באזור עוטף עזה הזמן עצר מלכת. חצי שנה מאז המתקפה הרצחנית בשמחת תורה, עדיין אפשר לראות סוכות לצד הבתים ביישובים צמודי הגדר. השיקום של חבל הארץ הזה עדיין לא החל, והיישובים עדיין עומדים בשיממונם. זאת אף שמנהלת תקומה, שנוסדה כבר באוקטובר, פועלת מאז לבניית תוכניות שיקום ופיתוח. הממשלה החליטה להקצות לה 18 מיליארד שקלים בחמש שנים לשיקום חבל עוטף עזה, אך התקציבים ליישומה של תוכנית החומש טרם ניתנו.
"היישובים האדומים" – זה השם שניתן לשמונת היישובים שהפגיעה בהם בשבעה באוקטובר הייתה הקשה ביותר. בארי, כפר־עזה, ניר־עוז, נחל־עוז, כיסופים, נירים, חולית ונתיב־העשרה שילמו את המחיר הכבד ביותר בגופם, בנפשם וברכושם, ותושביהם אינם יכולים לחזור אליהם עד היום. היישובים הללו בחרו להתאגד ולצאת בקריאה ברורה לממשלה לשקם את האזור וליצור בו מציאות חדשה שתאפשר לתושבים לחזור ולשקם את היישובים לא רק לנקודה שבה היו ב־6 באוקטובר, אלא אף למציאות טובה יותר.
בראש "פורום הביתה", כפי שהם בחרו לכנות אותו, עומד זיו מצליח, תושב כפר־עזה. הוריו היו חלק מהגרעין המייסד של הקיבוץ; אביו בן למשפחה מזרחית, אימו ממשפחה שהיגרה מרוסיה לתל־אביב. לאורך השנים מילא מצליח שורה של תפקידים בקיבוץ, ובימים שלפני המלחמה שימש יועץ ליישובים כפריים שונים, מיהודה ושומרון ועד הנגב.
"צריך להבין מה בעצם קרה פה", הוא אומר. "היישובים שלנו נכבשו. מ־1948 לא נכבשו במדינת ישראל יישובים שהיו בהם תושבים. במלחמת יום הכיפורים נכבשו יישובים ריקים, ובשום סיטואציה אחרת לא היו יישובים שנכבשו. אצלנו נכבשו יישובים למשך 48 שעות, כמו בארי וכפר־עזה. בניר־עוז לא נורתה ירייה אחת של צבא ההגנה לישראל. כשצה"ל הגיע לשם כבר לא היה לו מול מי להילחם. רבע מהיישוב נחטף או נרצח. לא היה קרב בניר־עוז, כי כבר לא היו שם מחבלים כשהגיעו. ניר־עוז הוא סמל ההפקרה".
אתם מרגישים מופקרים?
"אני לא בטוח שיש מילה טובה בעברית לדבר הזה. הפקרה זה לשון המעטה. אין מילה שיכולה לתאר מה קרה בשמחת תורה. המדינה, הצבא, היו צריכים להיות שם".
מה המצב ביישובים כרגע?
"המשק החקלאי והעסקי עובד, עד כמה שאפשר. צריך לזכור שיש שורה של יישובים שיושבים על הגדר, והצבא לא נותן להיכנס לכל השטחים החקלאיים כי הם נושקים לרצועת עזה. האנשים שלנו משתדלים להפעיל את המשק החקלאי, השדות, בעלי החיים והמפעלים. הקהילות והתושבים עדיין מפונים, כמובן. הענף הכלכלי המרכזי באזור הוא החקלאות. עוד לפני 7 באוקטובר היה קשה להחזיק אותו, בגלל הקסאמים והסבבים, ועכשיו הוא ספג פגיעה קשה.
"מאחורי החקלאות עומדים אנשים. בניר־עוז מי שניהל את הגד"ש של תפוחי האדמה, סעיד משה, נרצח. היה לו ידע נרחב כל כך על החקלאות בעוטף, שאנשי מס רכוש היו מתייעצים איתו על הפיצויים בכל הסבבים. מנהל הרפת בכיסופים, ראובן הייניק, נרצח ארבעה ימים אחרי המתקפה בידי מחבל שהסתתר ברפת, כשהוא בא לחלוב את הפרות כדי שלא יסבלו, מי שניהל את החקלאות בבארי, אבידע בכר, איבד את אשתו ואת הבן שלו והרגל שלו נקטעה. מנהל המוסך של בארי, נוי שוש, נרצח. מנהל המחלבה, דרור אור, נחטף. מנהלת הנגרייה, יונת אור, נרצחה. בכפר־עזה נרצח סמנכ"ל השיווק במפעל המקומי, נדב גולדשטיין. הרבה מההון האנושי שהפעיל וניהל את העוטף פשוט נרצח".
