מפציעה. אבל הרוח של החיילים, הוא אומר בנחישות, עודנה חזקה. "גם אם הלחימה פה תימשך עוד שלוש שנים, נישאר פה. לא איבדתי כל כך הרבה לוחמים ומפקדים כדי לעצור באמצע. בניגוד למבצעים קודמים, במלחמה הזאת אנחנו מרגישים שזו מלחמת קיום. זה לא רק האויב בעזה. עיני כל האויבים שלנו מסביב נשואות אלינו כדי לראות איך אנחנו נלחמים כאן. חיזבאללה צריך לחשוב טוב מאוד אם הוא הכין את עצמו למלחמה ואם זה משתלם לו, כי התוצאה כאן היא חד־משמעית. עם ישראל צריך לדעת שהוא יכול לסמוך על צבא היבשה שלו".
השיחה עם סא"ל זיו נקטעת בירי קרוב ואז דיווח בקשר. "יש שם כוח שנחשף לפאה שחטפנו ממנה אש מקודם. כוח של טנקים מבודד אותה עכשיו באש כדי לאפשר להיכנס לתוך המבנה. זו פלוגה של טנקים שנלחמת איתי חמישה חודשים מתחילת המלחמה, ובמקביל יש פלוגה של הסיירת שלנו שנלחמת עם גדוד של טנקים. זה אומר שאת שיחת הסיכום לפלוגת הטנקים שנלחמת אצלי נראה לי שאני אעשה, ומפקד גדוד השריון יעשה שיחת סיכום לחבר'ה שלי… יש לי גם חבר מפקד טייסת שאני יודע שכל היום הוא עם הראש מעליי. מדי פעם הוא שולח לי הודעה, 'זה הייתי אני בלילה'".
המוטיב הזה של שיתוף פעולה הדוק ויעיל בין כוחות חי"ר, שריון, הנדסה וכמובן חיל האוויר, יחזור לאורך כל היום שבו הסתובבנו עם הכוחות בשכונת חמד. בין השאר שמענו מהם כיצד לפני מספר ימים נפצעו שני לוחמי מגלן בהיתקלות עם מחבלים בקומה חמישית של אחד הבניינים, ותוך 40 דקות כבר נחתו הפצועים בבית החולים לאחר טיפול מציל חיים.
בזמן שעיני הציבור שבעורף נשואות כבר לכיוון רפיח, בחזית עדיין נלחמים באופן סיזיפי במחבלי חמאס בחאן־יונס. ביום שלישי בבוקר הצטרפנו ללוחמי עוצבת הקומנדו, שלוחמת קרוב לשבועיים בשכונת חמד בצפון מערב העיר. לצד היחידות של מגלן, אגוז ודובדבן ששייכות לחטיבה, לוחמים עם הקומנדו גם חיילי סיירת גבעתי. כדי להגיע לחמד שבעומק חאן־יונס נעזרנו בפלוגת הפת"ן של חטיבת המילואים אלכסנדרוני, שצוותה לחטיבת הקומנדו לצורכי פינוי, תספוק וניוד. לפני פחות מחודש הבן המילואימניק שלי היה חלק מהכוח הזה. כשנכנסתי לאכזרית של מפקד הכוח, שהכניסה אותנו לחאן־יונס, הפכתי מיד ל"אבא של". הכניסה לחאן־יונס בשבוע הזה גם הייתה עבורי סגירת מעגל. בפורים 1996 שירתי כאן במוצבים תופח וחרצית, בין נווה־דקלים לחאן־יונס, כחייל בגדוד צבר של גבעתי בימים המתוחים של פיגועי ההתאבדות הקשים.
בנסיעות הקצרות שלנו השבוע במשוריינים בתוך חאן־יונס, הורגשה נוכחותם הדומיננטית של הרופאים המילואימניקים. בין השאר פגשנו ברופא פנימאי מבית החולים העמק, רופא ילדים ורופא כירורג מסורוקה, ורופאת חדר מיון מבילינסון שהוריה אינם יודעים שהיא נמצאת בתוך הרצועה.
הרובה של אל"מ שטיינברג
שכונת חמד בחאן־יונס היא פרויקט מגורים ענק של כ־120 בניינים ובהם 3,000 דירות שנבנו על ידי הקטארים עבור מה שהוגדר כ"מעוטי יכולת". בפועל, ממש לא מדובר בשכונת עוני. מבחוץ הבניינים נראים כמו פרויקט יפה של "מחיר למשתכן", והדיירים ברובם, כך סיפרו לנו המפקדים, הם אנשי חמאס במעמד גבוה. בחודשים הראשונים של המלחמה נמנעו כוחות צה"ל מלפעול קרקעית באזור הזה, ורק חיל האוויר הפציץ כמה בניינים במתחם. השכונה הפכה למעין אי שהתמרון הקרקעי דילג עליו, ומחבלים רבים התנקזו אליה.
בתחילת השבוע שעבר הכריז צה"ל על מבצע "כתר המערב". במסגרתו נכנסה אוגדה 98 לחסל את כיסי הטרור הרבים בשכונת חמד, כחלק מהמטרה להשמיד את חטיבת חאן־יונס של חמאס. לאחר כיתור השכונה ופשיטה לילית מהירה של כוחות עוצבת הקומנדו, פונו קרוב לעשרת אלפים מתושבי השכונה. 85 מחבלים אותרו בנקזי היציאה מהשכונה והועברו לחקירה. בחקירה ראשונית רבים מהם התגלו כמחבלי נוח'בה שהיו מעורבים במעשי הטבח המזוויעים ב־7 באוקטובר. לאחר התפנות התושבים מהשכונה החלו כוחות הקומנדו בלחימה סיזיפית מבניין לבניין, מקומה לקומה ומדירה לדירה, מתוך הנחה שכל מי שנשאר בבניינים הוא מחבל שמבקש להתבצר, וכל דירה היא יעד מבוצר.
