והרי החדשות לכל מי שסבור שצה"ל מדשדש ברצועה ואינו מתקדם: זה לא המצב, ממש לא. על כל פנים זה לא מה שראינו כאשר התלווינו אתמול למפקד גדוד 77 בחטיבה 7, שמעון פוטרבני, הפועלת במרחב חאן־יונס. בעורף לא יודעים שצה"ל נמצא בעיצומה של מתקפה בלתי פוסקת על יעדים שלא הגיע אליהם בעבר, מטהר אותם ממחבלים מעל ומתחת לפני הקרקע, וגם חוזר למקומות שנכבשו כבר בעבר והתמלאו שוב במחבלים.
ההימנעות מתמרון ברפיח יוצרת את הרושם שבפיקוד העליון מבקשים להימנע מהכרעה, כאילו מישהו שינה את ראשי התיבות של צה"ל ל"צבא ההכלה לישראל". זה לא נכון, מתקומם מפקד הגדוד, סא"ל פוטרבני. "המשימה שלנו פשוטה וברורה", הוא אומר לנו, "להשמיד את חמאס, ואנחנו עושים זאת בכל יום. כעת אנחנו במשימה התקפית שלא הייתה פה בחמישים השנים האחרונות".
אחרי תדרוך קצר יוצאים לשטח. במעבר שער הכניסה בגדר הרצועה המלווים שלנו דורכים את הנשק. לא שמחבלים שורצים כאן, אבל עדיין אי אפשר לדעת מאין הם יצוצו ומתי. שכונת אל־קרארה במזרח חאן־יונס היא המרחב השולט על הצד המזרחי של העיר.
"אתם רואים את הבתים כאן?", שואל פוטרבני. להריסות שאנו רואים כבר קשה לקרוא בתים, אבל הוא מסביר שמחבלי חמאס יצאו מכאן ב־7 באוקטובר לתקוף את הטנקים שמעבר לגדר, וחטפו אליהם חיילים. "בעוד זמן קצר לא יראו יותר בתים בשטח הזה, וגם לא יהיה תת־קרקע", הוא קובע.
בשבוע שעבר סיים הגדוד את המבצע במגדלי חמד, ב"שכונה הקטרית" שנבנתה על חורבות קטיף, ומאז עבר להגן על "מסדרון נצרים" המבדיל בין עזה למחנות המרכז. בארבעת החודשים האחרונים הגדוד הספיק להילחם בחאן־יונס מכל עבריה.
מחכים שחמאס ירים ראש
השבוע פעל צה"ל בשיפא בפעם השנייה, אחרי שבית החולים, המשמש בתור בסיס טרור לכל דבר, נכבש כבר בראשית הלחימה. "האוכלוסייה חוזרת לכל מרחב, אחרי שהצבא נלחם בו ועוזב אותו", מסביר סא"ל פוטרבני, שהשתתף בכיבוש הראשון של בית החולים, "בהתחלה חוזרים נשים וילדים שבאים לחפש אוכל, ואחר כך גם מחבלים. כבר בפעם הראשונה שהיינו בשיפא מצאנו כמויות אדירות של כסף ותחמושת. עכשיו חזרו שוב, ומה שמצאו עולה בכמותו אפילו על מה שהיה שם בפעם הראשונה. אין ספק שחמאס מנצל את מרחבי בתי החולים כאזור בטוח בשבילו. אם נעזוב את בית החולים שוב, הם יחזרו. אין לי בעיה לחזור לשם בפעם השלישית, הרביעית והחמישית".
לדבריו, חמאס חזר לשיפא ולמקומות אחרים כי יציאת צה"ל מהם עוררה במחבלים תחושת ביטחון – "אבל המרחבים האלה ממש לא חסינים", הוא מכריז, "נחזור לשם שוב ושוב. זה דווקא משרת אותנו. הנה, לשיפא באו 300 מחבלים, חזרנו לשם והם נפלו בידינו".
פוטרבני מספר שכאשר התפנה עם כוחותיו משיפא בפעם הראשונה ויצא מן הרצועה, עבר בנסיעה בבארי. "על הכביש ליד הקיבוץ עדיין היו אופני ילדים", הוא אומר, "חשבתי על מה שאנחנו עושים ולמה אנחנו פה".
אתה מרגיש שאתה נלחם עם יד אחת קשורה מאחורי הגב? הרי העולם בוחן בזכוכית מגדלת כל פעולה צבאית בעזה.
"לא חוויתי זאת, וזו הפעם הראשונה שאני שומע על כך. מי שקובע אם מי שמולך צריך למות הוא האיש בשטח – החייל בעמדה, מפקד הכיתה או מפקד הגדוד. אף אחד לא צריך להתקשר לקבל אישור.
זה מאתגר מאוד. אתה מגיע לריכוזי אוכלוסייה שיש צורך להפריד בינה ובין המחבלים. היו מקרים שמחבלים ניסו לפגוע בחיילים מתוך האוכלוסייה, ולשמחתנו לא הצליחו. אבל לצבא יש שיטות מתוחכמות לדעת מי מחבל ומי לא, ואנחנו עובדים בשיתוף עם יחידות המתמחות בכך. גם במקום שיש בו 600 איש עם נשים וילדים אנחנו יודעים להבחין מי הם המחבלים. גם ברפיח נדע לעשות זאת".
