"יכאב לי על כל אחד שיגיד דבר כזה, אבל כשאני שומעת אמירה כזאת מפי רב, שליח ציבור, שליח של כל עם ישראל, אז הדברים כואבים יותר", כך אומרת אביבית גרנות, אמו של סרן אמיתי צבי גרנות מתל־אביב, מפקד צוות בגדוד 75 בחטיבה 7, שנפל בקרב בצפון ב־15 באוקטובר, על דבריו של הראשון לציון הרב יצחק יוסף נגד גיוס תלמידי ישיבה. הרב יוסף אמר במוצאי שבת שעברה, בדרשתו השבועית בבית הכנסת "היַזדים" בירושלים, ש"שבט לוי פטור מהצבא. לא לוקחים אותם, בשום פנים ואופן. יהיה מה שיהיה. אם יכריחו אותנו ללכת לצבא – ניסע כולנו לחוץ לארץ".
הרב תמיר גרנות, אביו של אמיתי וראש ישיבת אורות שאול בתל־אביב, התייחס אף הוא לפני כמה ימים להתבטאות של הרב, והזכיר בדבריו את אשתו כשהסביר שהתלבט מאוד אם לדבר, "אם מפני כבוד התורה ואם כדי להרבות בשלום. החלטתי לדבר בשביל כבוד התורה ובגלל הדמעות של אשתי, כבוד הרב. הדברים שלך על גיוס בני ישיבות גרמו לאשתי לבכות 24 שעות".
"כשאני שומעת שהרב יוסף אומר 'אם יכריחו אותנו להתגייס ניסע לחו"ל', אני לא מבינה", אומרת גרנות. "מי זה יכריחו? ומה זה אותנו? אנחנו עם אחד". היא מספרת שאמיתי זכרו לברכה היה "ספרא וסייפא", ולא היסס להתגייס לשדה הקרב אף שהיה מחובר מאוד ללימוד התורה. "הוא גדל ברמת הגולן, ילד של טבע שמחובר לאדמה", היא אומרת. "אחרי הישיבה התיכונית בחספין הוא בחר ללמוד בישיבת נחלת יהושע בבית־שאן. כשהגיע לשם זה עדיין היה רק כולל, אבל הוא ועוד ארבעה בחורים צעירים החליטו ללמוד שם יחד עם האברכים, והם צמחו שם.
"אחרי שלוש שנים של בניית קומה רוחנית גבוהה מאוד בלימוד תורה, אמיתי בחר להתגייס במסגרת ההסדר, במחשבה לחזור לישיבה מיד בתום השירות המקוצר. וכך אכן היה. אבל אז, אחרי שלושה חודשים בישיבה, המפקדים שלו רצו שיחזור לתפקיד פיקודי. 'מפקדים כמוך אנחנו צריכים בצבא', הם אמרו לו, ומנגד בישיבה אמרו לו 'תלמידים כמוך אנחנו צריכים בישיבה'. הוא התלבט, אבל בסופו של דבר אמר שהוא יוכל ללמוד תורה כל החיים, וזה הזמן שלו לתרום לצבא".
אמיתי נהרג מירי טיל נ"ט סמוך למוצב נורית בגבול לבנון. בחודשים האחרונים לחייו הכיר את רוני, והם הספיקו להתארס. בשיחתם האחרונה לפני שנפל ביקש אמיתי מרוני שיינשאו בפעם הבאה שיצא לחופשה. אביבית אמו הספיקה כבר לקנות שמלה לחתונה.
"מתוך הידיעה שיש מי שמשלבים את התורה עם השירות בצבא ותורמים בכל ההיבטים, הדברים של הרב הם בלתי נסבלים", מדגישה אביבית. "אני קוראת ביומנים של אמיתי שהוא כותב בתחילת דרכו בצבא ש'הצבא הוא לא יותר של הרמטכ"ל מאשר שלי'. הוא כותב את זה לפני שהוא בכלל היה בתפקיד פיקודי, מתוך הבנה שלכל אחד יש תפקיד. זאת תודעת השליחות שהוא יצא איתה להתגייס לצבא, תודעת שליחות של עם ישראל, תודעה שהצבא הוא שלי, שלו, שלנו, לכן אין דבר כזה 'הם' ו'אנחנו'. זה פשוט לא קיים בלקסיקון של העם שלנו. לא יכול להיות שנדבר בשפה כזאת.
"לקראת משימת הפיקוד שלו, מה שהעסיק את אמיתי היה איך להעביר בחור תהליך, ככה שהוא יבין שהוא חייל, שיבין שהוא שותף בהקמת בניין הבית השלישי. גם כחיילים, וכמובן גם כלומדי תורה, כל אחד במקומו, אנחנו שותפים בהקמת בניין הבית השלישי. יש זמנים שאני חייל ואני צריך להילחם על הגבול, על הבית, ויש זמנים שאני יושב בבית המדרש, וזו גם שליחות פרטית וכמובן שליחות של עם ישראל, אבל יש זמנים כאלה, ויש זמנים כאלה, ולא שאחד יעשה את זה במקום האחר. כולנו מחויבים לעשות גם את זה וגם את זה".
לדבריה, זהו המסר שאמיתי גילם בחייו ובמותו, וזה גם מה שחשוב לה להעביר. "יש לנו הרבה מה ללמוד ממסירות הנפש של לומדי התורה, אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להישאר רק בתורה שהיא נשארת בד' אמות של בית המדרש. התורה חייבת להביא אותנו לידי מעשה, אנחנו חייבים להיות מחוברים לעשייה. קראנו עכשיו בפרשות השבוע, 'איש אשר ידבנו ליבו'. מה זאת אומרת? כל אחד ישים את היד על הלב, ויבין שהוא צריך להיות שותף בבניין הבית.
"כשהתורה מתארת את השותפות, היא מתארת אותה בחומר. זה נכון שיש אנשי רוח, גם האיש שלי ראש ישיבה ועוסק ברוח, וגם אני כפסיכותרפיסטית עוסקת ברוח, ומתוך המקום הזה אני אומרת שאנחנו חייבים להיות מחוברים גם לעשייה. גם כשאנחנו אומרים 'אם אין קמח, אין תורה' זה לא רק מצד פרנסה, זה מצד החיבור לאדמה. אם לא נהיה מחוברים לאדמה, לא נוכל להיות מחוברים לתורה שהיא תורת חיים. כל אחד ישים יד על הלב להתחבר לאדמה שלנו, לאדמת ארץ ישראל. לכן גם האמירה לחזור לגלות היא בלתי נתפסת. היינו אלפיים שנה בגלות, ואנחנו לא רוצים לחזור לשם".
