בשנים האחרונות תוקף צה"ל שיירות נשק מאיראן ופועל למניעת התבססות איראנית בסוריה. את זה כולם יודעים. אבל השבוע חשף צה"ל גם כמה נתונים סטטיסטיים מעניינים. מתברר כי בשנה וחצי האחרונות לבדן, כך על פי דובר צה"ל, תקף הצבא מעל 200 מטרות בסוריה וירה מעל 800 טילים ופצצות. בחישוב גס, זה אומר תקיפה מסוג כלשהו מדי 72 שעות וקצת: מתקיפת שיירות נשק ועד הפלת המל"ט האיראני, מהפצצת בתי חרושת ועד טילים מדויקים.
היקף הפעילות הצה"לית מדהים, אבל הוא גם חושף את היקף החדירה האיראנית לסוריה ואת האתגר הצבאי שהיא מציגה. צה"ל מצידו נחוש לעצור אותה. ואכן, מאז התקיפה המאתיים במספר, הייתה השבוע עוד הפצצה מסתורית אחת של שיירת כוחות איראנית סמוך לגבול סוריה־עיראק, ואחריה באה גם הפצצה מספר 202. אין מנוחה לרשעים.
ראש הממשלה בנימין נתניהו חזר לא פעם ולא פעמיים על אמירתו שישראל לא תאפשר לאיראן להתבסס בסוריה, אך המאבק הזה הוא רק חלק מאתגר רחב הרבה יותר שמציבה טהרן לירושלים, ובראשו שאיפותיה הגרעיניות של הרפובליקה האסלאמית.
בעיתוי מוצלח במיוחד מבחינתו מארח היום נשיא איראן חסן רוחאני את נשיא רוסיה ולדימיר פוטין ואת נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן לפסגה משולשת בטהרן. הפסגה, ערב הקרב הגורלי על אידליב, מתוזמרת כעת לאירוע תקשורתי שבאמצעותו נחוש משטר האייתוללות לאותת לאזרחיו מבית ולעולם מחוץ שאיראן לא לבד; שסוריה היא רק חלק מפאזל רחב בהרבה שבו מאתגרת איראן את ישראל, ועימה את העולם הערבי והמערבי גם יחד; ושלצידה עומדות רוסיה וטורקיה.
מה שמביא את מדינת ישראל לשאול את עצמה, ערב השנה החדשה: מהן החולשות והחוזקות העכשוויות של המשטר האיראני? לאן מועדות פניו – לקראת עימות צבאי נרחב עם ישראל? האם טהרן תפרוש מהסכם הגרעין? האם ייתכן שהאינטרס הישראלי מתמקד דווקא בשימור הסכם הגרעין ושיפורו? האם טראמפ ייתן אור ירוק לתקיפה ישראלית? מהי האופציה הצפון־קוריאנית של האיראנים, ואיזה פרס נתן המערב לאיראנים?
עם השאלות הלא פשוטות הללו נפתחה השבוע גם עונת הכנסים במכוני המחקר, ועימה גם מיני מאבק יוקרה בין המרכז הבינתחומי בהרצליה למכון למחקרי ביטחון לאומי. ומבחינתי, לפחות השבוע הזוכה האולטימטיבי היה המכון למחקרי ביטחון לאומי, שכינס פאנל מעולה של דוברים לדון בסוגיה: "איראן־ישראל – בדרך לעימות או שינוי".
מעבר לדיון האקדמי והדיפלומטי, הציג המכון פאנל של מי שעסקו בשנים האחרונות בסוגיה האיראנית באופן הכי ישיר וקרוב: שר הביטחון לשעבר, משה יעלון; ראש המוסד לשעבר, תמיר פרדו; והאלופים במיל' עמוס גלעד, לשעבר ראש האגף המדיני־ביטחוני במשרד הביטחון, ויעקב עמידרור, לשעבר היועץ לביטחון לאומי, שהשבוע גם הפך לסב גאה לזוג נכדות תאומות. והיה גם אורח אחד מעניין במיוחד, נורמן רול, לשעבר מנהל נושא איראן במִנהל המודיעין הלאומי האמריקני.
וכעת, כשירות לציבור, הנה סיכומים ומסקנות מהכנס דנן.
