ב־8 באוקטובר נמלטה נטלי אליהו מהעיר שדרות בלי לדעת לאן היא הולכת. כמו רבים אחרים מתושבי הדרום, גם היא נדדה בשבועות הראשונים שלאחר הטבח ממקום למקום. להבדיל מרובם הגדול, מציאות החיים התלושה הזו היא סיפור חייה מילדות כחסרת עורף משפחתי, מסלול תלאות שלמרבה הצער, אנשים רבים יותר מסוגלים להבין כעת. "אמרתי לחברים שלי: תזכרו את התחושה הזו שאין לכם איפה להניח את הראש בלילה, זו המציאות שלי", היא מספרת. "אם לא אשלם שכירות אהיה ברחוב ואין אף אחד שיציל אותי, אף אחד".
נטלי ואחותה התאומה (25) גדלו באחת מערי המרכז לאם נרקומנית ואב אלכוהוליסט. למרות ניסיונותיהם לאותת לאנשי הרווחה על ההתעללות שהן עוברות בביתן, הן לא הצליחו לשכנע את המערכת שיש להוציא אותן משם. "לא האמינו לנו שמרביצים לנו ופוגעים בנו. בכל לילה היינו הולכות לישון בלי לדעת אם נקום מחר בבוקר או שהסיפור נגמר. לפני השינה היינו מאחלות אחת לשנייה למות, זה היה הרבה יותר טוב מהמציאות שחיינו בה. אימא הייתה בכלא, או לפחות זה מה שאבא סיפר, ובכל מקרה, מהמעט שהכרתי אותה הרושם לא היה חיובי".
איך שורדים במציאות הזו?
"את יוצאת קצת משובשת", היא צוחקת, והחיוך מלא־החיים שלה ממלא את החלל באנרגיות של צמיחה. "בגיל 15 הצלחנו לשכנע את אבא שיותר טוב שנצא ללימודי פנימייה, והוא אפילו לקח אותנו למבחנים. למדנו בכפר הנוער ויצ"ו נחלת יהודה בראשון־לציון, והיה לי מדהים. בזמנו היו שם רפת ופינת חי, ועשיתי חמש יחידות בגרות בחקלאות. היינו התלמידות הראשונות בפנימייה בלי עורף משפחתי, כלומר שאין לך לאן לחזור".
זה לא אומר שאביהן ויתר בקלות. "אבא התקשר והודיע באיומים שאנחנו צריכות לחזור לשבת. הבנתי שאם נגיע אליו לא בטוח שנצא משם בחיים, ונכנסתי להתקף חרדה נוראי. החברות לחדר דיווחו למנהל הפנימייה, לירון רייב, והוא דאג שנישאר. בתחילת המלחמה התנדבתי בפורום הציבורי, שדואג לילדים ונערים שיצאו מהבית, ופגשתי את לירון שוב. הודיתי לו על שהציל את חיי פעמיים – כשקיבל אותי לפנימייה, ובהחלטה ההיא".
לילה שלא שוכחים
איתן איגנטייב (18) לא אוהב את המונח "חסרי עורף משפחתי", גם לא את הביטוי "נוער בסיכון", אף שלמעשה הוא עונה להגדרות הללו. "אלה לא מילים יפות. הן ליוו אותי כל החיים, ואף פעם לא הרגשתי בנוח עם זה", הוא אומר. אחרי דיון קצר, הוא ונטלי בוחרים יחד במונח "צעירים עצמאיים". "הפנימייה נותנת לך עצמאות", הוא מסביר.
"החוק מגדיר אותך 'צעיר' בין גיל 18 ל־25. איתן ואני נמצאים בשני הקצוות של המנעד הזה", מציינת נטלי, כשאנחנו יושבים יחד מול שקיעה נהדרת שיורדת על חוף פולג. הם מכירים לראשונה בשיחה המשותפת הזו. לכל אחד מהם רקע מורכב משלו, אך למרות ההבדלים הניכרים ביניהם, הם מתחברים ברגע. "שנינו למדנו מגיל צעיר שאין לנו על מי לבנות", מסכמת נטלי את המכנה המשותף והמכונן של חייהם.
איתן נולד למשפחה ממוצא רוסי, וכבר בילדותו הוצא על ידי רשויות הרווחה מבית הוריו, עם אחיו הבכור ואחותו הקטנה. היום הוא עתודאי במכללה הטכנולוגית "הדסה נעורים", לומד הנדסאות מכניקה. "בגיל שמונה הגעתי בצו בית משפט לכפר הילדים והנוער נווה יהודה שבנס־ציונה. את הלילה הראשון לא שוכחים בחיים. היה לי נורא קשה, לא הצלחתי לישון. לאט לאט מתחילים להתרגל".
"גם אבא היה טרוריסט"
נטלי מתגוררת במעונות הסטודנטים הסמוכים לתחנת המשטרה בעיר, ושם גם בילתה את שמחת תורה. "היינו בחג חמישה סטודנטים מתוך מאה שגרים פה. השותף שלי לדירה עבד בלילה ב'גרין פאב' בקיבוץ ניר־עם. התכוונתי לקום לעשות יוגה, זה לא קרה". את היריות מכיוון תחנת המשטרה שמעו מדירתם שבקומה השלישית. "השותף מראה לי סרטון של מחבלים על טנדר ליד הבית שלנו. אנחנו בתחושה של חלום הזוי. רואים בטלגרם מה קורה, לוקחים לממ"ד סכינים ומטפים. השעות עוברות, כל פעם אחד מאיתנו יוצא לשירותים או להביא אוכל, והשני שומר עם סכין. הבנו שלא נדע שהמחבלים בבית עד שישברו את החלונות ולא יהיה לנו מה לעשות".
נטלי והשותף שמעו את המחבלים נכנסים למעונות והקפידו לשמור על השקט. גם את המזגן לא הפעילו, כדי שהמחבלים לא יזהו בארון החשמל פעילות מוגברת בדירה. "לא ידענו מה קורה במשטרה, אבל הרחנו ריח מטורף של אבק שריפה. בחצות קיבלנו הודעה להיכנס לממ"דים כי חיל האוויר עומד לפוצץ את בניין המשטרה".
בשלב מסוים ברחה נטלי לחברה שגרה בבניין הסמוך. "כבר אי אפשר היה להיות בממ"ד. זה מחזיר אותך לטראומות שלך, וזה החלק הכי קשה – לא המחבלים ולא היריות. חברים שמתו זה כואב, אנשים שעבדתי איתם, קשוח. אבל הכי קשה זה שהמלחמה מחזירה אותך לילדות. את חייבת לנרמל את זה. את אומרת לעצמך 'נו בקטנה, אז יש מחבלים, גם אבא שלי היה טרוריסט כלפינו'".
למחרת בבוקר נמלטה נטלי משדרות בלי שידעה לאן לפנות. "התאומה שלי גרה בברקן, אבל חששתי שיהיו שם פיגועים. הייתי במוד בריחה, נסעתי ממקום למקום. הגעתי לתל־אביב והתחלתי לבכות ברחוב. אני לבד, יש לי חברים מתים מחולית ומכפר־עזה, חוויה קשה לעיכול. אני בהתמוטטות עצבים". בסופו של דבר השתכנה למשך שלושה שבועות אצל חברה בעיר שבה גדלה. "עשר שנים לא ראיתי את אבא שלי, ופחדתי שיזהה אותי ברחוב. התבצרתי בבית, וכשיצאתי הסתובבתי בראש מורכן כדי שלא יזהה אותי. הרגשתי לא בטוחה".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (שישי), במוסף "יומן" של מקור ראשון
