מכל המפות התלויות בחמ"ל ניר־עוז, מפת התמ"א החדשה היא הצבעונית ביותר. "זה העתיד?" אני שואלת את רון כשהוא פורס אותה על השולחן. "זה הבסיס", הוא עונה, "מכאן מתחילים לצמוח". על קירות החדר תלויות מפות אחרות, כאלה שהצצה קטנה אליהן שולחת אגרוף לבטן. באחת מהן מסומנים בתי הקיבוץ במדבקות עגולות: מדבקות אדומות לסימון נרצחים, כחולות לחטופים, ירוקות לחטופים ששבו מציפורני חמאס. מפה צורבת, שמספרת ללא מילים על שלווה שהתפוגגה, בלון פסטורלי שנקרע.
על מפה אחרת מסומן במרקרים צבעוניים גורלם העתידי של מבני היישוב: בכתום הבתים השרופים המיועדים להריסה, בצהוב אלה ששיפוץ קל עשוי להשיב אותם לתפקוד, ובכחול הבתים הנדרשים לשיפוץ משמעותי. שניים־שלושה בתים מסומנים בירוק בהיר – אלה שלא דורשים טיפול, לכאורה. רק לכאורה. "הפגיעה בניר־עוז מתחלקת לשניים – הפיזית והרגשית", מסביר רון. "למעט שישה בתים, נכנסו פה לכל הדירות, כולן חוללו. אין משפחה שהאירוע לא קשור אליה. מאה חברים, שהם רבע מחברי הקיבוץ, נחטפו או נהרגו. את הקיבוץ נצטרך לבנות מחדש בשני ערוצים – בלכידות של הקהילה ובבנייה פיזית".
רון בהט (57), נשוי לענבל ואב לשלוש בנות ("וכלבה", הוא מוסיף), נולד בניר־עוז לנתן ודרורה, בני הגרעין המייסד. לפני שנתיים שב עם משפחתו מגלות ממושכת בת 11 שנים בארה"ב, שם ניהל מפעל ישראלי. בתו הגדולה משלימה שם כעת תואר ראשון, השתיים האחרות והכלבה שבו איתם לקיבוץ. עד לשבעה באוקטובר ניהל רון את אתר הייצור של אקרשטיין, חברת מוצרי הבנייה, בירוחם. מאז הטבח מצא עצמו מטפל בצורכי הקיבוץ הגואים והתגלגל להיות פרויקטור השיקום שלו. "משה פאול מקיבוץ חצרים התגייס לתכלל את שני הצדדים של התקומה – הטכני והקהילתי. אני אחראי על הצד הטכני", הוא מציין.
יש כאלה שחושבים שאי אפשר יהיה לחזור לגור פה.
"יש אנשים שיחזרו, יש אנשים שאומרים שהם לא יחזרו והם כן יחזרו, ויש כאלה שאומרים שלא יחזרו ובאמת לא יחזרו. המניע הדומיננטי הוא חוסר תחושת ביטחון, אבל אני לוקח כמובן מאליו שיהיה כאן ביטחון. הבעיה היא שיש טראומה גדולה. מי רוצה לחזור לבית שרצחו בו? לכן השיקום יכלול הרבה הריסה ובנייה מחדש. אנחנו נבנה מחדש ויהיה פה וואו. לא כל מי שהיה פה יחזור לגור פה, אבל זה יהיה יותר ממה שחושבים. ברגע שיראו מה אנחנו מקימים פה, הם ירצו להיות חלק מזה. בסופו של דבר מי שגר פה קשור למקום ואוהב אותו. זה חיבור שקשה להסביר במילים".
