אחד במכנסי ג'ינס, האחר בחליפה מודרנית, השלישי לובש קפוטה ומתהדר בפאות תואמות. רובם בחולצות לבנות, אבל גם חולצה אפורה נראית כאן. כך או כך, למרות ההבדלים החיצוניים הנראים לעין ולפעמים גם הרקע התת־מגזרי השונה, כל החמישה מגדירים עצמם חרדים, ורואים עצמם מחויבים למלוא המשמעות של המילה הזאת. השותפות שלהם למחנה ולמקצוע ניכרת גם בבדיחות המוחלפות ביניהם על המסוקרים שלהם, על הפוליטיקה המקומית ועל השירות הצבאי המקוצר שחלקם חוו – האם הצילומים המתישים לכתבה הזו קשים יותר ממסע כומתה, כמה הפסקות סיגריה יש בטירונות של חרדים, וכן הלאה.
אנחנו מתכנסים בפתח הספרייה הלאומית, בעת שממש לידנו מתחילה הפגנה בקריאה לפיזור הכנסת. נשים וגברים נוהרים למקום, מחזיקים שלטי מחאה ודגלי ישראל. כמה מהם משתהים לרגע ומנסים להבין מה מביא קבוצת חרדים להצטלם בשטח הספרייה. אפילו קריאות מזל טוב נשמעות, ממפגין או שניים שהגיעו למסקנה שמדובר בצילומים לחתונה. אחרים מזהים את הפרצופים, ניגשים ומבקשים סלפי משותף, או אומרים לאחד מהחבורה: "אני רואה אותך בערוץ 12. לא מסכים עם כל מה שאתה אומר, אבל חשוב לשמוע את דעתך". חבר אחר מקבל מחמאה על הופעתו בערוץ 14, לא פחות. אולם מטבעם של ימים אלה, ימי מאבק הולך ומתלהט בנושא הגיוס, עולים גם טונים אחרים. אדם מבוגר תוהה למה האנשים האלה משתלטים על שטח ציבורי, ובחור נוסף מעיר ש"הדתיים עושים מה שבא להם".
לבסוף חמשת המרואיינים מתיישבים מסביב לשולחן. ואלו הם: אבי רבינא (32) מירושלים, נשוי ואב לשניים, איש תקשורת ובעבר כתב פוליטי באתר כיכר השבת וברדיו "קול חי"; יקי אדמקר (33) מבית־שמש, נשוי ואב לארבעה, כתב פוליטי באתר וואלה, מגיש ברדיו "קול ברמה" ופאנליסט בתוכנית "הפטריוטים" בערוץ 14; דב אייכלר (35) מירושלים, אב לאחד, מגיש בכאן מורשת וכאן 11; ישי כהן (33) מירושלים, נשוי ואב לשלושה, פרשן פוליטי בכיכר השבת ובחדשות 12; ואברהם פריינד (23) מירושלים, הכתב הפוליטי של אתר בחדרי חרדים.
"זו אחת התקופות המורכבות להיות כתב חרדי בתקשורת הכללית", פותח כהן בעקבות התגובות ששמענו כשעמדנו בחוץ. "גם אם עמדותיי שונות מאלה של חלק מהמגזר, זה לא משנה. מעצם העובדה שאתה מגיע לאולפן בחולצה לבנה וכיפה שחורה, הצופה החילוני רואה אותך כמייצג משהו. מרגע זה אתה הופך למעין נציג ציבור של החרדים".
"אדם שיצא לשוק העבודה, לעולם הגדול – סכנת הפגיעה ברמה הרוחנית שלו אם יתגייס לצבא כבר לא רלוונטית? סליחה, אתה עובד בכלי תקשורת, אין לך חשש שהרמה הרוחנית שלך תיפגע שם, בעולם שהוא חילוני?"
רבינא: "ברגע שאתה כתב חרדי, ודאי מכלי תקשורת חרדי, יש לך אחריות – מה צייצת, מה אמרת, את מי אתה מייצג. אתה יודע שיש לך המון חשיפה במגזר הכללי".
אייכלר: "בוודאי, הכי הרבה עוקבים בטוויטר זה מהמגזר הכללי, כי רוצים לדעת מה חושבים אצל החרדים".
אדמקר טוען שהוא לא מרגיש שזו תקופה מורכבת. כהן מעיר בחיוך: "יקי יושב באולפן של ערוץ 14, שרוב הציבור שלו אוהד את החרדים. הוא נמצא עם הבייס. אבל זו גם הזדמנות לציין את השינוי בתקשורת הכללית: היום יש נציגים חרדים כמעט בכל דיון תקשורתי שעוסק בנושא חרדי. אפשר לראות את זה יום־יום בחדשות 12. זה שינוי דרמטי וחשוב".
