"שמעון פרס שאל אותי פעם למה אני פסימי, 'אתה לא חושב שעזה יכולה להיות סינגפור?'. אמרתי לו שהיא יכולה, רק צריך להרוס הכול, להביא 30 מיליארד דולר ולבנות מחדש, ואז להחליף את הערבים בסינים וזו תהיה סינגפור". כך פתח האלוף במיל' יעקב עמידרור את דבריו במושב מיוחד שבחן את השאלה האם ישראל זקוקה לתפיסת ביטחון חדשה אחרי שבעה באוקטובר. הדיון התקיים במסגרת "ועידת מקור ראשון לחברה וביטחון – פנינו לאן" שהתקיימה השבוע בשדרות בשיתוף מכון תכלית ועיריית שדרות. "אי אפשר לייבא לכאן כל מיני דברים שעובדים במקומות אחרים ופשוט לא מתאימים. אני לא אומר שאנחנו לא צריכים לנסות להיאבק, אבל צריך להבין את המגבלות שלנו. יש לנו מגבלה תרבותית־דתית־חברתית מאוד מאוד גדולה".
את הדיון הנחה הכתב הצבאי של מקור ראשון נועם אמיר, והשתתפו בו אלוף במיל' יעקב עמידרור, לשעבר ראש המל"ל וראש חטיבת המחקר באמ"ן; אלוף במיל' מיקי אדלשטיין, לשעבר מפקד אוגדת עזה ומפקד חטיבת הנח"ל, לבנת דימון־אבני, לשעבר ראש המטה במל"ל וראש מחלקת אסטרטגיה במכון תכלית; אל"מ במיל' מירי איזין, מנכ"לית המכון למדיניות נגד טרור (ICT) באוניברסיטת רייכמן; ואלוף במיל' גרשון הכהן, לשעבר מפקד הגיס המטכ"לי.
אלוף (במיל') יעקב עמידרור: "אנחנו צריכים להגיע למצב שעזה היא כמו שטח A. צה"ל לא יושב עכשיו בג'נין, אבל אם מחר תגיע ידיעה מודיעינית לשב"כ, צה"ל ייכנס בלי בעיה"
עמידרור הדגיש לאורך דבריו כי יש להיזהר ולא למהר למסקנות לפני השלמת התחקירים. "כשניתוח לא מצליח, בודקים תחילה אם הרופא עבד לפי הפרוטוקול המקצועי. אם הוא לא עבד לפי הפרוטוקול, אין מה לעדכן את הפרוטוקול. אותו דבר כאן. צריך קודם לבדוק מה היה ומה לא עבד בתפיסת הביטחון, ואם עבדו לפי הפרוטוקול. צריך להיזהר מקבלת החלטות על סמך אירוע בודד, גדול ככל שיהיה".
אחרי מלחמת ששת הימים, ציין עמידרור, החליטו בצה"ל לצמצם את הארטילריה בעקבות הישגיו המרשימים של חיל האוויר. שש שנים לאחר מכן, במלחמת יום הכיפורים, שילמנו על כך מחיר כבד כי כמעט לא הייתה ארטילריה. הדבר חזר על עצמו בהמשך: "ב־25 השנים שאחרי מלחמת יום כיפור צה"ל גדל מאוד, וב־25 השנים הבאות הוא השיל הכול וחזר פחות או יותר לגודל הקודם. לקחו אירוע בודד כמו מלחמת יום הכיפורים, ובנו עליו קונספציה. בני אדם לא יכולים בלי קונספציה, כי מי שאין לו קונספציה הוא ילד בגן, אבל היא הייתה מוטעית כי היא לקחה אירוע בודד ובנתה עליו תורה שלמה. אנחנו צריכים להיזהר מלעשות את אותה טעות בדרכים שונות אחרי אוקטובר 2023".
על פי עמידרור, "ב־7 באוקטובר שום דבר לא עבד, בשלוש רמות: הקונספציה הבסיסית של מדינת ישראל – שכמעט כולם החזיקו בה, מלובשי המדים ועד לובשי החליפות – הייתה שחמאס הוא לא איום אימננטי, לא קריטי לעכשיו. חלק טענו שהוא מורתע, חלק חשבו שהוא רוצה כלכלה טובה, אחרים סברו שחמאס רוצה להראות שהוא יכול להיות הנציג היחיד בעולם של האחים המוסלמים שמחזיק מדינה. כל אחד מסיבותיו אמר 'זה לא איום למחר בבוקר'. אני לא יודע איפה הומצאה הקונספציה הזאת. לא בטוח שעל ידי לובשי החליפות והעניבות, יכול להיות שהיא הומצאה בכלל במודיעין.
