הרבה פיות נפערו בתדהמה כשמירב בדיחי הגיעה ללשכת הגיוס בתל־השומר. בדיחי, 48, אם לארבעה ועובדת סוציאלית במקצועה, התהלכה בשבילי הבקו"ם כשהיא חמושה בתיק גדול. לצידה הייתה בתה החיילת, אך לא האם היא זו שבאה ללוות את הבת, אלא להפך. "היא אמרה לי: אמא, אין מצב שאת מגיעה לבד ללשכת הגיוס", מספרת בדיחי. "איכשהו היא השיגה אישור לצאת מהבסיס שלה, ובאה ללוות אותי. אנשים היו בהלם כשהיא הסתובבה שם וסיפרה בגאווה שאמא שלה מתגייסת. חשבו שהיא הזויה".
בדיחי היא אחת מ־45 נשים שסיימו בחודש שעבר מסלול גיוס שלב ב'. לראשונה בתולדות צה"ל נפתחה אופציה כזו עבור נשים שמסיבות שונות לא התגייסו אחרי כיתה י"ב, ומעוניינות כעת לשרת במילואים בתחום התמחותן המקצועית. כולן הותירו מאחור בני משפחה מתגעגעים וחברים המומים, ויצאו לטירונות בת שלושה שבועות במחנה 80, ככה באמצע החיים.
בדיחי, הטירונית המבוגרת ביותר בקבוצה, עלתה על מדים בתקווה להשתבץ בהמשך לתפקיד קב"נית. היא נשואה לאסף, שבעצמו נקרא לשירות מילואים של 124 ימים. אחד מילדיה גויס לארבעה חודשים, ובתה התגייסה לשירות הסדיר תוך כדי המלחמה. מה גורם לאישה כמוה לשים הכול בצד ולצאת למסלול תובעני שכזה? "התעורר בי משהו", היא מנסה להסביר. "בתקופה אחרת אולי זה לא היה קורה, אבל מאז תחילת המלחמה, תחושת הלאומיות והרצון לפעול הלכו והתגברו. חברה שלי פתאום תרמה כליה, ונראה שמשהו קרה לאנשים בתקופה הזאת. כשנתקלתי בפרסום על פתיחת המסלול הזה, שמיועד לנשים מגיל 25 עד 50, אמרתי – יאללה, אני על הקשקש. נהגת משא אני לא אהיה, אבל כעובדת סוציאלית אני יכולה לתרום הרבה. האמת? לא האמנתי שזה יקרה, אבל אז התקשרו אליי ושאלו אם אני יכולה לבוא לטירונות ממש מעכשיו לעכשיו, בתוך כמה ימים. הודעתי לבעלי, הודעתי למנהלת שלי, ויצאתי".
ומה היו התגובות?
"בעלי אמר לי מיד: 'לכי עם החלום שלך'. הילדים שלי גדולים בסך הכול, שניים כבר היו מגויסים, והקטנים יותר שנשארו בבית יכלו להסתדר איכשהו. השכנים גם עזרו לי. חלק מהזמן בעלי היה בחופשת שחרור, אבל בשבוע האחרון הוא ישב שבעה על אבא שלו שנפטר. לי אגב לא נתנו לצאת לשבעה של חמי.
"יש לי במסגרת העבודה ימים של קליניקה, והייתי צריכה לעזוב מטופלים, ולכי תסבירי להם שאת בגילך המופלג יוצאת לטירונות. בסביבה כולם אמרו לי שאני צריכה אשפוז. אמא שלי בכלל לא הבינה על מה מדובר. כששלחתי לאחים שלי תמונה על מדים, הם לא הגיבו, חשבו שהתחפשתי. חברים שלי ירדו עליי, התפוצצו מצחוק. אבל הייתה גם סקרנות לשמוע מה אני חווה. אנשים התחילו לעקוב אחרי העדכונים שלי בפייסבוק".
היא גדלה בבית דתי־לאומי ירושלמי, "לא דוס מדי, אבל עניין הגיוס לא היה רלוונטי מבחינתנו אז, בתחילת שנות התשעים. הבית שלי היה שמרן במובן הזה. ובכל זאת, השירות בצבא היה חלום שליווה אותי עוד בתקופת ההתבגרות. חברה שלי הזכירה לי שבגיל 16 התחפשנו לחיילות והסתובבנו בתחנה המרכזית בירושלים. מזל שהמשטרה הצבאית לא תפסה אותנו".
אחת מחברותיה למחזור הגיוס היא תמר רוזנטול־כהן (27) מקדומים, אף היא עובדת סוציאלית במקצועה. רוזנטול־כהן, שנשואה למ"פ במילואים, השאירה בבית שני ילדים קטנים, בני שנה ושנתיים. לאחר שסיימה טירונות היא אמורה להשתבץ במערך הנפגעים.
פתאום במיטת קומתיים
מי שעומדות מאחורי המסלול הן יסכה אלישביץ ועינת אליאס, שתי נשים שרק ביקשו להתגייס בעצמן, ולא האמינו איזה סחף ייווצר בעקבות הגישוש הראשוני שלהן. "זה התחיל מתחושה אישית", נזכרת אלישביץ (29), מעצבת גרפית מקריית־ארבע. "הרגשתי שאני רוצה לתרום ללחימה, אבל אין לי אופציה כזו. בשבוע השני של המלחמה הייתי בחתונת בזק של בחור שגויס, כל החברים שלו דיברו שם על השירות שלהם, ופתאום הבנתי אילו מחירים הם משלמים. אמרתי לעצמי – לא ייתכן שהצעירים האלה מקריבים כל כך הרבה, ואני אפילו לא אהיה חלק מהדבר הזה. באותו זמן שמעתי על חרדים שמתגייסים לשלב ב'. אמרתי לעינת, 'בואי ננסה לגרום לפתיחת מסלול כזה גם לנשים דתיות'. יצרנו קשר עם 'מיטב', מוקד הגיוס של צה"ל, והבנו שזה יכול לקרות".
איך היית מגדירה את חוויית הטירונות בשלב כזה בחיים?
"חוויה משוגעת, קצת כמו מאניה־דיפרסיה – רגע אחד את ממש כמו רווקה בת 18, ושנייה אחר כך את חוזרת הביתה לסופ"ש ופתאום את אמא לילדים. מתי עוד תהיה לך הזדמנות, בגיל כזה, לצאת לרגע מהמעגל ולהיות שוב ילדה? בעיניי זה היה מדהים. ברור שהיו גם קשיים. ילדה בת 19 מפקדת עלייך, והיא לא מבינה מה זה ילד בבית חולים ודאגות של אמא".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (שישי), במוסף "דיוקן" של מקור ראשון
