ב־8 באוקטובר רייכל (46) עזב את בת זוגו והילדים בביתם בתל־אביב, זרק גיטרה למכונית שלו, והתחיל לנסוע. לאן? הוא לא בדיוק ידע. בשבועות אחר כך הוא כבר מצא את עצמו מתמרן בין הופעות בפני לוחמים, מפונים, ביקורי משפחות שכולות, הסברה עולמית, אבל עוד לפני כל זה הוא נסע לבקר אמא של חבר שניצלה מחטיפה ואושפזה ואז ליווה לקבורה את חברו אל"מ רועי לוי, מפקד היחידה הרב־ממדית שנפל בקרב.
איפה אתה ורועי הכרתם?
"נפגשנו באיזו הופעה בקיסריה. הוא הגיע לשם עם בן דוד שלו שסיפר לי עליו שהוא אחד מגיבורי ישראל שנפצע אנושות בסג'עייה בצוק איתן, פציעה קוגנטיבית שהצריכה שיקום של שנים. בס'געייה נפל לוחם שלו – גלעד יעקובי. אבא של גלעד, אבי, היה טעון מאוד על הצבא, היו לו המון שאלות. לקח זמן עד שרועי היה יכול להיפגש עם משפחת יעקובי, עד שיום אחד הוא בא
אל האבא ואמר לו 'אבי, שלום, אני המג"ד של גלעד, אני שלחתי אותו לקרב וידעתי מה הוא צריך לעשות שם, ואני אחראי לכך שהוא נהרג'. לימים אבי סיפר שמשם כבר לא היו לו שאלות. הוא ידע שכמו כל אם עברייה, ידע גם כל אב עברי שגורל בנו מסור היה בידיו של מפקד ראוי וכזה היה רועי, מפקד ראוי".
הקשר ביניהם נשמר באינטנסיביות. בהלוויה רייכל ספד לו: "הוא היה אהוב ליבי. הוא עשה אותי גאה שבחר בי להיות חבר שלו ואיש סודו. ידעתי שימות בקרב. שהוא רוצה לחיות אבל ימות כלוחם. ידעתי שתהיה לו הלוויה צבאית. ידעתי עמוק בפנים שיום אחד אסתכל בעיניים של צורי, הבכורה שלך וידעתי שאם יקרה לך משהו אהיה שם בשבילה כל חיי. אמרתי לך שאתה צריך להמשיך לפקד. ידעתי שאהיה שם בשביל כל ילדיך כל חיי".
רייכל רתם את הרשתות החברתיות שלו לטובת הסברה ברחבי העולם. "אני חושב שזה ממש פיקוח נפש לעשות את זה״, הוא אומר, ״אין לי ספק שזה משפיע. לפעמים רואים את התוצאות שנה אחרי, לפעמים שנתיים אחרי".
אתה מן הסתם משלם על זה מחירים?
"בוודאי. אין לי ספק שבעקבות האמירות שלי, אני לא אהיה הפייבוריט או האופציה הראשונה לפסטיבל מוזיקת עולם בשוודיה, וזה בסדר. צריך להסביר לעולם את האירוע שאנחנו נמצאים בו. הבנתי די מהר שאם אנחנו לא גומרים את האירוע הזה תוך שבוע, אנחנו נתגלגל למצב שיהיה קשה מאוד להסביר אותו תקשורתית, הבנתי שהאמפתיה של העולם כלפינו תימשך שבוע־שבועיים, ואז כשניכנס לעזה, לא נוכל לנצח את זה. העולם לא יעשה את ההקשר של סיבה ותוצאה. הם לא יבינו שאנחנו למעשה המגן האחרון לפני אירופה, בדיוק כמו שיושבי העוטף היו המגן שלנו, ובדיוק כמו שההתיישבויות מעבר לקו הירוק הן המגן של החיים שלנו כאן במרכז. הם הקו הראשון שלנו ואנחנו הקו הראשון לאירופה", מסביר רייכל בלי להתנצל, "הסתובבתי עם פוליטיקאי מאוד בכיר אחרי ערב הסברה בניו־יורק, וראינו בטיימס סקוור שלט גדול עם תמונות החטופים, ואז הוא אומר לי, 'תראה מה זה, אף אחד לא עוצר ומסתכל'. אז שאלתי אותו, אם היה כאן עכשיו שלט של 300 אנשים שנחטפו במאלי הוא היה עוצר ומתעכב עליו יותר משנייה? ברור שלא. היית מפטיר ׳איזה מסכנים׳ וממשיך הלאה. בסוף אנשים עושים את המתמטיקה של החיים ואומרים, אה, לכם נרצחו רק 1,400 ובעזה נרצחו שלושים אלף. אנשים לא רואים את הסיבה והתוצאה שפה נרצחו אנשים בביתם בבוקר שמחת תורה, ולא רואים את האחריות של החמאס על כל הרוג שלהם בעזה".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (ו') במגזין במוצש של מקור ראשון