"הרמה השנייה שלא עבדה היא התפיסה הצבאית שלנו. ההגנה לא החזיקה מעמד מול המכה שהיא חטפה, ואם ההגנה צריכה לעמוד במשהו – זה מול מכה. בשביל זה היא נבנית. שום דבר לא עבד ביום פקודה. בעניין הזה, כל האחריות היא בתוך הצבא.
"הדבר השלישי הוא כשל המודיעין, בשב"כ ובאמ"ן. הם לא תיארו את הפוטנציאל של האיום כמו שצריך, ולא נתנו את ההתרעה הספציפית. צריך לחקור את שניהם. יכול להיות שאחרי שהם ייבדקו ונדע מה היה, נגיד שצריך לשנות את התפיסה, אבל גם יכול להיות שלא. יש לי כמה השערות מה צריך לעשות, אבל חשוב להזהיר כי נורא ממהרים להסיק מסקנות ולשפוך כסף. אבל על מה נשפוך את הכסף? אתם כבר יודעים מה לא היה בסדר?"
ראש המל"ל לשעבר הבהיר כי במלחמה שעודנה מתנהלת, ידו של צה"ל על העליונה באופן ברור. "גנרלים אמריקנים שאני פוגש, וגורמים בעולם המקצועי, מסתכלים על צה"ל ואומרים 'וואו, כל הכבוד'. זאת מלחמה מסובכת, באזור קשה, עם מנהרות וחטופים. מספר הנפגעים של חיזבאללה בצפון, בלי שהוא זז מטר מהגדר, גדול יותר ממספר הנפגעים של צה"ל שכבר כבש 80 אחוזים מרצועת עזה. אם תשאלו את בני הדור שלי כמה 'יעלה' לכבוש את הרצועה, אז כל מספר בין 600 ל־2,000 נפגעים כנראה נכון. זו עוד סיבה שבגללה צריך להיזהר בשינויים, כי יש גם פרק ב' אחרי שבעה באוקטובר, ושם הדברים עובדים לצה"ל".
"מגננה איננה תלויה בהתרעה"
מפקד אוגדת עזה לשעבר, אלוף (במיל') מיקי אדלשטיין, מנה את ארבעת המרכיבים של תפיסת הביטחון. "הרתעה, התרעה מוקדמת, הגנה, והכרעה מהירה. למעשה, שלושה מהם לא עבדו. הרתעה היא דבר שאתה בודק אותו בדיעבד, ביום שאחרי, ושם ברור שהייתה פרשנות כושלת. התרעה מקדימה לא הייתה, וגם כשלנו בהגנה בעצם זה שהוכרענו. נדרשו לנו יומיים לכבוש מחדש את כל היישובים, ועוד יומיים־שלושה לטהר את האזור. גם בהכרעה מהירה אנחנו לא עומדים; אנחנו כבר בחודש השישי למלחמה, ולא נמצאים שם.
"מתבקש לשאול אם התפיסה כשלה", הצטרף אדלשטיין לעמידרור, וכמותו הדגיש את החשיבות של הסקת מסקנות מבוקרת ולא אימפולסיבית. "לגבי השאלה אם היינו יכולים להיערך לפני כן, אני חושב שצריכים לחכות לתחקיר. צריך להבין איפה נעצר השיח בתוך צה"ל ובארגונים אחרים באופן כזה שהעניין לא קיבל ביטוי ושלא הייתה התאמה לפשיטה בהפתעה, מבחינת הכוחות הנדרשים. זה דבר שצה"ל יצטרך לתחקר. הפרשנות של מרכיבי תפיסת הביטחון צריכה להיות שונה, בדגש על עולם ההרתעה. הפרשנות שלנו לשאלה מהי הרתעה הייתה לא נכונה. היינו במדיניות שלא יוזמת ולא עושה מהלכים כדי לשמר את ההרתעה מול חמאס. צריך להבין שיש מגבלות גם לצה"ל בסדרי הכוח ובדברים נוספים".
מנכ"לית המכון למדיניות נגד טרור, אל"מ (במיל') מירי איזין, הדגישה כי "צה"ל צריך לנהל מנעד רחב של התמודדויות מול ארגוני טרור ביחסים שונים. איך אפשר לייצר הגנה מותאמת לכל איום? ובכלל, מה זה אומר 'הגנה מול ארגון טרור'? צריך להקים חומה גבוהה מאוד? בשבעה באוקטובר ראינו שזה לא עובד".