אז איך חוזרים לפעילות?
"נושמים עמוק, מגייסים כוחות. עם ישראל התגייס בהמוניו, בא לעוטף ועזר בכל דבר שצריך, מניקוי של הבתים ועד ניהול ותמיכה וייעוץ. אם משהו התקדם פה, זה בזכות התושבים שחזרו לתפקד ובזכות עם ישראל שבא ותמך ותרם, לא רק חיבק. מבחינת הקהילות, כולן מפונות. נמצאים בחוויה של פליט בארצך. כל מה שאנחנו עושים חוסה בצל גדול של עשרות חטופים שעדיין נמצאים בעזה. אי אפשר לדבר על שיקום וצמיחה ותקומה כשהם שם. אנשים צריכים לחזור לכאן. זה בלתי נסבל שזה עדיין לא קרה".
מה צריך לקרות כדי שהתושבים יחזרו לבתיהם?
"הם צריכים שישקמו את היישובים שלהם. ככל שעובר הזמן אנשים מאבדים את האמונה שמדינת ישראל רוצה פריפריה ורוצה את עוטף עזה. היישובים לא מתחילים להיבנות. לא התחילו לתכנן את היישובים מחדש, כי עוד לא תקצבו את זה. אנשים צריכים לרשום את הילדים שלהם למוסדות חינוך בספטמבר. ברגע שהדברים יהיו בתנועה, אנשים ירגישו שמשהו זז. בינתיים הכול קפוא. אבל כמו שזה נראה עכשיו, גם בשנת הלימודים של ספטמבר 2025 היישובים לא יהיו מוכנים. צריכים להחזיר גם את האמון בקהילה. פה הסיפור של החטופים הוא גורם מרכזי. אם החטופים לא חוזרים, הקהילות לא יוכלו להשתקם".
זיו מצליח, יו"ר הפורום: "ככל שעובר הזמן אנשים מאבדים את האמונה שמדינת ישראל רוצה פריפריה ורוצה את עוטף עזה. היישובים לא מתחילים להיבנות, לא התחילו לתכנן"
באופן סמלי, תוך כדי השיחה קופצות התרעות על "צבע אדום" בעוטף עזה ומזכירות את הסוגיה החשובה מכול: השבת הביטחון. "יורים פה על האזור יותר מעשרים שנה, ובכל זאת החבל צמח מאז 2014 פי שניים, יותר מכל מדינת ישראל", אומר מצליח. "צריך להשיב את הביטחון כדי שתושבים יחזרו וחדשים יגיעו. אני לא רוצה להגיד לצבא מה הוא צריך לעשות כדי שיהיה פה ביטחון, אבל צריך שיהיה פה ביטחון. ניצחו אותנו ב־7 באוקטובר, אבל יכול להיות שינצחו אותנו גם ב־7 באוקטובר 2024, וגם ב־7 באוקטובר 2025".
יש כאלה שלא יחזרו?
"הקהילות כקהילות חוזרות, ויש באזור יישובים שכבר חזרו, אבל ליישובים שלנו לא יכולים לחזור פיזית כי הם הרוסים. אנשים רוצים לחזור כבר עכשיו אבל אין להם לאן. גם מבנים טרומיים למגורים זמניים אין. בתוך הקהילות יש פרטים שלא יחזרו, ואנחנו רוצים שהאחוז הזה יהיה כמה שיותר קטן. לחלק מהאנשים ייקח זמן לחזור, ויהיו אנשים שלא יחזרו בכלל, וגם להם צריך למצוא מענה. כבר התקבלה החלטת ממשלה לטפל בהם ולהקים צוות בין־משרדי בראשות מנכ"ל משרד ראש הממשלה שיטפל בהם, אבל זה לא קרה עד היום".
אתם חושבים גם על הנצחה? להשאיר חלק מהבתים ההרוסים כגלעד ותזכורת?
