"עשינו הקפות ולא הבנו שבאותו זמן אנחנו בסכנה אדירה"

במשך 47 שנים, מאז הקמתה, לא עזבה ישיבת קריית־שמונה את העיר הצפונית. גם מלחמות לבנון הראשונה והשנייה, ומבצעי "דין וחשבון" ו"ענבי זעם", לא גרמו לתלמידים ולרבניהם לנטוש את משמרתם. עד אוקטובר האחרון, כאשר אנשי פיקוד העורף הודיעו לראשי הישיבה כי עליהם להתפנות עם תושבי העיר.

"גם במצבים הכי קשים, תמיד נשארנו בעיר. היינו העוגן של רבים מהתושבים", אומר הרב ישראל קירשטיין, המכהן כאחד מראשי הישיבה כמעט מאז היווסדה. בזמני לחימה, הוא מספר, "למדנו וגרנו במקלט, וכשהיה צריך להביא תרופות ואוכל לזקנים – עשינו את זה. רצינו להישאר גם עכשיו, וכך היה בשבועיים הראשונים, כשהצבא עודד את זה והסביר למשפחות שיש מרחבים מוגנים ושהתלמידים בטוחים. פתאום אחרי שבועיים הם באו ואמרו לנו שכמוסד ציבורי אנחנו יעד לירי רקטות, ולכן אנחנו חייבים לצאת".

לצידו של הרב קירשטיין מכהן כראש הישיבה בחמש השנים האחרונות הרב אריאל ברקאי, בוגר הישיבה ומי ששימש בה כר"מ במשך כ־15 שנה. הרב ברקאי מציין כי מעמדה של הישיבה התקבע בזכות מייסדה, הרב צפניה דרורי. "הוא הפך את הישיבה לאחד מסמלי העיר והאזור. הישיבה מהווה מרכז של תורה לכל הגליל העליון. המוקד הוא כמובן לימוד התורה, אבל יש לנו לא מעט חיבורים לעיר, כמו כולל לפנסיונרים שמגיעים ללמוד אצלנו שלוש פעמים בשבוע, פרויקט בר־מצווה לנערים מהסביבה שגם עולים אצלנו לתורה בשני וחמישי. השיא זה שמחת תורה, שבמהלכו תלמידי הישיבה מסתובבים בין בתי הכנסת בעיר ומשתתפים בשמחת התושבים".

בשמחת תורה האחרון, כידוע, הדברים התנהלו אחרת.

"בדרך כלל אנחנו מתפללים מוקדם, 'ותיקין', ואז יוצאים לרקוד בבתי הכנסת בעיר, אבל לפני תפילת מוסף כבר הגיעו הידיעות הראשונות על מה שקורה. אמרתי לכל התלמידים שנמצאים בשירות הצבאי או אחריו, ללכת להביא טלפונים למקרה שיקפיצו אותם. אחר כך הייתה דילמה אם לצאת לבתי הכנסת בעיר, ובסוף החלטנו לבוא בצורה יותר רגועה. ככל שחלפו השעות עוד ועוד תלמידים הוקפצו, עד שנשארו חצי, תלמידי שיעור א' וב'. בהמשך עשינו מעגלי ריקוד שקטים יותר באזור העירייה. זה היה מיוחד. שלחתי את אחד התלמידים לסניף בני עקיבא כדי לומר להם שלא יעשו הקפות. באותו זמן לא הבנו שאנחנו בסכנה אדירה. רק בהמשך הבנו שחיזבאללה היה יכול להצטרף לחמאס. בשמחת תורה עדיין לא היו באזור כוחות צבא בכמויות, כמו שהגיעו במוצאי שבת".

הר"מים מפוזרים

בתוך 48 שעות מרגע ההודעה שעליהם להתפנות, יצאה הישיבה על תלמידיה, רבניה וספריה למשכנה הנוכחי והזמני בישיבה התיכונית בנחלים; זאת בעקבות הזמנתו הנדיבה של ראש הישיבה שם הרב שמואל לורנץ, שהם מבקשים להודות לו עמוקות. "הם נותנים לנו להרגיש בבית", אומר הרב קירשטיין. עמיתו הרב ברקאי מצטרף לדברים, ומציין כי ביתם החדש כולל בית מדרש, חדר אוכל ופנימיות לתלמידים, אך קושי משמעותי במיוחד הוא הפיזור של שמונת הר"מים ו־20 האברכים שפונו עם משפחותיהם.

