עירית לינור, מגישת "המילה האחרונה", פרסמה היום (ג') בדף הפייסבוק של התכנית, כי החל מהיום התכנית המיתולוגית, ששודרה לראשונה בשנת 1998 בגל"צ, ירדה סופית מלוח השידורים.
בפוסט שפרסמה, נזכרה לינור מי חשב על רעיון התכנית, שעסקה באירועי היום ובאקטואליה מזוויות ראיה שונות בחברה הישראלית ובנימה הומוריסטית: "בעודי סובלת גם משיעמום וגם ממחשבות קודרות על פרנסה – תוצאה טבעית של מי שפוטרה מ'הארץ' ועדיין לא מצאה עבודה חדשה, התקשר אלי סגן מפקד גל"צ גיל עומר. הוא רצה להיפגש. היה לו רעיון. ישבנו בבית קפה ברחוב בזל בתל אביב. גיל חשב על תכנית זוגית מבוססת קונפליקט, הראשונה מסוגה ברדיו: ימין מול שמאל, דתי מול חילוני, תל אביב מול ירושלים. אולי יש איזה ימני-דתי שאת חושבת שתוכלי להגיש איתו תכנית כזו? אני חושבת שמייד עניתי: 'נדמה לי שיש מישהו כזה. פגשתי אותו באיזה פאנל. אורי אורבך'. גיל שלף פתק מהכיס. על הפתק היה כתוב: עירית לינור ואורי אורבך. ואם זה לא מספיק דרמטי – בשיחה שניהל עם אורבך בעניין התכנית, אורבך הציע אותי. ככה זה התחיל. 'המילה האחרונה' עלתה לשידור בספטמבר 1998 והתקיימה בפורמט כזה או אחר עד שירדה סופית".
התכנית לא עסקה רק בנושאי אקטואליה, אלא כללה במשך השנים מגוון פינות ייחודיות שאיפשרו לקהל לקחת חלק בתכנית ובנושאים בהם ידונו המגישים. המאזינים יכלו לשלוח הודעה בפורום התוכנית ומאוחר יותר באמצעות דף הפייסבוק של התוכנית, ולהציע רעיונות, תשובות לשאלות ועוד. כך למשל, אחת הפינות הייחודיות הייתה פינת "חידושי מילים", בה יכלו המאזינים להציע רעיונות לחידוש מילה בעברית לחפץ או תופעה שאין להם שם עברי מוכר. בפינה זאת חודשה המילה "שנקל" – כהצעת שם עברי למטבע החדש של 2 ש"ח – ומילה זאת לבסוף השתרשה בשפת הדיבור.
עם תחילת מלחמת "חרבות ברזל", ולאחר שהתכנית עברה שינויים רבים במשך השנים, החלה "המילה האחרונה" לדעוך ובגל"צ הפסיקו לשדר אותה – ללא הודעה רשמית לציבור. "אני לא יודעת בדיוק מתי ירדה 'המילה האחרונה'", מציינת לינור בפוסט, "למעשה אחרי השבעה באוקטובר, כשלאף אחד (כולל אני) לא היה כוח או חשק לשבת באולפן ולהתווכח על פוליטיקה. אני דווקא יודעת היטב מתי התכנית התחילה: במישדר בחירות של הערוץ הראשון בשנת 1996. הבחירות שבהן הלכנו לישון עם פרס והתעוררנו עם נתניהו. את הפאנל הנחה יאיר לפיד והמשתתפים (שאני זוכרת) היו יאיר ניצני, אייל קיציס, גיל קופטש, יהונתן גפן ז"ל, אני ובחור דתי שלא הכרתי: אורי אורבך".
לימור מציינת בפוסט שפרסמה, את הנסיבות הפוליטיות והמורליות שהובילו לתחילת שידורי התכנית: "נדמה לי שאין צורך להזכיר את האווירה הציבורית אחרי רצח רבין. לפחות כפי שהתבטאה בתקשורת. זו היתה מונוליתית אפילו יותר מכפי שהיא עכשיו. הציבור הדתי-לאומי הואשם ברצח, התקווה הגדולה של המחנה הנכון – המחנה שלי – היה שמעון פרס. כך שנוכחותו של דוס, ימני בעליל, בתוך החבורה הזאת, היתה בולטת כמו זברה ברפת. הרצנו עליו דאחקות, שכן כבר אז היה מקובל להעליב את הציבורים הלא נכונים ואת המנהיגים שהם בוחרים.
"לא התנהגו יפה לאורי בהפסקות שבין השידורים. אחד המשתתפים סיפר לי לימים איך הבין שנים אחר כך – והצטער – על היחס שאורי זכה לו. אבל אורבך כמו אורבך – לא התרגש מהעקיצות וגם לא מתוצאות המידגם שניבאו ניצחון לפרס. אני אמנם הייתי אז שמאלנית על כל הראש אבל לזכותי ייאמר שלא עד כדי כך שאפספס סוגה עילית כמו אורי. ייתכן שהמישדר הזה אחראי להידרדרות הרוחנית והפוליטית שלי. כמעט 30 שנה חלפו, לך תדע".
מגישי התכנית השתנו במהלך השנים, כאשר בהמשך אורבך הגיש אותה יחד עם גידי גוב, ולאחר שאורבך נכנס לפוליטיקה הוא פרש משידורי התכנית ואת מקומו תפס קובי אריאלי. בהמשך אברי גלעד שידר לצד ג'קי לוי. לימור מציינת כי הרשימה לא נגמרת כאן: "עוד שידרו יפעת ביטון, בן דרור ימיני, משה שלונסקי, ועוד רבים, טובים יותר או פחות. אבל אני התחלתי, ואני זו שנשארה מספיק זמן כדי להיפרד".
לימור ניצלה את הפלטפורמה כדי להיפרד מהתכנית, שליוותה אותה במשך שנים: "תכניות רדיו עולות ויורדות, זו דרכו של עולם, וזה בסדר גמור. רבע מאה זו חתיכת קדנציה. מה גם שהמילה האחרונה הציגה קונספט חדש של הגשה זוגית שנקלט היטב גם במקומות אחרים: ינון מגל ובן כספית, אריה אלדד ובן כספית, עמית סגל ובן כספית – טוב, בטח יש עוד. לא חייבים דווקא את המילה, דווקא בגל"צ. את השם "המילה האחרונה" – כן, אני לגמרי מתרברבת – הצעתי אני. והנה אני מנצלת את זכות המילה האחרונה כדי לומר תודה. לא רק למגישים, העורכים, המפיקים של התכנית אלא בעיקר למי שהניח בעולמנו את אורי אורבך, וסידר שניפגש. נדמה לי שמדובר בכוח עליון כלשהו שיש שקוראים לו הקב"ה, אבל זאת כבר תהיה הדתה. ועכשיו – יש לנו מלחמה לנצח. עם ישראל חי וכל השאר שטויות".