לבנת דימון־אבני: "צריך להסתכל על השיח עם סעודיה גם בצורה פרקטית. יש לנו הזדמנות שאסור להחמיץ, כולל בנייה של קואליציה אזורית מול איומים משותפים"
איזין סיפרה כי בחמישה באוקטובר היא השתתפה בפאנל לציון 50 שנה למלחמת יום כיפור, ונשאלה אם מה שקרה באוקטובר 1973 יכול לקרות שוב. "לחלוטין, מחר בבוקר", ענתה אז. "אני אומרת את זה באופן תפיסתי. יש פה בעייתיות כי אנחנו מכינים את עצמנו לאיום, אבל לא מבינים אותו עד הסוף". עם עמדות קודמיה בדיון, שהתנגדו להסקת מסקנות כעת, היא לא מסכימה: "כבר כמעט חצי שנה אנחנו יודעים שהתפיסה כשלה".
במענה לשאלה כיצד היה צה"ל עוצר מתקפה כזאת לו ההתרעה הייתה ניתנת במועד, השיב אלוף (במיל') גרשון הכהן כי "נקודת המוצא כוללת התרעה, אבל נקודת המוצא שלי תמיד אומרת שמגננה ביסודה איננה תלויה בהתרעה. כל הרעיון הוא להיות מסוגל להבטיח הגנה גם כשאין התרעה. היו לי על זה ויכוחים גם עם אביב כוכבי כשהוא היה רמטכ"ל. זו יהירות לחשוב שתמיד תהיה לנו התרעה. לכן נקודת המוצא של רעיון המגננה אומר: 'תתכונן לבלתי נודע ולבלתי צפוי'. כשיקרה הבלתי צפוי – בשביל זה יש לך עתודות. בשבעה באוקטובר לצה"ל לא היו עתודות ביבשה.
"אחרי מלחמת יום כיפור, אוגדה 36 הייתה במשך עשרים שנה בכוננות של חצי שעה מקריאה", העיד אלוף במיל' הכהן, כמי שהיה שם באותם ימים. "כבר למחרת הפיגוע של אוטובוס הדמים ב־1978 האוגדה הייתה מוכנה ליציאה למבצע ליטני, וכך היה אחרי ההתנקשות בשגריר ארגוב והיציאה למלחמת שלום הגליל. למה? כי הייתה לצה"ל ביבשה אוגדה במוכנות מלאה. היום, בגלל חישובים של עלות מול תועלת, צה"ל פירק את האוגדות הסדירות לגזרות התעסוקה המבצעית. בכל אירוע שהיה צריך לאסוף כוח על־חטיבתי למשימה התקפית ביבשה, נדרשו שלושה־ארבעה ימים לאיסוף הכוח. אם אוגדה 162 הייתה מוכנה בצאלים, גם אם לא הייתה התרעה, הכול היה נראה אחרת. זו קלאסיקה של רעיון המגננה.
"החזרה לתפיסה הקלאסית של מגננה עולה הרבה כסף, ומחייבת כוננות ודריכות", הבהיר הכהן, וציין את תפקידם החשוב של היישובים עצמם בתוך המערך הזה. "יישובי הסְפר הם חלק מרשת הביטחון שנבנתה אחרי מלחמת העצמאות, מתוך הבנה שתושב ספר הוא לא תושב תל־אביב. מתושב ספר מצפים להיות חלוץ, נושא נשק. כתבתי על זה הרבה מאוד לפני המלחמה, אבל אמרו לי שלא רוצים שאזרח יישן עם נשק מתחת למיטה. כל ההיערכות של הסְפר היא בדריכות שאם הכול קורס יש מי שיעצור, ולאזרחים יש תפקיד במרחב הזה. זו נקודת מוצא שאומרת שחוזרים לתפיסת עולם של מלחמה מול קוזקים, כמו באוקראינה".
"מדינת ישראל נדרשת לשינויים אסטרטגיים", סבורה לבנת דימון־אבני, ראש מחלקת אסטרטגיה במכון תכלית. "עליה לתרגם את ההצלחות הצבאיות שלנו להחלטות אסטרטגיות ארוכות טווח שיובילו לשינוי מגמה. היו לישראל הזדמנויות לעשות את זה גם בעבר. מול הצלחות צבאיות שהביאו לנו תקופות שקט בצפון, היו הצלחות בזירה הסורית וביהודה ושומרון שלא ניצלנו אותן. כשאנחנו מסתכלים היום על עזה, גם פה אנחנו צריכים לדעת לתרגם את המעשה הצבאי להצלחות אסטרטגיות. ההימנעות מקבלת ההחלטה מה צריך להיות העתיד בעזה, משאירה ואקום בקומה האסטרטגית.