"עוד לפני הנצחה, ביקשנו מהמדינה לבנות שני בתים על כל בית שנהרס. אנחנו רוצים לצמוח ולגדול, זאת התשובה היהודית ההולמת. אבל כרגע המדינה אמרה לנו שלכל יישוב יתווספו רק 15 בתים. זה לא מראה על רצון בצמיחה. עם סוגיית ההנצחה של הטבח כל קהילה מתמודדת בדרכה. יש יישובים ש'לא רוצים לגור באושוויץ', שלא רוצים את התזכורת הזאת באופן יומיומי, והחליטו להרוס הכול ולבנות מחדש. בקצה השני יש קהילות שרוצות להשאיר מקום שישמש להנצחה. הנצחה היא לא רק למי שנפל. הייתה גבורה גדולה, והיה כישלון גדול".
ניסינו להיות ממלכתיים
מהשיחה עולה תחושה ברורה של נטישה מתמשכת; המדינה לא רק הפקירה את התושבים בשבעה באוקטובר, אלא מתקשה עד עתה לתת מענה ראוי לסוגיות המורכבות ולצרכים האדירים. "יש המון רצון טוב וחיבוקים, אבל במבחן התוצאה – כלום", אומרת אילה לונדנר, מנכ"לית הפורום. "היינו מצפים שתהיה למשל ועדת שרים שתנטר את השיקום והצמיחה של האזור, שתהיה לנו כתובת בדרג הנבחר. הממשלה הגדירה את העוטף כאזור לדוגמה, וזה מה שצריך להיות. צריך להפוך את האזור הזה למוצלח ואטרקטיבי כל כך שאנשים ינהרו אליו. אנחנו רוצים לראות אותו צומח".
בשנים האחרונות מילאה לונדנר שורת תפקידים בכנסת ובממשלה, ובין השאר שימשה יועצת לאישים כמו מנכ"לית משרד המשפטים לשעבר אמי פלמור, וחבר הכנסת חילי טרופר. בתפקידה האחרון הייתה יועצת בכירה לשר האוצר אביגדור ליברמן.
"חודש אחרי הקמת הפורום קיבלתי טלפון שמחפשים מישהו שינהל אותו. השיחה ארכה שלושים שניות", היא מספרת על הסכמתה המיידית לקבל על עצמה את המשימה. "כשנכנסתי לפורום ראיתי אנשים שעד המתקפה לא היה להם צורך בשום אינטראקציה עם המדינה. זה נולד אחרי 7 באוקטובר. כמישהי שמגיעה מהממשלה אני מבינה שזה מקצוע. פגשתי אנשים שעמדו מול המשימה הזאת בייאוש ובחוסר אונים. היו כל כך הרבה צרכים, שלא ידענו מאיפה להתחיל. למציאות המתסכלת הזו נוסף גם חוסר אמון. לא מצליחים לתת לך מה שאתה צריך. הדרך הנכונה היא להיעזר באנשי מקצוע ולעשות תהליך מקצועי. להגדיר את הצרכים בצורה מדויקת, לבוא לגורמים הרלוונטיים ולהציף את הצרכים".
במהלך התקופה הזו עברה לונדנר שינוי בגישתה. "השתדלנו להיות מאוד ענייניים וממוקדים, וחשבנו שהתהליך המקצועי הזה יניב תוצאות. ניסינו לנהוג באופן ממלכתי ולא לתת לתחושות של חוסר האמון והתסכול להשתלט. היום אנחנו במקום אחר".
למה?
"עברה חצי שנה מהמתקפה, ומכל רשימת הדברים שצריכים לקרות לא קרה שום דבר. אני לא מדברת על הדברים שאנחנו מצפים להם, אלא רק על הדברים הגדולים שהממשלה הגדירה לעצמה שהיא רוצה לממש. לא עלה שופל על הקרקע, לא נחתמה תוכנית שיקום, ההחלטה על תוכנית החומש לא אושרה בממשלה, חוק תקומה פורסם רק עכשיו להערות הציבור".
"אנחנו כרגע בהקפאת מצב מאז 8 באוקטובר", מוסיף מצליח. "רוב האנשים גרים במלונות, ומיעוט ביישובי ביניים. מנהלת תקומה הסתובבה בשטח, הבינה היטב את הצרכים של היישובים והאנשים והכינה תוכנית טובה, אבל שם זה נתקע. התוכנית מצוינת ואם היא תגיע לקו הגמר נברך עליה, אבל בינתיים זה הולך לכיוון ההפוך. לפני חודש, בהחלטת ממשלה טלפונית, הוחלט לקצץ 1.2 מיליארד מתוך 18 המיליארד שהממשלה החליטה לתקצב. בקלות בלתי נסבלת נשללים תקציבים שיכולים להיות משמעותיים מאוד לעוטף. הממשלה שיחקה מול שער ריק. הם קראו לזה תוכנית מאה הימים, ואנחנו כבר תכף במאתיים ימים".