בכל הנוגע לזירה האיראנית הפנימית, שררה בין הדוברים בפאנל תמימות דעים מקיר לקיר: לחץ כלכלי על איראן לא יביא להפלת המשטר. במה שקשור לסוריה, רק דבר אחד בטוח: לא הרוסים, לא האיראנים ולא האמריקנים מתכוונים לצאת משם. זה פשוט לא יקרה. גם הטורקים לא מתכוונים לרגע לסגת מאזור החיץ שכבשו. בנוסף, מרבית הדוברים מעריכים שלא צפויה בקרוב מלחמה בין ישראל לאיראן בסוריה, אבל יש צפי לעימות כלשהו בטווח של שנה וחצי־שנתיים.
בנוגע לתרחישים הגרעיניים לשנה הקרובה: לדעת רוב הדוברים אין לאיראן אינטרס לצאת מהסכם הגרעין, משום שההסכם הנוכחי טוב לה. מכאן שהמסלול הרציונלי ביותר מבחינת המשטר הוא למשוך זמן, וכמה שיותר. נקודת זמן קרובה שעשויה להצביע על כוונות המשטר תתרחש בין הגל השני של הטלת הסנקציות הכבדות על ייצוא נפט מאיראן בנובמבר הקרוב, לבחירות אמצע הקדנציה בקונגרס האמריקני בחודש שאחרי. הנקודה הקריטית יותר היא סבב הבחירות הבא בארה"ב. באיראן מקווים שטראמפ הוא נשיא של קדנציה אחת, ושבפעם הבאה הדמוקרטים ייקחו את הבחירות. בחירות האמצע יהיו אינדיקציה חשובה בהקשר הזה.
סוגיה רגישה במיוחד שנידונה בפאנל היא אור אדום או ירוק של הממשל האמריקני לתקיפה ישראלית באיראן. בתקופת ממשל אובמה הוצב בפני ישראל אור אדום בוהק וחד־משמעי. גם הנשיא טראמפ אינו רוצה לתקוף את איראן, אבל בעידן שלו הסוגיה פחות חדה. בנתונים מאוד ספציפיים ייתכן אור ירוק, ובכל מקרה ישראל ריבונית להחליט, אבל…אם יצאתם קצת מבולבלים, אינכם היחידים.
בין פצצה להישרדות
הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר יעלון העריך בכנס שאיראן היא הסוגיה הכבדה ביותר שישראל מתמודדת עימה ותמשיך להתמודד. לא רק שהמשטר האיראני הציב את ישראל כיעד למחיקה מן המפה, יש לו שאיפות מעבר לגבולות המזרח התיכון. הסכם הגרעין שנחתם ב־2015 טוב לאיראן, אומר יעלון. הוא שחרר את המשטר מלחץ מדיני מסיבי ומסנקציות כלכליות משמעותיות, והסיר את האופציה הצבאית מהשולחן. אם לא די בכך, הוא שחרר את המשטר האיראני גם מחשש להתקוממות פנימית דוגמת המהפכה הירוקה ב־2009. לכן גם בתנאים הנוכחיים, וגם לאחר שארה"ב פרשה מן ההסכם, נוח למשטר לדבוק בהסכם.
במה שנוגע למדיניות האמריקנית, אומר יעלון, ארה"ב מובילה מדיניות נכונה מול איראן. ישראל מבחינתה צריכה לתמוך מודיעינית ודיפלומטית, אך לתת לאמריקנים להוביל. לדבריו, כל רכיבי המדיניות האמריקנית, כולל 12 הסעיפים של נאום מייק פומפאו, מזכיר המדינה, נכונים – אולם ההחלטה של טראמפ לצאת מהסכם הגרעין ולהתעמת עם האירופים לא טובה, משום שהיא פתחה חזית מול שאר השותפים. ישראל תעשה טוב אם תנסה לתווך ולפעול לשיפור הסכם הגרעין.
האיום העיקרי שעל הפרק, המשיך יעלון, הוא הנוכחות האיראנית בסוריה. האיראנים ניסו לפתוח נגדנו חזית טרור מצפון, אך בכל הסבבים עד כה ידם הייתה על התחתונה. לישראל עליונות צבאית ומודיעינית והאיראנים שקופים למודיעין הישראלי, אך הם נחושים להמשיך וגם אנו. המערכה שבין המערכות היא כלי חשוב בדחיית המערכה הבאה. ישראל צריכה לשרטט קווים אדומים, להמשיך להידבר עם הרוסים והאמריקנים ולהחזיק נבוט גדול.
