לצד תפקידיו כרבה הראשי (האשכנזי) של העיר בת־ים וכחבר מועצת הרבנות הראשית, תחום מומחיותו הבולט והמרכזי של הרב רוז'ה הוא הסוגיות ההלכתיות השונות סביב קץ החיים. הוא משמש כיו"ר ועדת רבני זק"א, רב החברה־קדישא של כמה ערים, יו"ר ועדת כבוד המת של הרבנות הראשית, וחבר בצוות החליטה ברבנות הצבאית – שתפקידו לקבוע את מותם של חללי צה"ל.
עם פרוץ המלחמה גויס הרב רוז'ה, שבחורף האחרון מלאו לו שמונים, לשרת כסגן־אלוף במילואים במחנה שורה, בסיס האם של מפקדת הרבנות הצבאית, שאליו הופנו גופות הנרצחים לשם זיהוי. רוז'ה, בעל ותק של עשרות שנים בתחום, נחרד מן הזוועות. "היו גופות במצב נורא ואיום שאני לא יכול לתאר בכלל, אני לא יכול להגיד, לא יכול להירגע מזה", הוא נסער, חצי שנה אחרי 7 באוקטובר.
"אנחנו צוות שכולל רבנים, שופט ועורך דין, שקובעים באופן מוחלט וסופי את זהותו של החלל", מסביר הרב רוז'ה את תפקידו של צוות החליטה בראשותו. ככלל, חשוב לו להדגיש: "אני לא יחיד. אנחנו קבוצה של רבנים שעוסקים בנושא כתף אל כתף. כולנו עובדים, כולנו מוזנקים, אנשי מילואים יחד עם אנשי קבע. אני חלק ממערכת שעובדת מצוין".
המקרים המורכבים ביותר במלחמה הנוכחית נגעו לקביעת מוות ללא גופה, על סמך שרידים בודדים או תיעודים. גם פה עובר ההליך דרך ועדה שמורכבת מאנשי מודיעין בכירים, רופאים ורבנים. במקרה של חייל יושב בוועדה גם הרב הצבאי הראשי, ובמקרה אזרחי יהיה זה הראשון לציון הרב יצחק יוסף. "יש מצבים שרופאים ואנשי מודיעין מספקים לנו ראיות שלפיהן האדם שנחטף או נעדר אינו בין החיים. על סמך הנתונים האלה, הרבצ"ר והרה"ר יכולים להכריע אם מדובר בחלל ללא ספק".
הביוגרפיה של הרב רוז'ה הביאה אותו להכיר מקרוב את שתי הטראומות הלאומיות הגדולות של ישראל – מלחמת יום הכיפורים והמלחמה הנוכחית. "ההבדל בין אז להיום הוא עצום", הוא אומר. "מצד אחד, הגופות ביום כיפור לא היו במצב כל כך קשה. זו הייתה מלחמה של צבא מול צבא, ולא השחיתו גופות בכוונה. מצד שני, אמצעי הזיהוי אז היו דלים מאוד. לא היה אז בכלל די־אן־איי, ולצבא לא היו מאגרי נתונים כמו היום. לעומת זאת כעת היו גופות במצב נורא ואיום שאני לא יכול לתאר, אבל אמצעי הזיהוי, לפחות של החיילים, מעולים. כיום כשחייל מתגייס לוקחים ממנו טביעת אצבע, די־אן־איי וצילום מבנה השיניים. כך שבמקרה שחייל נהרג לא עלינו, אם מצליחים לקחת מהחלל טביעת אצבע למשל, מגיעים מהר מאוד לזיהוי ודאי".
איך ממשיכים בחיי היומיום אחרי עבודה כזו, אני שואל לסיום. "שאלו אותי את זה הרבה פעמים. אני יכול להגיד שאני מרגיש תחושת שליחות. הקב"ה שם אותי במקום הזה, אני שליח של הנופלים, שליח של המשפחות. התחושה הזו נותנת את הכוח להמשיך לעשות מה שצריך".
הריאיון המלא יתפרסם מחר (ו') במוסף "שבת" של מקור ראשון
