החוק הראשון בראיונות עם מיה דגן הוא שמותר להגיד "שמנה". החוק השני – מותר לשאול הכול. עם הידיעה המרגיעה הזאת נפתחת שיחתנו, ואי אפשר לא להבחין בווייב השמח והאנרגטי שנוצר בעקבות זאת. "לפי המסרים שאני מקבלת מהעולם, אני לא אמורה להיות כל כך שמחה", היא מודה בגילוי לב, "אבל תמיד הייתי ככה, זה לא חדש. אני כזאת מילדות. נהגתי להופיע בבית הספר ובמקהלה, ואהבתי מאוד להיות על הבמה. תמיד ידעתי מה אני שווה. גדלתי בארצות הברית, וכשחזרנו לארץ לא ידעתי עברית אבל הייתי מרימה יד בשיעור ועונה באנגלית בלי לראות בעיניים".אז הביטחון הזה מגיע מהבית.
"טיפחו אצלנו דעתנות. אנחנו בית שבו אנשים נוהגים להתווכח ולקיים דיונים ביניהם. כשהייתי קטנה רציתי טלפון חדש. אמא שלי אמרה לי טוב, תעשי לי מצגת עם שלושה טלפונים במחירים שונים ותשכנעי אותי. ככה זה היה אצלנו. המראה החיצוני באמת היה פחות חשוב, לא משהו שמעריכים אותי לפיו".
"לא מיה דגן המפורסמת, אבל כיף איתי. בואו לאינסטגרם, כדאי" – זה מה שכתוב בחשבון הטיקטוק שלה, ש־260 אלף איש עוקבים אחריו. באינסטגרם יש לה עוד 70 אלף עוקבים. היא משפיענית רשת, קול מוביל במהפכה בתחום של דימוי גוף, ומצליחה עד כדי כך שמיה דגן הקומיקאית סיפרה פעם שלא אחת המוניות של מיה דגן המשפיענית מגיעות אליה. "כן, הסיפור עם מיה באמת נורא מצחיק", היא מודה, "משנת 2004, כשיצא 'השיר שלנו', נחתם גורלי. לדעתי גם יש קווי דמיון בינינו, שנינו פלפליות. אני קצת אוהבת להיות אנדרדוג, ככה שאני בסדר עם השם".
ואז היא גילתה את טיקטוק. "עד אז לא הייתי פעילה יותר מדי ברשתות החברתיות, אבל שם היה משהו שונה", היא אומרת. "פתאום ראיתי אנשים שנראים כמוני, שמדברים על נושאים שמעניינים אותי. הרגשתי שזה משהו שאני יכולה לעשות, בניגוד לאנשים ברשתות אחרות שמעלים סרטונים מחופשות במלדיביים. בטיקטוק אנשים יושבים בבית שלהם עם סווטשירט על הראש ומדבקת חצ'קונים על המצח, וצועקים אל הטלפון דברים שמעניינים אותם. הרגשתי שזה נורא קרוב".
הסרטונים הראשונים שלה היו גולמיים למדי. "בהתחלה בכלל לא דיברתי על דימוי גוף. התוכן היה על מזלות וחיקויים של אמא שלי. ואז הבחנתי שהרבה מהתגובות מתייחסות לנראות שלי. גירד לאנשים בגוף שאני קיימת, שאני מצלמת את עצמי. לא אמרתי שום דבר על גוף אבל אנשים הגיבו לי 'איכס יא שמנה תרדי במשקל', 'את לא בריאה יא לווייתן, יא קבב'. מצד שני אנשים כתבו שזה מעורר השראה לראות מישהי כמוני שבטוחה בעצמה ואוהבת את עצמה. פתאום הבנתי שיש פה משהו, שיש לי אולי איך לעזור. אולי לא באתי מראש עם איזה דגל, אבל נתנו לי אותו אז התחלתי לרוץ".
היא זוכרת את הפעם הראשונה שמישהי עצרה אותה ברחוב. "זה היה מפגש קטן כביכול, אבל משמעותי. נערה בכיתה ט' עוצרת אותי ואני מבינה שהתוכן שלי נגע בה. ופתאום עוד ועוד אנשים מסתכלים לי בעיניים, מחזיקים לי את היד, ונערות אומרות לי 'תקשיבי, הייתה לי מסיבת סיום בבריכה וממש התלבטתי אם ללכת, ובזכותך הלכתי ואפילו נכנסתי למים'. זה ממש קטן, אבל להשפיע אפילו על נערה אחת היה בשבילי המון".
דגן (28) נולדה בארץ, ילדת סנדוויץ' בין שלושה אחים, ואת רוב ימי ילדותה העבירה בין ישראל לארצות הברית. שני הוריה, חנוך וצילי, הם פרופסורים למשפטים, והמשפחה נדדה לפי הסמסטרים. כיום הם מנהלים זוגיות טרנס־אטלנטית – אמא באוקספורד, אבא בברקלי ("זה דווקא עובד להם ממש טוב"). לפני שהפכה לאושיית רשת היא התנסתה בעבודות בתחום התקשורת בחדשות 13, ועברה גם בהייטק. היום עיסוקיה האינטרנטיים מפרנסים אותה יפה, וצוות שלם של תוכן ויחסי ציבור מלווה את צעדיה.
בתור ילדה היית מלאה?
"את יכולה לומר שמנה. אני לא נעלבת מהמילה הזאת, מבחינתי זאת מילת תיאור. זה ממש בסדר בעיניי לתאר שומן על גוף. לא הייתי ילדה שמנה, אולי קצת מלאה. את רוב המשקל העליתי בכלל בצבא, והמעבר לקטגוריה הזאת היה די הדרגתי. זה התחיל כשבתקופת הצבא נסעתי באוטובוסים ופחות הלכתי ברגל, וגם אכלתי הרבה חטיפים. מי שהכיר אותי לא שינה את היחס, אבל פתאום אנשים שפגשו אותי לראשונה זיהו אותי כאדם שמן. הפכתי מנערה במידה 38 לבחורה במידה 46, ואין מה לעשות, אנשים מגיבים לזה. ופתאום להשיג מכנסיים במידה שלך נהיה סיפור. בצבא עברתי ממידה א' למידה ג' ובשלב מסוים למידה מ', שזאת מידה מיוחדת. שם הבנתי שעברתי למסה קריטית".
העלייה במשקל לא לוותה בהדרה חברתית כלשהי, וגם עם הבנים הלך לה סבבה. "היה לי בן זוג בתיכון מגיל 16 עד 20, כך שבכל תקופת העלייה במשקל הייתי בזוגיות. אני יודעת שהרבה בנות חושבות שאם הן ירדו במשקל יהיה להן חבר. לי כבר היה, כבר הרגשתי אהובה, הרגשתי נחשקת. ואולי לכן אני בטוחה במראה שלי ובמה שאני משדרת לעולם. אף פעם לא היו לי בני זוג שהסתירו אותי, שאלו דברים שאני יודעת שקורים לנשים אחרות. תמיד הייתי בגישה שאם אתה מעוניין – מגניב, אם לא – אז לא. אני לא הולכת להקטין את עצמי כדי שתרגיש בנוח. לא פיזית, לא ווקאלית ולא בשום צורה".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (שישי) במוסף "מוצש" של מקור ראשון