"האברכים ניסו למצוא מקום קרוב, אבל מי שלא הצליח – לא איתנו, ובכל מקרה רובם גויסו למילואים", מציין הרב ברקאי. "ברמת הצוות יש שני ר"מים שגויסו, ומהשאר יש כאלה שמתגוררים כעת בקיבוץ לביא, בגוש עציון ובנתניה. הם מגיעים לכאן מדי יום, וחלקם גם ישנים פה בחלק מהשבוע". הרב ברקאי עצמו התפנה לאפרת. "לא חשבתי שזה ייקח כל כך הרבה זמן. בינתיים הילדים התחילו ללמוד במוסדות באזור".

איך מנהלים ביד אחת את הפינוי של הישיבה וביד שנייה את פינוי המשפחות?

הרב ברקאי: "הרבה סייעתא דשמיא. זה צוות של אנשים שמשתדלים ומנסים, לא תמיד בהצלחה, להחזיק את שני העולמות. כמו שבדיבור הכללי בעם יש תחושה שהיחד והערבות ההדדית נותנים כוח, כך גם אצלנו. יש תחושה שלא מישהו אחד עושה, אלא כולם יחד מתמודדים ועושים. קשה, אבל הביחד הוא כוח חזק מאוד".

על רקע הסערה שמסביב, ההתרכזות בלימוד התורה לא הייתה קלה לתלמידים הצעירים, אלה שלא גויסו. "היו שלבים בתחילת הדרך שהיינו צריכים להתחזק יותר בלימוד", אומר הרב ברקאי. "חבר'ה הרגישו שהם רוצים לעזור ולעשות, כי הייתה תחושה שהכול מסביב בוער. שילבנו את הלימוד עם התנדבות אצל חקלאי ליד נחלים. לאט לאט, אם כי יותר מהר ממה שציפינו, התלמידים לקחו אחריות, הבינו מה צריך לעשות וחזרו ללמוד. זה דור נפלא, עם כוחות ומסירות נפש, ואנחנו זוכים לראות את זה מול העיניים. יש כמובן התמודדויות, עם המשפחות של הצוות, הר"מים שיש להם ילדים שנלחמים בעזה וכבר חודשים לא ראו אותם, וכמובן העובדה שבשלב הזה אנחנו רק עם שיעורים א' וב'".

הרב ישראל קירשטיין: "התלמידים מבינים את גודל השעה, והיה ברור שעם כל הקושי לומדים מעל ומעבר. זמן חורף היה פורה ומקדם, הייתה תחושה מרוממת"

הרב קירשטיין: "התלמידים מבינים את גודל השעה והמחויבות הנדרשת מהם. היה ברור שעם כל הקושי לומדים מעל ומעבר, וזמן חורף היה פורה ומקדם. הייתה תחושה מרוממת. גם ביעדים הלימודיים שהצבנו לעצמנו, הספקנו יותר ממה שתכננו".

לאחר שהמאמץ להיכנס לשגרת לימוד ולבסס סדר יום אצל התלמידים הוכתר בהצלחה, התפנתה הישיבה לפעול למען תושבי קריית־שמונה גם ממקום משכנה החדש: "אנחנו שומרים על קשר עם משפחות שיש להן ילדים עם צרכים מיוחדים שפונו לכפר־הרא"ה, וגם המשכנו את פרויקט הבר־מצווה. משפחות מפונות הגיעו במיוחד לנחלים, או שאנחנו הגענו לנקודות הפינוי כדי לחגוג איתן".

חצי הכוס המלאה

בשנה האחרונה איבדה ישיבת קריית־שמונה שלושה מתלמידיה: הלל יניב שנרצח בפיגוע בחווארה לפני כשנה, עם אחיו יגל; איתן דישון, לוחם סיירת גבעתי שנפל בתחילת התמרון הקרקעי ברצועת עזה, ואחיה דסקל, לוחם בחטיבת גולני.