בחודש האחרון חיסל הגדוד עשרות מחבלים, מצא אמצעי לחימה במסגד ובבתים, והשמיד פירי מנהרות. באחת הפשיטות, בחורבות היישוב גני־טל, נמצא מפעל לייצור רקטות ארוכות טווח. במקום אחר נמצאה סדנה ענקית עם מלאי עצום של חומרי גלם לייצר תחמושת. סא"ל פוטרבני שולף את המצלמה ומראה לנו את התמונות שצילם בעצמו.
"יש לחמאס משגרים טמונים בשטח", הוא מעיד, "אם לא הגעת ופעלת למצוא ולהשבית אותם – מישהו תמיד עלול לחזור לשם ולירות. ראינו משגר עם מנגנון הידראולי מכוסה באדמה, ואלמלא נסע שם D9 כבד ששקע באדמה הרכה לא היינו מגלים אותו כלל. אתרים כאלה מפוזרים במקומות רבים".
על הכלים ההנדסיים הכבדים שמלווים את הגדוד מפקד אייל טננבאום, מפקד פלוגה בגדוד 603. מול בתים שפעם היו מפוארים וכעת הפכו לחורבות, מעל תוואי שטח שורץ מנהרות, דחפורי ה־D9 של חייליו שועטים בגאון ליישר את השטח. "אנחנו במרחב כפרי בפאתי העיר, עם נוף לים, עם הפריחה היפה", הוא אומר, "אבל הבתים כאן היו ערוכים למלחמה. היה כאן מרחב תת־קרקעי שנועד לקדם את פנינו. כשנצא מכאן לא יישאר כאן כלום".
בקרוב כולם יחגגו במסיבות פורים. איך אתה מרגיש עם זה שאתה תהיה כאן בחג?
"מצוין, צאו ותחגגו. בשביל זה אנחנו כאן".
גם בקרב השריונרים רוח הלחימה גבוהה, אפילו אחרי חמישה חודשים וחצי. הפלוגה של מרום פנר, קצין מילואים בגדוד 77, השתחררה לפני כמה חודשים, אבל הוא חזר: "התגעגעתי אל החבר'ה, נלחמנו כתף אל כתף כמה חודשים ורציתי לבוא ולראות מה קורה איתם", הוא אומר, "לעבודה כאן אין סוף. האויב נלחם בשיטות גרילה ללא מרכזי כובד. אין יום שלא יוצאים כאן להתקפה. אני תושב כליל בצפון, ומאמין שזה הזמן להילחם גם בלבנון. צריך להחזיר את הביטחון גם לתושבי הצפון, ולא לדחות את הקץ".
לדברי פנר, הכוחות מכינים את עצמם למשימה ברפיח, "כדי לסיים את העבודה כמו שצריך. כאזרח אני מקווה שידעו לתרגם את ההישגים שאנחנו משיגים כאן בכל הרמות. אנחנו רוצים שחמאס ירים עכשיו את הראש, כי זה יאפשר לנו להרוג אותו".
"לרדוף אחרי המחבל"
סא"ל פוטרבני, תושב אור־עקיבא, היה מפקד גדוד הטנקים הראשון בגזרת עזה כשהתחילה המלחמה. אשתו וילדיו באו לבקר אותו בשבת שמחת תורה, ושהו במוצב הגדודי יפתח, שמחבלים חדרו אליו ונבלמו. הגדוד ספג אבדות כבדות באותו יום, יותר מעשרים חללים. "הופתעתי", הוא מודה, "לא ציפיתי לזה. התחושה קשה וגרועה ביותר. הייתי אחראי על הגנת צפון הרצועה. כולנו הפכנו לרובאים ביום הזה כדי להגן על היישובים. אני וחיילים שלי טיהרנו בתים בנתיב־העשרה. לא קל לשמוע בטלפון מתושבת שהכרתי שמחבל מסתובב אצלה בבית, להגיע למקום ולראות שהמחבל כבר הלך ובעלה שחוט על הרצפה, בזמן שהיא והילדות מתחבאות בחדר. זו הרגשה מחורבנת.
"אבל אתה חייב לטוס קדימה ולרדוף אחרי המחבל. הגדוּלה היא שכבר באותו יום ידענו לצאת מנקודת הפתיחה הקשה ולהיבנות מחדש, וכבר באותו הלילה המצב היה אחר. מאות מחבלים נהרגו מהטנקים שלנו ב־7 באוקטובר".
מאז תחילת המלחמה החליף פוטרבני פעמיים את צוות הטנק שלו. "כעת יש לי שני בוגרי ישיבות, אחד ממרכז־הרב ואחד מישיבת הכותל, שהיה צריך לחזור ללמוד אך ראש הישיבה אמר לו שמקומו בטנק, במלחמה", הוא אומר.
סמוך לגדר הרצועה, בדרך חזרה, אנחנו פוגשים את מפקדו של פוטרבני, מפקד חטיבה 7 אלעד צורי. "כשאני עומד כאן, מביט מזרחה ורואה את השדות של המושבים והקיבוצים שמעבר לגדר, כשהחקלאים עובדים והחיטה צומחת – אני חושב שזה הכוח והעוצמה שלנו", הוא אומר לנו, "כך נשמור על הארץ ועל גבולותיה".