"אנחנו מדברים על ההצלחות הצבאיות שהיו בצפון הרצועה, אבל הנה היום אנחנו מדברים שוב על בית החולים שיפא", המשיכה דימון־אבני, וציינה כי שנים רבות לא נכתבה בישראל תפיסת ביטחון ברורה. "דרושה לנו תפיסת ביטחון כתובה, רחבה ומעודכנת. אנחנו עובדים כמו תורה שבעל פה, מסתמכים על הדברים של בן־גוריון משנות החמישים, שעודכנו רק בתחילת שנות האלפיים. תפיסת הביטחון צריכה לכלול גם כלכלה, מדע, טכנולוגיה ויחסי חוץ. צריך להסתכל על כל הרכיבים של הביטחון הלאומי של מדינת ישראל – החברתי, הכלכלי, המדיני והביטחוני. 2023 לימדה אותנו שאנחנו לא יכולים להקל ראש באף אחד מהרכיבים האלה, ושצריך לעבוד קשה כדי לממש וליישם את הלכידות החברתית של מדינת ישראל. נוכחנו עד כמה היא חשובה לנו".
סיסמאות מול מציאות
ככל שהלחימה מתקדמת דרומה ברצועת עזה, שאלת היום שאחרי הופכת לבוערת יותר ויותר: מי ישלוט ברצועה, האם ואיזו מעורבות בינלאומית תהיה בניהולה, ועד כמה ישראל תוכל לפעול שם בחופשיות במידת הצורך.
"הייתי הרבה שנים בעולמות הפרקטיים, ואולי בגלל זה אני חושב שסיסמאות לא מועילות בשביל להגיע למשהו אמיתי", אמר עמידרור בהתייחסות לדבריה של דימון־אבני. "האמירה שצריך להפוך את המעשה הצבאי למשהו מדיני נכונה באופן תיאורטי, אבל בחלק מהמקרים פשוט אין אפשרות. את יפן שינו בשתי פצצות גרעין, את גרמניה שינו בחלוקתה לשניים ושליטה בה במשך הרבה מאוד שנים. כל העולם, בלי יוצא מן הכלל, הבין שצריך לשנות את שתי המדינות האלה. אנחנו לא במצב הזה היום.
"הפלסטינים חיים בתוך עולם ערבי שיש לו תפיסת עולם. את מה נשנה – את הפלסטינים או את כל העולם הערבי? נסתפק רק בתושבי שכם ולא בתושבי עזה? אלה חלומות באספמיה. מי שחושב שהוא יכול להנדס ולשנות את תפיסת העולם של הערבים שחיים בסביבתנו, חי בלה־לה־לנד. הם לא לבד, יש להם תמיכה של מיליארד מוסלמים. אז את כל המיליארד נשנה, או רק את הקרובים אלינו? זה פשוט לא יעבוד, חבל על המאמצים. אנחנו צריכים להשתדל לעשות את מה שאנחנו יכולים".
ראש המל"ל לשעבר סיפר כי בעבר היה חבר בוועדה משותפת עם הפלסטינים שניסתה להקטין את היקף השנאה לישראל בספרי הלימוד, ללא הצלחה יתרה. הוא הבין אז שלא כל סיסמה שנשמעת טוב עומדת במבחן המעשה. "בדרך לכאן דיברתי עם אינטלקטואל ישראלי שאני מאוד מעריך, והוא ציטט לי את טבנקין שאמר שהוא מנסה לחנך כמה שאפשר, אבל בסוף הוא שולח את יגאל אלון וישראל גלילי כדי שיעשו מה שאפשר בממשלה, כי החיים מורכבים יותר. כשאני שומע חלק מהסיסמאות האלה הן מרגיזות אותי, כי אני יודע שבסוף זה לא יעבוד. העולם יותר מורכב מזה".