"איתן נהרג בתחילת הלחימה. בדיוק התמקמנו אז. זה גרם לחבר'ה להבין את גודל השעה ואת האחריות המצופה, להסתכל על הדמויות האלה וללכת לאורן", אומר הרב ברקאי, ומספר שבפתח בית המדרש בנחלים הוצבו תמונותיהם של השלושה. "זה נותן כוחות. איתן דישון היה דומיננטי ומוביל מאוד. למעשה הוא סיים את פרק השירות הצבאי שלו באלול וחזר לישיבה, ובשמחת תורה הוא ממש יצא מהישיבה לקרבות. הוא היה בקשר והגיע לבקר אותנו בנחלים כשיצא להפוגה של 48 שעות מהלחימה. היה כולו שייך לעולמה של תורה ולימוד, ונכנס ללחימה מתוך המקום הזה.

"אחיה דסקל,שהיה שיעור מתחתיו, היה בחור שקט אבל אהוב מאוד. לפני הגיוס הוא דיבר על כך שהדבר היחיד שחשוב הוא התרומה לכלל ישראל, וכך גם עשה בפועל. כשכל השיעור התגייס לנח"ל, הוא רצה ללכת בדרך שלו ובחר ללכת לגולני. בהמשך הצטיין מאוד בצבא והקפיד על קשר תמידי לתורה".

 

 

כמו כל עולם הישיבות, גם ישיבת קריית־שמונה יצאה ביום רביעי לחופשת בין הזמנים, שתסתיים לאחר חג הפסח. נראה שכולם נזקקו לחופשה הזו, מהתלמידים ועד אנשי הצוות וראשי הישיבה. לקראת השנה הבאה מרחפות שאלות רבות באוויר, ובהן היכן תהיה הישיבה בא' באלול, והאם יירשמו מספיק תלמידים.

"היה חשש שלא יגיעו מספיק תיכוניסטים לשבוע ישיבה, אבל בסוף דווקא הגיעו חבר'ה טובים מאוד", אומרים השניים. לדברי הרב קירשטיין, "הרבה פעמים באים כאלה שרוצים לטייל באזור קריית־שמונה. עכשיו כשאנחנו בנחלים זה מסנן את מי שמגיע בשביל לטייל…".

הרב ברקאי: "בתחילה היה קושי בהבאת שמיניסטים לנחלים. הרבה רצו לבוא לקריית־שמונה, וחלקם אמרו שכשנחזור לשם הם יבואו. אבל כשהזמן עבר וראו שאנחנו לא חוזרים בקרוב, הם הגיעו אלינו לנחלים. יש חששות מצד שבו"שים שתוהים מה יהיה בשנה הבאה. האחוזים יותר נמוכים, אבל נראה שבשנה הבאה תגיע חבורה מאוד משמעותית שמסתכלת קדימה, חבר'ה רציניים שמבינים את הערך הגדול של חזרה לקריית־שמונה במצב הזה".

מבחינת ההיערכות לשנה הבאה, אומר הרב קירשטיין, כל האופציות פתוחות ונבחנות. "אנחנו עושים רישום, נמצאים בקשר עם כולם, ובינתיים ממשיכים בנחלים. צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה – הישיבה ממשיכה ללמוד, החבר'ה מהצבא שיוצאים הביתה עוברים פה. לא מעט אנשי צוות ואברכים כבר שכרו דירה יותר קרובה לכאן. אני באופן אישי נמצא באזור וזמין כל הזמן".

הרב ברקאי: "אנחנו משתדלים לחשוב כמה צעדים קדימה, אבל יש חוסר ודאות מוחלט. אנחנו לא יודעים מה קורה שם בצפון, ויש הרבה סימני שאלה. אף אחד לא פונה אלינו ואומר מה לעשות. זה לדבר באוויר. אנחנו עדיין לא יודעים אם חוזרים בסוף השנה לקריית־שמונה.

"החזרה לצפון היא הערך הגדול, ואני מאמין שברגע שייתנו אור ירוק מבחינה ביטחונית – אנחנו נחזור", מצהיר הרב ברקאי, אבל עדיין מתלבט בכך, בהתאם להתפתחויות בהמשך. "מצד שני בתוך עמנו אנחנו יושבים, ואם יחליטו להחזיר את תושבי הצפון לבתיהם בלי לעשות כלום, ותקום תנועה שלא תסכים לחזרה בלי לשנות את הבעיה, אז אני לא יודע מה נעשה, כי אנחנו חלק מהצפון. אנחנו רוצים להוביל את החזרה, אבל גם להיות חלק. אני מאוד מקווה שממשלת ישראל תתאזר בגבורה ותביא לעם ישראל את עוצמתו, לחזור בביטחון אמיתי ולא ברפיסות. יש קולות בעיר שרוצים לחזור בגדלות, להחזיר את המקום לקדמותו ואפילו יותר טוב וחי".