"מישהו היה צריך להיות פה"
בקבוק מים וחֶבל – זה מה שהספיק רון להכניס לממ"ד בין התרעות צבע אדום תכופות, כשהבין שמחבלים חדרו לקיבוץ. את החבל קשר לידית הממ"ד, ואליה הצמיד גם מגירה שתסייע לו במאבק הכוחות עם המחבלים. על החלון הופקדה ענבל. "אף פעם לא בדקנו אם הוא ננעל כמו שצריך, והתברר שלא". שתי הבנות הצעירות התחבאו מתחת למיטה, והכלבה שכבה בשקט "בלי להשמיע פיפס". את הצרכים עשו על מגבות ואותן הצמידו לדלת, כדי לחסום את העשן במקרה שיעלו את הבית באש.
"זה מצב סוריאליסטי. יש חשמל, המזגן עובד, ומדי פעם חוליית מחבלים פורצת לבית, שוברת הכול ומתחיל מאבק על הידית. ככה לפחות חמש פעמים", מתאר רון. בין לבין הגיעו הודעות וטלפונים מודאגים. "כל הזמן שומעים יריות וצעקות בערבית. דרך ההודעות אתה מבין מה קורה במקומות אחרים בקיבוץ. זה מתחנן שיבואו לעזור, אחרים מבקשים שיצילו את הילדים שלהם. ואתה לא יכול לעשות כלום. הרבש"ץ, שחר בטלר, נפצע, ואשתו גררה אותו לממ"ד. הוא ועוד אחד הם היחידים מכיתת הכוננות שלא נרצחו או נחטפו".
לצד בארי וכפר־עזה, ניר־עוז הוא אחד משלושת היישובים שספגו את המכה הקשה ביותר. "אלה המקומות שנכבשו. לא כבוד גדול להיות ברשימה הזו, אבל לצערנו זה המצב. בשני היישובים האחרים הצבא בסופו של דבר הגיע ונלחם, פה לא. המחבלים גמרו לעשות מה שעשו, המוני עזתים באו ובזזו, וכולם הלכו לפני שהצבא הגיע. הם לקחו הרבה יותר ממה שציפו".
רון וארנון ליפשיץ, חבר נוסף בקיבוץ, היו אמונים על שיקום המקום בראשית הדרך – מתיקון פיצוצי צנרת ועד לפינוי פסולת האש שהשתוללה כמעט יומיים ברציפות. יומיים אחרי הטבח נפתחה מחדש הרפת בסיוע מתנדבים ובפיקודו של בן הקיבוץ עמית רובין. למעט עובדים בודדים, הצבא לבדו נשאר כאן בלילות, אבל יותר ויותר חברים מגיעים לאחזקת המשק. השבוע גם הגד"ש התעורר לחיים. רון מצידו משמש, בין השאר, כממלא מקום רבש"ץ, והוא זה שמאשר – ובעיקר לא מאשר – ביקורי אורחים בקיבוץ.
"יש כאן דילמה שאנחנו מתחבטים בה כל הזמן", הוא משתף. "יש חשיבות לספר מה קרה כאן, ויש חשיבות גם להראות למשלחות מהעולם מי זה חמאס, שהרבה מדינות תרמו להם – 'לוחמי חופש' שרצחו באכזריות ובשטניות נוראית. למי תרמו? לאנסים, לרוצחים־שוחטים האלה. מצד שני, אי אפשר להיכנס לפרטיות של אנשים, לבתים שלהם. אתה גם לא רוצה להפוך את זה למופע, כרטיס להצגה".
רון היה משוכנע שמהר מאוד מישהו מהקיבוץ יתפוס פיקוד ויחליף אותו ("הרי חזרתי מארה"ב כתושב, לא כחבר"), אבל נראה שחברי הקיבוץ סומכים על כישוריו שמוכיחים את עצמם. "תוך כדי עשייה אתה מבין כמה המקום הזה חשוב לך, וכמה חשוב שהוא יחזור לחיים. אתה מבין שזה ייעוד. אני מוצא את עצמי ממלא מקום רבש"ץ וקברן".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (שישי) במוסף "יומן" של מקור ראשון
