בתחילת המלחמה הגיע מנכ"ל ארגון “הצעד הבא", רונן ליטבק, למרכז הרפואי לגליל בנהריה, כדי לבקר חיילים שנפצעו קשה. אחד מהם היה לוחם חיל הים שאיבד רגל, יד וכף יד. “שוחחתי עם המשפחה שלו וסיפרתי להם שאפשר לחיות חיים שלמים גם במצב הזה", מספר ליטבק, שאיבד את רגלו השמאלית בעקבות סיבוך של מחלה נדירה בכלי הדם.
בחדר הסמוך היה מאושפז לוחם נוסף, שנפגע מטיל נ"ט ברגלו. הרופאים ביצעו הליך רפואי ובמסגרתו חיברו את הרגל מחדש, ללא הברך. “בזמן שהוא לא היה בהכרה שוחחתי עם משפחתו. שבוע לאחר מכן אביו התקשר אליי ואמר שכשהבן התעורר הם סיפרו לו הכול – על הלוחם עם הקטיעות המורכבות בחדר הסמוך, ועל המפגש איתי. באותו רגע הוא החליט שיותר טוב לו להיות קטוע מאשר עם רגל שתגביל אותו ושהוא לא יוכל לכופף אותה, וביקש שיקטעו לו את הרגל".
הסיפור הזה ממחיש את מה שמנסים לעשות בארגון “הצעד הבא", שמסייע לקטועי גפיים בישראל ומקדם את זכויותיהם. בארגון מבקשים להראות שקטיעה של יד או רגל היא לא סוף העולם, וגם לא קץ החיים התקינים ואף המאושרים. בעזרת עשרות קטועים ותיקים הם מוכיחים את מה שליטבק אומר: “עם רוח נכונה ופרוטזה מתאימה, אפשר לעשות הכול".
ליטבק (47), אב לשלושה מכפר־סבא, הוא מנכ"ל הארגון זה שלוש שנים וחצי. במשך שני עשורים שירת בצה"ל, ולפני שמונה שנים, כאמור, נקטעה רגלו השמאלית בעקבות מחלת כלי דם נדירה. הארגון נוסד ב־2015 בידי סם ולדמן, והוא מסייע לקטועי גפיים בישראל להשיג פרוטזות מתקדמות, להגיע לתפקוד גופני מקסימלי ולרכוש עצמאות תפקודית. אתר האינטרנט של העמותה שופע מידע מקיף על הטכנולוגיות הקיימות בתחום ייצור הפרוטזות, כשהדגש הוא על פונקציונליות שתאפשר לקטועים לקיים חיים מלאים.
ליטבק: “אנחנו מדינת הייטק, ובסוף הקטועים מסתובבים עם פרוטזה של פיראטים. המומחים בבתי המלאכה קרובים לפנסיה, ויש מצב שנישאר בקרוב בלי אנשי מקצוע"
ב־9 באוקטובר, יומה השלישי של המלחמה, שמע ליטבק את הדיווחים על מאות הפצועים שפונו לבתי החולים, והחליט לרדת עם הצוות שלו לדרום. "התחלנו לעבור בכל המחלקות בסורוקה, ובהמשך הגענו גם לתל השומר, לאיכילוב, להלל יפה, לשערי צדק, להר הצופים, ל'לגליל' ולרמב"ם. הרבה פצועים היו מאושפזים עדיין בטיפול נמרץ, חלקם מחוסרי הכרה, אז ניגשנו למשפחות שלהם. זה היה שינוי מבחינתנו, כי עד עכשיו היינו באים לקטועים עצמם, בשיקום. זו הייתה הפעם הראשונה שפגשנו קודם את בני המשפחה, שחושבים שמעכשיו הבן שלהם יֵשב כל חייו בכיסא גלגלים. הבאנו חבר'ה צעירים שהראו להם את המצב שלהם כיום אחרי השיקום. כשהפצוע התעורר, המשפחה כבר השלימה עם המצב והסתכלה עליו אחרת".