הרב קירשטיין מספר שהוא שוחח לאחרונה עם ראש עיריית קריית־שמונה אביחי שטרן, וכמובן גם לו אין מושג בנוגע למועד החזרה. "אני לא חושב שמישהו יודע, אבל הרבה לא יחזרו אם לא יהיה שיפור במצב הביטחוני, ויש גם כאלה שחושבים פעמיים אם בכלל לחזור. יש לנו יותר ממאה בוגרים שקבעו את משכנם בקריית־שמונה עם משפחותיהם, ונקווה שהתנועה הזאת תמשיך עוד. אני זוכר תקופות של הגירה שלילית. לאחרונה הייתה תנופת בנייה וצעירים שהגיעו לעיר, ואני מקווה שזה לא ייעצר.

"ביקרתי בקריית־שמונה כמה פעמים בחודשים האחרונים. זאת עיר רפאים, אין אף אחד ברחובות. זו תחושה קשה מאוד", מספר הרב קירשטיין בכאב. עמיתו הרב ברקאי פגש השבוע מנהלת עמותה שקשורה לישיבה ועוסקת בעשייה ציבורית בעיר. "היא סיפרה לי שהפינוי לא פשוט עבור רוב התושבים. רבים מהמפונים חשים ששכחו אותם ולא מתייחסים אליהם".

מוקד לבוגרים

כמו רבים אחרים שעוסקים בעולם החינוך, גם הרב ברקאי מדבר על הזלזול שהובע כלפי הדור הצעיר, כאשר לא פעם נטען שהם מפונקים ומרוכזים בעצמם, אך סיפורי הגבורה הרבים של המלחמה הוכיחו שההפך הוא הנכון. "לא התגלה משהו חדש, פשוט עכשיו זה פרץ מעל פני השטח. הדור הזה התגלה כדור שפשוט קם ועושה מה שצריך. גם בגיוס דצמבר וגם עכשיו ביקשו מאיתנו לגייס שני תלמידים לשריון, וחמישה התנדבו.

"בישיבה שלנו אני רואה שמצד אחד מבינים את הערך בצה"ל, אבל מצד שני יש גם הבנה של חשיבות עשיית הדברים מתוך עולם של קודש, אמת וערכים, ולכן צריך מקום ללמידה. זה בא ביחד. אני לא מרגיש ששיעור א' מתבאס שהוא לא מתגייס עכשיו. אחת הנקודות הטובות שקרו בפינוי, זה שהישיבה הפכה להיות מוקד לבוגרים שלנו, כי אנחנו נמצאים בנקודה מרכזית. זה חלק ממה שמרגישים בימים האלה, לא רק את הגבורה הלוחמנית.

"אחד התלמידים שלנו", ממשיך הרב ברקאי, "אמר משפט נפלא שאני אוהב לצטט: מכל הישיבות בעולם בחר הקב"ה את הישיבה הזאת להיות ישיבה מפונה יחידה. הקב"ה מדבר אלינו אישית. זה דיבור אלוקי, ואנחנו צריכים להקשיב לו. יש פה משהו שאנחנו צריכים להביא ולהוביל. זו השגחה פרטית. הרב חיים רז, אחד הר"מים אצלנו, אמר שהוא לא אוהב את המושג 'גלות'. בארץ ישראל לא נמצאים בגלות. אנחנו לא מדברים על גלות אלא על פינוי וטלטול מהמקום שלנו. זאת חוויה קשה ולא פשוטה, אבל אנחנו רוצים להתרומם למקום שבו מנסים להבין לשם מה כל זה.

"בגמרא כתוב 'צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרן לבין האומות', והרב קוק מסביר שזה כדי שעם ישראל יאיר את הנקודות הטובות בכל עם. אז אני אומר שצדקה עשה הקב"ה עם מדינת ישראל שפיזר את תושבי העוטף, הצפון וקריית־שמונה בארץ. אני מרגיש שיש אור מיוחד, משהו בנקודות האחדות, הפשטות והטבעיות של האנשים האלה, שמשחרר מההגדרות הקשיחות. אז אולי לא לחינם פיזר אותם, אלא כדי שהאור הזה יאיר יותר בישראל".