אייכלר: "העיתונאים מהשמאל הישראלי מסתכלים על העיתונות הבינלאומית בחודשים האחרונים, ואומרים – 'מה קורה פה? אנחנו היינו איתכם, ליברלים מערביים בדיוק כמוכם, איך זה התהפך עלינו?'. אני חושב שזה מה שמרגישים עכשיו העיתונאים החרדים שייצגו קו ליברלי יחסית. הם רואים את ההקצנה של השיח הציבורי נגד חרדים, וקולטים שאוי ויי, זה התהפך עליהם ב־180 מעלות".
כהן: "בטור בסוף השבוע כתבתי שהחרדים קיבלו את מה שחלמו עליו, ממשלת ימין מלא־מלא עם 64 מנדטים, ואז הם גילו שהתקופה הכי ורודה היא בעצם התקופה הכי שחורה. שממשלת הימין עלולה להיות במבחן התוצאה אפילו אסון לציבור החרדי. הכוונה שלי הייתה לתת ביקורת פנימה לתוך המגזר, גם להנהגה הפוליטית שלו, אבל הפכו את זה למתקפה עליי: 'זו התקופה השחורה שלך? שכחת את שבעה באוקטובר?'. אני רציתי לומר שטעינו בדרך בכל השנה וחצי האחרונות, ומיד חטפתי. בואו, תלמדו לקרוא".
המח"ט בעזה התלהב
נושא גיוסם של החרדים, שעומד במרכז שיחתנו, מעסיק את חמשת העיתונאים כבר שנים ארוכות. מבחינתם לא מדובר רק בסיקור: הם עומדים בקשר עם חברי הכנסת החרדים ועם חצרות הרבנים, ומנסים לתווך לתקשורת הכללית את תפיסת העולם של המגזר. מאידך גיסא הם לא מהססים מפעם לפעם למתוח ביקורת על הציבור החרדי והנהגתו. הקשר שלהם עם הציבור הכללי מתקיים לא רק בכלי התקשורת הממוסדים אלא גם ברשתות החברתיות. ושם, כשהם מדווחים או מביעים עמדה, הכול הופך לאישי יותר. לא פעם הם סופגים מהגולשים תגובות חריפות ומקניטות, כשהמוטיב החוזר הוא התייחסות לשירות הצבאי שלהם עצמם.
אדמקר הוא אחד מכמה אנשי תקשורת חרדים שהחליטו בתחילת המלחמה להתגייס למסלול של שלב ב'. הוא מקדים ומזהיר כי שאר הנוכחים לא יסכימו כנראה עם הדברים שהוא עומד להגיד בנושא: "אני אישית הלכתי והתגייסתי אחרי שבעה באוקטובר, מכיוון שחשבתי שאני צריך לתקן במידה מסוימת את מה שלא עשיתי בגיל 18 או בגיל 21, כשלא בדיוק ישבתי ולמדתי. אני אומר שאם בחור צעיר לא לומד בישיבה – ולא משנה אם הוא עיתונאי או אינסטלטור או די־ג'יי באירועים – אין לו שום הצדקה לא ללכת לצבא. אין דבר כזה".
"אני לא מסכים", מגשים רבינא את האזהרה. "לחרדי יש פחד מההשפעה של שהות ממושכת בצבא על רמתו הרוחנית. האם רק בחור ישיבה אמור לחשוש? האם לי כאיש תקשורת חרדי אין זכות לקווים אדומים משלי, ואין מקום לחשש שהצבא יביא אותי לכמה רמות רוחניות פחות ממה שאני נמצא היום? אני רואה אנשים בני הציונות הדתית שמתגייסים לצה”ל ומצליחים לשמור בקנאות על אורח חייהם, ואני מצדיע להם. אבל צריך לזכור שלא לכל אחד יש החוזק והאופי לשמר את רמת יהדותו גם בצבא. יותר נכון, הסטטיסטיקה מוכיחה שהרוב לא מסוגלים".
אדמקר לא מקבל את זה. "אדם שיצא לשוק העבודה, לעולם הגדול – סכנת הפגיעה ברמה הרוחנית שלו אם יתגייס לצבא כבר לא רלוונטית? סליחה, אתה עובד בכלי תקשורת, אין לך חשש שהרמה הרוחנית שלך תיפגע שם, בעולם שהוא חילוני? אני לא מצליח להבין את זה".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (שישי), במוסף "דיוקן" של מקור ראשון