חיזבאללה, הזכיר יעלון, הוא הזרוע האסטרטגית של האיראנים, עם 130־150 אלף רקטות שממתינות ליום פקודה. הן לא נועדו להתשה אלא למהלך אסטרטגי רחב. בהינתן אינטרס איראני, חיזבאללה יפעל. אולם מאחר שיצרנו הרתעה, והרקטות מיועדות למהלך אסטרטגי ולא להתשה – אין חשש להסלמה. הניסיונות להקים קווי ייצור לנשק מדויק בסוריה ובלבנון צריכים להיות קו אדום.
לדבריו, האיראנים פתחו זירה שנייה מולנו ברצועה. הג'יהאד האסלאמי הוא זרוע ישירה של איראן, וחמאס פועל במימון איראני. עזה התחמשה בנשק איראני שהגיע מסודאן דרך מצרים. זה נפסק, אך איראן ממשיכה להעביר ידע, וצריך להתמודד מולם ישירות ובאופן נבון. יש ניסיונות גם לפתיחת זרוע איראנית נוספת ביו"ש, ונדרשת פעילות סיכולית.
בשורה התחתונה: אם המשטר האיראני יידרש לבחור בין פצצה להישרדות, הוא יבחר בהישרדות. מהלך הסנקציות צריך להמשך. פעולה צבאית מושחזת היא מוצא אחרון. ישראל צריכה להיות מתואמת היטב עם ארה"ב. טראמפ אינו מעוניין לתקוף את איראן, אך אם ייווצר מצב לתקיפה, טראמפ יעדיף שישראל תתקוף.
בנקודה הזו יש לשגריר ארה"ב לשעבר דן שפירו, שבחר בתום כהונתו להמשיך לגור בישראל, הערכה מעניינת ואולי גם קצת מדאיגה. כמו כולם, שפירו מעריך שהסכם הגרעין טוב לאיראן, ולכן יש לה אינטרס להמשיך לדבוק בו. כמו כולם, גם שפירו סבור שהאיראנים ימתינו את השנתיים וחצי שנותרו עד סיום הקדנציה של טראמפ, ובינתיים יעבדו חזק מול הרוסים, הסינים והאירופים כדי להתגבר על הסנקציות, וינסו לנצל עד הסוף את העובדה שארה"ב מבודדת במדיניותה מול טהרן.
אבל, מזהיר שפירו, אם מסיבה כלשהי הסכם הגרעין יתמוטט, בין השאר משום שחברות אירופיות יפסיקו להשקיע באיראן, ומכיוון שהאיראנים לא יישארו בהסכם אם לא יהיה להם אינטרס לכך, כפי שהבהיר חמינאי – או־אז המהלך שהאיראנים ילכו עליו הוא יציאה מההסכם, בין אם בחשאי ובין אם בפומבי, תוך ריצה לשלב שעל סף פריצה לפצצה גרעינית. וזה, אומר שפירו, יכול לקרות בתוך שנתיים ואולי אפילו פחות. ואם זה יקרה, מוסיף השגריר לשעבר, ייתכן מצב שישראל, שמעולם לא היה לה אור ירוק לתקוף באיראן, תקבל אותו הפעם. ההחלטה תהיה אז בידי ראש ממשלת ישראל בלבד, ו"זה משהו שבישראל צריכים ללמוד להתמודד עימו".
האם ישראל ערוכה לתרחיש כזה? בשורה התחתונה, דן שפירו אופטימי כנראה. הוא הרי בחר להמשיך לגור בישראל. בינתיים.
האופציה הקוריאנית
אך מה יקרה אם מסיבה כלשהי טראמפ לא ישלים את הקדנציה? זה משהו שאף אחד, לא שפירו ולא אחרים, הציג כאופציה. אם משום שהסיכויים שזה יקרה זניחים, ואם משום שפשוט אי אפשר לומר על האופציה הכאוטית הזו שום דבר אינטליגנטי. לא בשלב הזה. גם לא על האפשרות שבראש הטראמפי, היציאה מהסכם הגרעין ונכונותו להיפגש עם רוחאני משיקות למלחמות הסחר שהוא מנהל מול אירופה, סין, קנדה וכל השאר. ואם כך, בהינתן תנאיםֿ הנראים כעת בלתי סבירים בעליל, תיתכן לפתע פתאום עסקה כוללת עם איראן.
הייתה אופציה כזו ב־2003, כאשר האיראנים היו בטוחים שהאמריקנים עומדים לצעוד מבגדד לטהרן. היא נפלה כי ממשל בוש לא היה מעוניין. בדיעבד זו הייתה טעות גדולה. האם ייתכן ש־15 שנים אחרי, ייווצר מצב שהאיראנים יחששו שוב כפי שחששו אז, ותיווצר שוב מצידם נכונות ללכת לעסקה כוללת? ומה יהיה המחיר שישראל תצטרך לשלם כדי שזה יקרה? והאם יכול להיות שכדי לייצר מצב כזה, טראמפ ייתן לישראל אור ירוק?