אילה לונדנר, מנכ"לית הפורום: "עברה חצי שנה, ומכל רשימת הדברים שצריכים לקרות לא קרה שום דבר. לא עלה שופל על הקרקע, לא נחתמה תוכנית שיקום"
איפה זה תקוע?
"איפה שהוא בירושלים. התוכניות לא מאושרות, התקציבים לא עוברים ליישובים, לא משפצים את הבתים, לא בונים בתים חדשים. מתנדבים מכל הארץ באים ועובדים ומתקנים. המטרה הייתה לבנות את החבל מחדש, וזה עדיין לא קרה. בבארי פינו עשרה בתים שנחרבו, מתוך עשרות. הם רוצים ומוכנים לבנות שכונה חדשה. אם הכסף היה עובר מירושלים, כבר היו מתחילים לבנות".
מדוע צריך פורום מיוחד לשמונת היישובים הללו?
"יש צרכים ייחודיים ליישובי הפורום", משיבה לונדנר. "ההרס, ההרג, החטיפה, המכות שהקהילות האלה חטפו בגוף, בנפש וברכוש הן בסדרי גודל אחרים וייחודיים. סיבה נוספת להקמת הפורום היא כי זיהינו ואקום. אין היום רשות מקומית לעוטף עזה. אין גורם שקם בבוקר ומסתכל על העוטף וזאת המשימה שלו. היישובים שלנו משתייכים לשלוש מועצות. יש לנו קיבוצים ומושב. מגוון כזה דורש ניהול אחר. קמנו כדי להסתכל בצורה רחבה על הצרכים של כל העוטף".
כדוגמה למצב החריג הם מביאים את נושא "הבתים המחוללים", כפי שהם קוראים להם. אלה בתים שלא ניזוקו לכאורה – הקירות עומדים, הכול במקום – אבל מחבלים שהו בהם שעות ארוכות, לעיתים שתי יממות, השתמשו בסלון, במטבח, במיטות, בשירותים.
"זה אירוע שלא קרה עד היום", אומר מצליח. "דמייני משפחה שנאלצת לחזור לבית שמחבלים היו בו במשך יומיים. לכאורה אין שום נזק, ומבחינת הפרוטוקול של מדינת ישראל הם לא זכאים לכלום. אבל מי שמסתובב בעוטף רואה שהתושבים של הבתים האלה זורקים משם הכול – את הריהוט, את המקרר, את הכלים הסניטריים. הם לא מסוגלים לישון במיטה שהמחבלים ישנו בה. הם אומרים: אנחנו לא רוצים לזהות את הבית הזה, צריך לעשות חידוש של הדברים. גם פה יש המון רצון טוב, הקשבה ואמפתיה, אבל אחרי חצי שנה אין שום בשורה".
מסרבים לחוש קורבנות
היבט ייחודי נוסף שאנשי "פורום הביתה" מעלים הוא הסוגיה של פיצויים לתושבים והגדרתם כנפגעי פעולות איבה. הם לא רוצים לעבור במסלול הרגיל של ועדות הביטוח הלאומי שבאות עם אחוזי נכות, בגלל המשמעות הנלווית.
"תחשבי על בני הנוער שיהיה להם כתם של נכות כביכול, שילווה אותם בשירות הצבאי ובעולם התעסוקה", אומרת לונדנר. "כל האנשים ביישובים צריכים לקבל הכרה בדרך הראשית כנפגעי פעולות איבה, בלי הגדרת אחוזי נכות. כשהיו אסונות גדולים, כמו אסון ורסאי, מצאו דרכים לייצר חבילות סיוע ספציפיות. יש כאן עשרות אלפי אנשים שעברו את המתקפה המזעזעת הזאת, הם צריכים לקבל פיצוי, גמלה, תקציב שיקום. עד היום לא ראינו מתווה כזה. שולחים חבל ארץ שלם להיות מוכר כנכה, איך מצפים שזה ישפיע על העתיד שלו? איך זה ישפיע על השיקום של האנשים?"
זה לא עניין כלכלי מבחינתם, אלא בעיקר הצהרתי ורגשי. מצליח: "אנחנו רוצים הכרה שקרה כאן משהו שצריך לפצות בגינו. מסלול של נכות הוא לא סביר ולא הגיוני. הבנים שלנו הולכים לצבא. למה להפוך את הדור הזה לדור שלא יוכל ללכת ליחידות מובחרות?"