לדעת עמידרור, הפתרון המיוחל כבר קיים במציאות, ביהודה ושומרון. "אנחנו צריכים להגיע למצב שבו אנחנו מתייחסים לעזה כמו לשטח A. בשביל זה צריך בחצי־שנה־שנה שאחרי חיסול גדודי חמאס ברפיח לנקות את השטח. ביהודה ושומרון זה לקח לנו ארבע שנים אחרי חומת מגן ב־2002. צה"ל לא יושב עכשיו בג'נין, אבל אם מחר תגיע ידיעה מודיעינית לשב"כ, צה"ל ייכנס לג'נין בלי בעיה. כך צריך להיות היחס לרצועת עזה.
אלוף (במיל') גרשון הכהן: "יישובי הסְפר הם חלק מרשת הביטחון, מתוך הבנה שתושב ספר הוא לא תושב תל־אביב. מתושב ספר מצפים להיות חלוץ, נושא נשק. היערכות הסְפר היא בדריכות שאם הכול קורס יש מי שיעצור"
ועם זאת, המשיך עמידרור, "התקווה שבגלל שהצלחנו צבאית להגיע למצב הזה נצליח לשנות את המערכת המדינית שסביבנו, היא בין תמימה לילדותית. לא מדובר בפלסטינים אלא ב־22 מדינות ערב, וביותר ממיליארד מוסלמים. זה לא אומר שאנחנו לא צריכים לנסות להשפיע, אבל צריך גם להכיר במגבלות שלנו ולדעת שבַּסוף העניין לא יסתכם באיזשהו פתרון מדיני אידיאלי. אם נביא את הסעודים, את יודעת עד כמה סעודיה קיצונית מבחינות מסוימות? והיא תישאר ככה בשנים הקרובות. אז אתה רוצה להביא אותם הנה?"
"אני חושב הרבה על המצוקה שהדרג הצבאי הבכיר נמצא בה, בהיעדר הגדרת מדיניות ליום שאחרי", אמר אלוף במיל' אדלשטיין. "בשלושת החודשים הראשונים ההישגים הטקטיים מדברים, אבל השאלה היא לאן אתה חותר. יש בעזה שני מיליון פלסטינים שכנראה יישארו. אני רוצה להניח שאנחנו לא רוצים ללכת לשלטון צבאי במקום הזה, כי יש לנו מקומות אחרים חשובים יותר שבהם נידרש לצה"ל. אחד הדברים שלמדנו הוא החשיבות של האמריקנים והסיוע שלהם. אסור להימנע מהגדרת המצב ביום שאחרי, שהוא לא יום אחד. זה תהליך, וצריך להתחיל לבנות אותו".
לדברי אדלשטיין, "ההצעה למצוא חמולות שינהלו את המצב בעזה לא רלוונטית. זה בדיוק הגורם לחוסר יציבות מתמשכת. אז מי הגוף שיהיה שם? אני חושב שאנחנו מפספסים פה הזדמנות עצומה לקחת את הקהילה הבינלאומית, ולהגדיר שארגון טרור לא יכול לשלוט בשום מקום, לא שם ולא בלבנון. אנחנו צריכים להגדיר את המצב כדי להתחיל לבנות אותו, הלכה למעשה".
"היום שאחרי מתחיל ביום שלפני", אמרה דימון־אבני. "מדינת ישראל צריכה לקבל החלטה שהיא מתחילה לעסוק בצורה מקצועית ורצינית ובהסתכלות ארוכת טווח על היום שאחרי המלחמה בעזה. להסתכל על זה רק דרך הפריזמה של דה־רדיקליזציה, לדעתי זה מאבד את התמונה המלאה. אנחנו צריכים להסתכל על הנושא האזורי והשיח עם סעודיה גם בצורה פרקטית. יש לנו פה הזדמנות שאסור להחמיץ, כולל בנייה של קואליציה אזורית עם המדינות האלה מול איומים משותפים. לא רק איראן, גם האחים המוסלמים וחמאס".
"קודם כול נחנך את עצמנו לפני שאנחנו רצים לחנך את האחרים", הציע גרשון הכהן. "בואו נהיה יותר ערבים, הם אנשים מאמינים. אני שמח שאני במזרח התיכון וחי עם ערבים. בתרבות שלי אני הולך והופך ערבי. אני והערבים באים לעבוד את א־לוהים. בתפיסת עולמי, מי שלא מאמין קשה לו מאוד לחיות במרחב הזה. ערבים מכבדים אותי בין השאר כי אני מאמין כמוהם בא־לוהי אברהם".
על כך הגיב עמידרור במבט הפוך בדיוק: "כשאני מסתכל על ההישגים של הערבים אני לא רוצה להיות כמוהם, וכך אני הופך להיות יותר יהודי".