מה מרגיש לוחם שמתעורר בבית החולים ורואה שאין לו רגל, אני שואל. "רבים מהחיילים הבינו כבר בשדה הקרב שאבדה להם יד או רגל", משיב ליטבק. "כל אחד מתמודד עם זה אחרת, ולפעמים יש עוד טראומות שמוסיפות לקושי, כמו אובדן חברים לנשק. אנחנו מסבירים לנפגעים את התהליך ועל החיים עם פרוטזה, וכשהמשפחה מבינה שזה לא סוף העולם, גם הפצוע מבין ומקבל. אנחנו מספרים לו שגם אנחנו היינו במקום הזה, שיש לפניו דרך שתלויה רק בו, ושהוא יכול להגיע רחוק. אנחנו לא צובעים את זה בוורוד, להפך, אומרים שזה יהיה קשוח ולפעמים יכאב, ועדיין צריך ואפשר לשאוף לחיים מלאים ושלמים.
"לקטועים של חרבות ברזל אני אומר שקטוע זה לא נכה. יש לי יותר נקודות ממשק עם צעירה בת 20 שנקטעה לה היד, מאשר עם מישהו בגילי שמרותק לכיסא גלגלים. זה בדימוי העצמי, בכאבי הפנטום, בהליך השיקום ועוד ועוד. לכן יצרנו 'קבוצת שווים', שיותר קל לדבר בה, ומשתדלים לדייק את זה בעוד היבטים. למשל, אנחנו מחברים לבחורה צעירה ורווקה מישהי 'ותיקה' בקטיעה, וככה מפריכים שמועות כמו שקטועת רגל לא יכולה להיכנס להיריון, או שקטיעה פירושה להיות מרותק לכיסא גלגלים לכל החיים".
קבוצות שחייה ורכיבה
בהיעדר נתון רשמי של מספר הקטועים החיים בישראל, ההשערות נעות בין 30 ל־35 אלף. לפי ההערכות של אנשי "הצעד הבא", בכל שנה נוספים לרשימה כ־150 קטועים חדשים, רובם מתאונות דרכים, תאונות עבודה ומחלות. המלחמה הנוכחית הוסיפה קרוב למחצית מהמספר השנתי, והדבר גורם לליטבק ולאנשי ארגונו לפעול ביתר שאת.
לפי הנתונים שהם אספו ומתפרסמים כאן לראשונה, מראשית המלחמה ועד עכשיו נקטעו גפיים ל־62 ישראלים, 19 מהם בשבוע הראשון (כמעט כולם נפגעו ב־7 באוקטובר), ועוד 41 בהמשך, רובם בתחילת התמרון הקרקעי ברצועת עזה. שני קטועים נוספים אינם מעוניינים בקשר עם הארגון ולכן לא נאסף עליהם מידע. אצל 49 מהקטועים מדובר בקטיעת רגל, לארבעה נקטעו שתי הרגליים, שמונה איבדו יד ואחד שתי ידיים, שני פצועים מתמודדים עם קטיעה של שלוש גפיים – האחד של שתי ידיים ורגל והאחר של שתי רגליים ויד, ולפצוע אחר נקטעו האצבעות. רשימת הקטועים כוללת גם שתי נשים: האחת נפצעה במסיבה ברעים, והשנייה בפעילות מבצעית בגבול מצרים.
רוב הלוחמים מקבלים בברכה את הביקורים של אנשי "הצעד הבא" ואת הליווי שהם מציעים, אבל יש כאלה שקשה להם ומעדיפים להתמודד בכוחות עצמם ולא לראות קטועים אחרים. "המשפחה שלהם מגוננת ולא נותנת להתקרב, במקום לפתוח אותם ולהבין שזה יעשה להם טוב", סבור ליטבק. "בסוף זה מאוד אינדיווידואלי. יש כאלה שמשתדלים לא לעשות עניין, 'איבדתי רגל, נשתקם ונמשיך', ויש כאלה שסביב זה כל היום. כמובן יש הבדל גם בשלב בחיים שבו אירעה הפציעה. מה שעניין אותי אחרי הקטיעה היה לחזור ולהיות אבא מתפקד ולשחק כדורגל עם הבן שלי. את הצעירים מטרידה יותר שאלת הקמת המשפחה – מי תרצה להיות איתי, איך אני אתפקד ועוד".