כדי להבין עד כמה המצב חריג מספרת לונדנר כי התקדים היחיד שגורמי המקצוע מצאו כדי להסתמך עליו הוא חוק נכי רדיפות הנאצים. "זו הפעם היחידה שהיה מספר כזה גדול של נפגעים שנתנו להם פיצוי לפי מדרג פגיעה בסכום נקוב, כאשר כל מה שהם היו צריכים כדי להיות זכאים הוא העובדה שהם היו שם".
לבני שיחי חשוב להדגיש שהם לא פועלים למען שמונת "היישובים האדומים" בלבד. "בגלל שאנחנו מסתכלים מאקרו על כל העוטף, כל דבר שאנחנו עושים ישפיע על כולם", מסביר מצליח. "מה שאנחנו נשיג יחול על כל החבל. אם נשיג למשל חוק שיטפל באנשים שהיו סגורים בממ"דים הוא יחול על כל העוטף, גם על אופקים. אחד הדברים שחסרים לנו בתוכנית החומש הוא שיתופי פעולה בתוך החבל. כגוף שמכיל מגוון מייצג של יישובים ומועצות, אנחנו מסתכלים על האזור ואומרים שהצמיחה תגיע מפרויקטים גדולים ואזוריים. היינו רוצים שהמדינה תהיה פעילה יותר בעידוד שיתופי הפעולה האלה.
"כחלק מקידום השותפות הזו", מוסיפה לונדנר, "יצרנו קשר עם שדרות. ישבנו עם מנהל תוכנית־הגג בעיר, אריה כהן, איש יקר, כדי לחשוב על שיתופי פעולה. השיחה נפתחה בכך שאריה סיפר לנו ששכל את בנו, סרן שילה כהן ז"ל, בן שדרות, בקיבוץ בארי בקרב בשבעה באוקטובר. זה הרגע שבו מבינים שנכון להניח למחלוקות ולשלב זרועות".
מצליח: "בשבוע השני של המלחמה כל הארץ הוצפה בשלטים עם המילה 'יחד', מאז לצערי זה דהה. לפני שבעה באוקטובר היינו במצב של פילוג, ומה שיוציא אותנו לתקומה הוא שותפות. חלק מהרצון בשותפות הוא להיות בקשר עם כל המועצות – עם שדרות, עם שער הנגב, עם התנועה הקיבוצית, עם תנועת המושבים. אנחנו מזהים נכונות אצל כולם. אנחנו חוזרים ואומרים לכל מי שמקשיב לנו, לייצר רגולציה שמעודדת שותפות. זה לא מספיק נוכח כרגע".
את "פורום הביתה" הקים מצליח ב־12 באוקטובר, ימים ספורים אחרי הטבח, ומאז הוא פעל מול גורמי המקצוע במישרין. עכשיו, בחלוף שישה חודשים, הם מבינים שהעבודה מאחורי הקלעים לא מספיקה כדי להזיז דברים בשטח, שהפוליטיקה והבירוקרטיה – שהם קוראים להן בשם הקוד "ירושלים" – עובדות לאט למרות כל הרצון הטוב. הם החליטו לצאת לתקשורת כדי להציף את הסוגיות הבוערות ואת חוסר ההתקדמות. ולמרות הכול קשה לזהות תחושת קורבנוּת, רק הכרה בגודל המשימה ורצון אדיר לשקם את מפעל החיים הוותיק.
"קורבנוּת היא לא תוכנית עבודה", מצהיר מצליח. "הפורום מורכב מראשי היישובים, אנשים שביום־יום שלהם עסוקים באחריות, שאחראים להצמיח, לשקם ולפתח את היישובים כדי שאנשים יוכלו לחזור הביתה וכדי שהיישובים יוכלו להמשיך לצמוח. לא תשמעי קורבנוּת, כן תשמעי רצון לשותפות מצד המדינה. אנחנו באים ואומרים למדינה – הפסדנו פעם אחת בשמחת תורה. אם אתם לא רוצים להפסיד שוב, חייבים להתעורר".
"העיסוק בסוגיות האלה, שהן סוגיות קשות – וזה אני אומרת כגורם חיצוני במובן מסוים – הוא לא ממקום של מסכנות", מבהירה גם לונדנר. "להפך, ממקום של חוזק ואחריות. אלה הנהגות של קהילות שרוצות לדאוג לחכות ולא לדגים, כדי למלא את כל הצרכים ולהתמודד עם כל האתגרים, שאת רובם אנחנו עוד לא יודעים למנות וברור שהם יגיעו. אנחנו עסוקים בבניית תוכניות עבודה".
