רגע אחד בקריית־שמונה השוממה זיכך לתוכו את קורות העיר בחצי השנה האחרונה: הרגע שבו עברתי מפירוק הסוכה במרפסת ביתה של בתי לפינוי החמץ מהמקרר ומהארונות. חצי שנה, מי היה מאמין. את החג הטראומטי ההוא הם בילו בממ"ד בעוטף עזה, ומ־8 באוקטובר הם אצלנו ביישוב. בבית הצפוני והריק שלהם – שמדי פעם קפצו אליו לביקור קצר, ממהרים לקחת ממנו כמה חפצים לטובת הגלות ההולכת ומתמשכת – עדיין מונחים ציורי הנכדות, מציינים את חגי תשרי. בגיחה האחרונה שלהם לכאן הם נדרשו להצטייד בבגדי חורף; בהזדמנות עיתונאית זו הם מבקשים ממני כעת למצוא את בגדי הים של הבנות.
שעתיים וקצת קודם לכן ארזתי תיק קטן ללילה בסְפר ושקית מזון קטנה, ליתר ביטחון. מי יודע מה האפשרויות הקולינריות שמציעה עיר שרוב תושביה פונו ממנה זה מכבר. אני נפרדת בחטף מבני ביתי ועבודתי, כשברכות "תשמרי על עצמך" ו"בהצלחה" מלוות אותי, כאילו עמדתי בפני מסע למדינת אויב, לא לבירת אצבע הגליל. ברכת הדרך – עם כל האויב ואורב, וכל הפורענויות המתרגשות לבוא לעולם – התרחבה בהתאמה גם לאחרי שאגיע למחוז חפצי לחיים ולשמחה ולשלום. ככלות הכול, לילה בסְפר הוא אתגר טכני; לילה בסְפר דל משתתפים זה כבר אתגר לנשמה.
בכניסה לקריית־שמונה מקבל את פנינו שער צהוב שמונח על בטונדות, אביזר ביטחון חדש באזור, פתוח לרווחה. "סוגרים אותו כשיש אירוע", מסביר לי לאחר מכן תושב העיר. שער דומה ניצב כעת בפתחם של כל יישובי אצבע הגליל – לעתים מקדים את השער החשמלי, לפעמים ממלא את מקומו, "כי מי בכלל העלה בדעתו שנצטרך פה שער". רחובות קריית־שמונה, כצפוי, ריקים למדי. פה ושם עוברת מכונית, ממתינה כמוני לרמזור מיותם שיחליף צבעים. "היום זה עוד טוב", מסביר לי אותו התושב. "חלק מהרמזורים מהבהבים. בהתחלה עמדנו סתם ככה ברמזורים אדומים, כאילו מחכים לטיל שייפול עלינו בצומת ריק. עכשיו רק הרמזורים המרכזיים פועלים". תנועת האוטובוסים ממשיכה כמעט רגיל, גם אם בכל אחד מהם אפשר למצוא רק נוסע אחד או שניים. התחנות העמוסות משכבר ריקות כמעט לגמרי. פה ושם מישהו יושב בהן, ממתין. שולח אליי מבט מופתע וסקרן כמו זה שאני שולחת אליו: מה הוא עושה כאן בעצם?
שורת המזללות ברחוב תל־חי נראית מעודדת למדי. קבוצת חיילים יוצאת מבגט שלומי וקבוצה אחרת נכנסת במקומה. המיגונית בכניסה הותקנה רק אחרי פיצוץ סמוך, מספר טובי אבוטבול, הבן של הבעלים, שלומי אבוטבול. מצלמות העסק תיעדו את נפילת הטיל ובעיקר את ההדף. בסרטון שהוא מציג לנו נשמעת אזעקה שמקפיצה את אחד הלקוחות: הוא עוזב את התור וממהר החוצה, לאסוף את ילדיו שהמתינו לו ברכב. אחרי שניות ספורות, כשהילדים חוצים את דלת המזללה והוא מאיץ בהם להתקדם לכיוון המרחב הקצת יותר מוגן, הדף הטיל מטיח את כולם ארצה. את הדרך פנימה הם ממשיכים בזחילה מהירה. "נס", אומר טובי, "ורק אז שמו את המיגונית על המדרכה".
טובי חזר לא מזמן משירות מילואים ממושך בחרמון, ורגע לפני שמגייסים אותו מחדש הוא עוזר כאן בעסק, מאכיל את החיילים הרבים שמשרתים באזור. "שמעת על האישה שנפצעה קשה עם הבן שלה? הייתי במכונית מאחוריהם", הוא אומר ומוצא את הסרטון הנכון בגלריית הסלולרי שלו, כפי שתועד במצלמות הרכב. דממת העיר מופרת שם בנפילה פתאומית באחת הכיכרות. מהמכונית שלפניו יוצאות בזריזות שתי דמויות, אם ובנה, ובטרם הם תופסים מחסה נופל טיל נוסף לצידם ופוצע את שניהם. רק אז נשמעת האזעקה בקול עולה ויורד. בהמשך יתברר לי שהדבר אירע סמוך לגן הילדים של נכדתי.
אירוע שלישי התרחש בשעת לילה, כשפגיעת טיל ישירה העלתה בלהבות את אחד העסקים הסמוכים. "זה קרה ביום חמישי אחד. ביום שישי בעל העסק ניקה הכול, וכבר בראשון פתח מחדש", מספר שלומי בהערכה.
היו מחשבות לעזוב, משתף טובי, "אבל נשארנו בשביל החיילים". "כנראה האוכל שלהם לא משהו", מוסיף שלומי, "הם מחפשים מה לאכול". "זה גם טוב לצאת קצת מהשגרה", משלים טובי. ומה עם אמא? "היא פה בבית, בהתאם למצב. אם יש יותר מדי ירי, היא הולכת לדודה בטבריה".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (שישי) במגזין דיוקן של מקור ראשון