את אתגר הלחימה בתוך בניינים התחלנו להבין כשטיפסנו לקומה החמישית באחד מהם, ונפגשנו שם עם מח"ט הקומנדו, אל"מ עומר כהן. כשנלחמים עם מחבלים בקומה החמישית, הטנקים למטה אינם יכולים להועיל כפי שהם מועילים בשכונה של בתי קרקע או בניינים דו־קומתיים. כדי לכבוש בניין נדרש כוח של פלגה שלמה. נכון ליום שלישי בבוקר חוסלו בשכונה 58 מחבלים בקרבות פנים אל פנים בתוך הבניינים. בנוסף, קרוב ל־300 מחבלים נעצרו בפעולה המשולבת של הכוחות. המפקדים שפגשנו סיפרו לנו על מחבלים רבים שנכנעים באמצע לחימה ומשליכים את נשקם. בין אמצעי הלחימה והממצאים הרבים, נמצא מתחת למיטה באחת הדירות גם נשק התבור של מפקד חטיבת הנח"ל, אל"מ יהונתן שטיינברג ז"ל, שנהרג ביום הראשון של המלחמה בהיתקלות סמוך למעבר כרם־שלום.
כוחות הקומנדו איבדו בשכונה שני הרוגים: סמ"ר דוד ששון, לוחם ביחידת עוקץ, ורס"ן עמישר בן־דוד, מפקד החפ"ק של מפקד חטיבת הקומנדו. הם מצטרפים לשלושים וחמישה לוחמים שאיבדה החטיבה מתחילת המלחמה. "עמישר, שהיה מפקד החפ"ק שלי במשך שנים, נהרג בקרב פנים אל פנים, בזמן שחתר למגע", נפרד ממנו השבוע אל"מ כהן, מח"ט הקומנדו. "הוא היה איש שכל עיסוקו בחיים היה נתינה לאחרים, ודאג לסייע להמון אנשים. מתחילת הלחימה שלנו בכפר־עזה, עמישר נלחם איתי כתף אל כתף ונתן את כל כולו למען עם ישראל. הוא היה גיבור ישראל. אני מרגיש את היעדרותו בצורה משמעותית ורוצה להביע את תנחומיי למשפחה היקרה שלו, לאשתו, לילדים ולכל מי שהכיר אותו וכמובן לכל המשפחות השכולות שעדיין לא הצלחתי להגיע לכולן בגלל אופי ומשך הלחימה. כמובן שאנחנו מוקירים גם את הפצועים שלנו שמחלימים, וחלקם עדיין פצועים קשה. מדובר במלחמה, ולמרות האובדן אנחנו חזקים להמשיך הלאה את הלחימה. נזכור תמיד לחבק את המשפחות, ועוד יימצא לנו הזמן להגיע אליהן".
משנים דיסקט ברגע
לאחר המפגש עם מח"ט הקומנדו הצטרפנו לכוח של מגלן שפועל בשכונת חמד. מפקד היחידה, סא"ל א', מראה לנו הריסות של בניין שרק לפני ארבע שעות עמד על תילו. זיהוי אויב בבניין הוביל להכוונת מטוס קרב, שביצע את העבודה. סא"ל א' מספר על היתקלויות של חייליו עם שמונה מחבלים בשלושת הימים האחרונים. "מדובר בהיתקלויות מורכבות בטווחים קרובים. כשאתה נכנס למבנה ופוגש מחבלים בקומה מעליך, הטנק ברחוב לא יכול לעזור לך ברגע הזה".
תוך כדי השיחה שלנו עולות באש דירות בבניין ממול, והמפקדים מסבירים שמתחילה שם עכשיו לחימה. הלוחמים של מגלן נלחמים כבר מאה ימים ברציפות, ואני שואל את סא"ל א' אם אין שחיקה. "לצד תהליך של שחיקה שקיימת, כי אנחנו בני אדם, מתקיים אצל הלוחמים שלנו תהליך נגדי אדיר של למידה מהלחימה, שמבטל את השחיקה", הוא משיב. "אנחנו הופכים להיות יותר אפקטיביים ויותר עוצמתיים. גם ההיעדר של הלוחמים שלנו, שנהרגו או נפצעו, מייצר אצלנו עוצמה וחיזוק שמבטלים את השחיקה".
לפני שאנחנו נפרדים אני שואל את סא"ל א' איך החיילים שלו מתמודדים עם הפער בין הלחימה האינטנסיבית בחזית ובין השגרה שחוזרת אט אט למדינה. "ברוך ה' שמדינת ישראל חזרה לשגרה", הוא עונה. "כשהלוחם יוצא הביתה ורואה שהמדינה בשגרה ואז הוא חוזר ללחימה, הוא יודע שרק בזכותו המדינה יכולה להיות בשגרה. זה מבלבל לראות אנשים יושבים בבתי הקפה, אבל כשהלוחמים חוזרים לכאן הם משנים דיסקט ברגע ונכנסים לקרב הספציפי בתא השטח, עם כל הדגשים הנצרכים. המציאות מחייבת אותך לעשות את זה".