עד אז, אומר האלוף במיל' והיועץ לביטחון לאומי לשעבר יעקב עמידרור, פועלת איראן לייצר את מה שהוא מכנה "האופציה הצפון־קוריאנית". תפיסת הגרעין האיראנית היא שעליהם לייצר אופציה קונבנציונלית חזקה כל כך, שההתנגדות למלחמה תבוא דווקא ממי שמאוימים ממנה. שמול 130 אלף טילים של חיזבאללה ישראל תנהג כמו דרום־קוריאה, שהיא המתנגדת העיקרית למלחמה משום שבמלחמת טילים קונבנציונלית סיאול תימחק מן המפה. לכן השאלה שעל הפרק, לפי עמידרור, צריכה להיות לא אם נתקוף בפועל בטהרן, אלא אם ברור לוושינגטון, מוסקבה וטהרן שלא נירתע ושאנו מוכנים ללכת למלחמה בכל מצב. זה נכון גם לגבי הלחץ הכלכלי על איראן. כדי שהוא יצליח, צריכה להתלוות אליו המחשבה שתקיפה צבאית היא אופציה רלוונטית.
לאמירה הלא פשוטה הזו מצרף עמידרור סיפור קטן, שלדבריו עבר די זמן וכבר אפשר לחשוף אותו. כאשר האיראנים הגיעו לביקור הראשון בצפון־קוריאה, הציגו להם הצפון־קוריאנים טילים ארוכי טווח על המדף. מה הטווח? שאלו האיראנים. 1,000 קילומטרים, הייתה התשובה. למחרת שבו האיראנים ואמרו: או 1,300 ק"מ או לא קונים. למה 1,300? כי 1,290 ק"מ הוא המרחק מהגבול הכי מערבי של איראן לגבול הכי מזרחי של ישראל. מה שאומר, מסכם עמידרור, שצריכה להיות בקרבנו נכונות לעשות מעשים קשים ולשאת בעול כדי שלא נגיע לפינה הזו.
תמיר פרדו, ראש המוסד לשעבר, הביא זווית מעניינת על סוגיית ה"איך הגענו עד הלום". לשם כך הוא לוקח אותנו אחורה לקיץ 2015, מועד חתימת הסכם הגרעין. דאעש, אומר פרדו, היה אז בשיאו, אבל אף מדינה לא הייתה מוכנה אז להתמודד במובן של "בוטס און דה גראונד", קרי להילחם באנשי הארגון בשטח. אף אחד. רק האיראנים היו מוכנים לקחת את כוחותיהם, את המיליציות שלהם, ולהילחם באופן לא פורמלי שכם אל שכם, גם בעיראק. המערכה על מוסול צלחה בזכות המיליציות שגייס מפקד כוח קודס האיראני, קאסם סולימני. חיל האוויר האמריקני הפציץ מלמעלה, השיעים הם שעשו את העבודה השחורה. לא מתוך רצון לסייע למערב, אלא מתוך תפישת הדומיננטיות שלהם את מעמדם במזרח התיכון. כך נוצר מצב שניתן לאיראנים רישיון כניסה לסוריה ועיראק, וזה הפרס הענק שהם קיבלו.
נקודת החולשה שלנו, מוסיף פרדו, היא לבנון, שבה מתרחשת מוטציה: גוף תת־מדינתי מחזיק בעוצמה צבאית גדולה מזו של המדינה המארחת. בזה צריך לטפל. צריך להיות ברור שמלחמה בלבנון זה גם תשתיות, גם נמל, גם שדה תעופה. אומרים לך טפל כירורגית, תפציץ בדאחיה בלבד. לא, הגישה צריכה להיות אחרת. ארה"ב הייתה צריכה להטיל סנקציות על המדינה המארחת, לבנון. יש להבהיר למנהיגי לבנון: או שחיזבאללה מתפרק בתוך 45 יום והופך לחלק בלתי נפרד מצבא לבנון, או שתעופו לטהרן. אם יוטלו על לבנון ולו אלפית מהסנקציות שהוטלו על איראן, בביירות יפנימו מהר מאוד שאם במלחמה נגד ישראל תעוף רקטה אחת מלבנון, לא תשאר בארץ הארזים אבן על אבן.
ואם יש משהו שימשוך את השטיח מתחת רגליה של טהרן, זה העניין.