ליטבק מספר על בן בנימין וגלי סגל, בני זוג שהיו במסיבת נובה וכל אחד מהם איבד רגל. "הם היו הראשונים שביקרנו. ישבנו עם ההורים שלהם וענינו על הרבה מאוד שאלות. היום הם פורחים בשיקום".
בשנים האחרונות הפכה העמותה למעין קהילה לקטועים: "מצד אחד אנחנו נכים שלא מרותקים לכיסא גלגלים ומתניידים יותר בקלות, אבל מצד שני אין לנו ארבע גפיים כמו כולם. הרבה שנים קטועים היו מסתירים את מצבם בגלל הבושה, החשש ממבטים וחוסר המודעות בחברה. עכשיו התקדמנו, ועל הרבה מהקטועים אי אפשר לדעת את זה במבט חיצוני. כשאני לובש מכנסיים ארוכים לא רואים עליי שיש לי רגל אחת. יצרנו מערך של אנשים שמבקרים קטועים חדשים ומכניסים אותם לקהילה, פותחים להם את הדלת ומראים להם שעם הרוח והפרוטזה הנכונה אפשר לעשות הרבה דברים, כולל ספורט ואקסטרים. אנחנו מעודדים את זה ויש לנו קבוצות שחייה, רכיבה על אופניים, גלישת גלים, טיפוס, קרוספיט ועוד. מתקיימים מפגשים של ותיקים וצעירים, ימי גיבוש והיכרות לפי גיל ושלב בחיים, הפנינג למשפחות ועוד".
במקביל פועלת העמותה גם במישור של מיצוי זכויות הקטועים וקידומן. "אנחנו נותנים לכל קטוע ייעוץ במיצוי זכויות, השגת קצבאות נכות וכן הלאה, ועושים שיפור בגישת הרשויות. למשל, לקטיעה מעל הברך דרושה פרוטזה מיוחדת. במדינות מערביות יש פרוטזות ממוחשבות וביוניות כבר הרבה שנים, אבל בישראל הן בשימוש רק אצל נכי צה"ל. ההבדל בינן ובין הפרוטזות האחרות הוא שמיים וארץ. קידמנו את ההכנסה שלהן לסל הבריאות, כדי שיותר קטועים יוכלו לקבל אותן".
מהלך חשוב נוסף שקידם הארגון הוא תיקון המצב שלפיו ילדים קטועי גף אחת אינם זכאים לקצבת נכות, מכיוון שהתקנות קבעו כי רק קטיעה של שתי גפיים מקנה זכות כזאת. מהקיץ האחרון, ובסיועו של ח"כ ינון אזולאי מש"ס, העיוות הזה תוקן. "אנחנו מטפלים גם בהענקת תג נכה לצמיתות, ובסיוע בקבלת תותבות ספורט. חשוב לאפשר לקטועים לקיים אורח חיים בריא. בעבר קטועים לא ידעו מה מגיע להם מבתי המלאכה שמכינים את הפרוטזות. אנחנו מעלים את המודעות לזה, דואגים שהם יקבלו את מה שמגיע להם ומנסים לשפר את המצב שלהם. החזון שלנו הוא שהם יחיו חיים מלאים. זו לא סיסמה, אנחנו פועלים סביב זה כל הזמן".
גישה מיושנת
ליטבק מותח ביקורת רבה על הידע הלקוי בישראל, ביחס למדינות אחרות, בעניין הטיפול בקטועי גפיים ושילובם בחברה. "התחושה היא שתקועים כאן בתפיסות ישנות", הוא אומר. "כשביקרתי בתל השומר וראיתי את קטועי היד עם תותבות וו ולא עם תותבת ביונית שהיא הרבה יותר פונקציונלית, הרגשתי כמו בסרט על פיראטים. בתי המלאכה לא מנוסים מספיק ולא מכירים לעומק את עולם התותבות הביוניות ותותבות לקטיעות מורכבות של גף עליונה, והגישה של המערכת היא מיושנת. במקום להתקדם, תקועים מאחור. הקטועים אומרים שהם מרוצים, כי הם לא מכירים משהו אחר.
"חוסר המקצועיות נובע מחוסר הניסיון כי אין המון מקרים מורכבים, וגם כי משרד הבריאות לא מממן את הדבר הזה. החבר'ה הצעירים לא יודעים מה הם מפסידים, אז הנגשנו להם את המידע. יש כאלה שבחרו לטוס לארצות הברית ולהתרשם, והחליטו לעשות שם יד ביונית. הוותיקים מעדיפים את פרוטזת ה'הוק', כי הרופאים ובתי המלאכה מצדדים בזה והם מיישרים איתם קו. נכון, תותבת וו היא בסדר גמור, אבל יש אופציות הרבה יותר טובות. זה כמו להעדיף סוסיתא על מרצדס. אנחנו צריכים להתקדם.
"אגף השיקום של משרד הביטחון עושה כל מה שנדרש, אבל הייתי שמח אם הם יתעניינו בלתת יותר טוב ממה שיש בארץ. אנחנו רוצים להיות חלק מתהליך כזה ולסייע להם, במיוחד במקרי הקטיעה הקשים. לא העמותה צריכה לשפר את התחום הזה אלא המדינה. אנחנו מדינת הייטק, ובסוף הקטועים מסתובבים עם פרוטזה של פיראטים. אנשי המקצוע בבתי המלאכה הם לפני גיל הפנסיה, ויש מצב שנישאר בקרוב בלי אנשי מקצוע".
בישראל קיימים 14 מכוני תותבות, רובם המוחלט במרכז הארץ. לדברי ליטבק, ההכשרה בתחום אינה מפותחת דיה. בשעה שבחו"ל טכנאי התותבות עוברים הסמכה, משלימים לרוב תואר אקדמי, לימודי תעודה או תואר בתחום הפרוסטטיקה (ייצור איברים מלאכותיים), ומשתתפים בהתמחות בתחום – בישראל אין הכשרה מסודרת, והעובדים אינם נדרשים לתעודה מול שום גורם. בארגון "הצעד הבא" מייחלים לראות בישראל בית ספר רשמי לפרוסטטיסטים, אך עוד חזון למועד.
השאיפה המרכזית של ליטבק היא לשפר את הידע והמקצועיות בישראל בנוגע להתאמת התותבות ובתחום השיקום. "בעיקר במקרי הקטיעה המורכבים, קיים פער עמוק בין ישראל לארצות הברית. שם יש 2.7 מיליון קטועים והרבה יותר מקרים מורכבים, וכאן כ־30 אלף קטועים", הוא אומר. לדבריו, הטיפול בילדים המתמודדים עם קטיעות לקוי במיוחד. "משרד הבריאות לא משקיע בתותבות טובות לילדים כמו בעולם המערבי, כי הם צריכים להחליף אותן בתדירות גבוהה יותר וזה לא שווה להם. אז אנחנו לוקחים אותם לארצות הברית כדי שיעשו שם".
"צריך גם לשנות את הגישה הפטרונית שלפיה הרופאים יודעים הכול. הם לא", מוסיף ליטבק. "גם אורתופד שיקום לא יודע איך זה להיות בתוך פרוטזה. צריך לנהוג כמו במערב ולשתף את המטופל בהליך הטיפול ובשיקולים השונים".
במישור הקבלה החברתית של הקטועים, ליטבק דווקא משבח את החברה הישראלית. "האמת היא שבישראל יש יותר מודעות וקבלה מאשר בחו"ל. לפני כמה שנים נסעתי עם הבן שלי לאנגליה ואף אחד לא קם לי ברכבת, למרות שראו את הפרוטזה שלי. בישראל זה לא היה קורה. יש פה מודעות גבוהה יותר אבל ממקום של מסכנות, ואת זה צריך לשנות. אומרים לי 'תהיה בריא', והתשובה שלי היא שאני כבר בריא. אני לא מסכן. יש לי נכות, החיים שלי מאתגרים, אבל אני בסדר גמור".
