שופטת בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, קארין ליבר לוין ונציגי הציבור, אמירה שניצר ודב פסט, דחו את תביעתו של עובד שפוטר בעקבות סטטוסים שפרסם לאחר ה-7 באוקטובר. העובד פוטר על ידי מעסיקתו לאור פרסום שלושה סטטוסים באפליקציית WhatsApp אשר היו חשופים לכלל אנשי הקשר שלו. הפרסומים בוצעו כשבוע לאחר אירועי השביעי באוקטובר שהיוו שבר גדול בחברה בישראל ובעקבותיהם פרצה מלחמת חרבות ברזל.
מדובר בשלושה פרסומים בערבית של פסוקים מהקוראן. הפרסום הראשון היה של פסוק אליו צורפה פרשנות בערבית. הפסוק אומר כי האל מעמיד את מאמיניו במבחן כדי לבחון את אמונתם, ומי שנהרג במלחמה למען האל, הוא לעולם לא יוריד את מעשיו לטמיון. בפרשנות צוין שהאל יכול לעשות כל דבר ויכול לגרום לכך שהכופרים לא ינצחו במקום אחד עד שהמוסלמים יחסלו את אדמותיהם ואז יתקיים ג'יהאד בו האל יבחן את אמון המאמינים.
בפרסום השני הפסוק מציין שאם האל יתפוס את העושק הוא לא ישחררו, כאשר יתפוס אותו, המכה שינחית עליו תהיה כבדה ועזה.
בפרסום השלישי נצבעו המילים באדום, ירוק ושחור על רקע לבן כצבעי דגל פלסטין, והפסוק עוסק במאמינים שבאהבתם זה לזה, רחמיהם ואהדתם זה לזה, דומים לגוף, כאשר איבר אחד בו סובל, כל הגוף מגיב בחוסר שינה וחום.
המעסיקה קיבלה פניה מעובדים שראו את הפרסומים ועל כן חששו לעבוד עם התובע. המעסיקה פנתה לגורם מקצועי לצורך קבלת תרגום ופירוש לפרסומים, ומשנמצא כי בעת הזו משמעותם חמורה ועולה כדי הסתה כנגד מדינת ישראל לאור המלחמה, קצין בטחון מטעמה הגיע למקום עבודתו של התובע וביקש לקבל ממנו הסבר למהות הפרסומים ותכליתם.
העובד התחמק ממתן הסבר סדור ומתרגום הפרסומים. תחילה הפנה את קצין הביטחון לפרשן. לאחר מכן כשהסכים לתרגם את הדברים עשה כן באופן חלקי בלבד, ציין את ההרוגים בעזה שלטענתו פרסם חלק מהפרסומים כדי להביע סולידריות עם החפים מפשע שנהרגו שם ובאותה נשימה ציין כי הוא מביע צער על הרג חפים מפשע משני הצדדים. העובד קשר את הפרסומים למלחמת חרבות ברזל אך מנגד טען שאין להם קשר לכך. המעסיקה מצאה מנגד שמדובר בפרסומים שארגונים עוינים את ישראל משתמשים בהם לצורך הסתה כנגד מדינת ישראל ועידוד פעולות טרור לפגיעה באזרחי מדינת ישראל, לרבות ארגון החמאס. לאור כל אלה חל אצלה משבר אמון בתובע ועל כן זימנה אותו לשימוע במכתב מפורט.
העובד התייצב לשימוע עם בא כוחו, אך לא סיפק הסבר מניח את הדעת למטרת הפרסומים אלא הדגיש מה הם לא משקפים. הוא טען שאינם בגדר הסתה וכי הוא נוהג לפרסם פרסומי דת כאדם מאמין כדבר שבשגרה עוד לפני אירועי השביעי לאוקטובר. גם במהלך השימוע לא פירש את כל הפרסומים ורק לאחר שהופנה על ידי נציגת הנתבעת לפרשנות מתחת לפסוק הראשון, הסביר שאכן כתוב בה 'עד שהמוסלמים ישמידו את אדמותיהם' אולם טען כי הכופרים בפרשנות אינם יהודים, נמנע מלפרש או להסביר מדוע מופיעה בפרשנות המילה 'ג'יהאד' ומה משמעותה שם או בכלל, וטען שמדובר בפסוקים מספר הקודש שלו שאינם יכולים להוות הסתה. עוד טען שיש מי שמנסה להתנכל לו בנתבעת ויש לשמור על זכותו לחופש פולחן, חופש דת, חופש ביטוי וזכותו להתפרנס בכבוד. התובע ציין כי לכל פסוק יש פרשנויות רבות וממילא לאור משכו הקצר של הסטטוס, מי שצפה בסטטוס לא הספיק לקרוא את הפרשנות מתחת לפסוק הראשון.
עוד טען העובד בשימוע כי לא היתה לו כל כוונה להסית בפרסומים, ויש לבחון כיצד אדם דובר ערבית יפרש את הפרסומים שפרסם. מאליו מובן כי בניגוד לדוברי עברית החוששים כשהם רואים פרסום בערבית לאחר אירועי השביעי באוקטובר, אותם הוא מגנה מכל וכל, הרי שדוברי ערבית לא יסיקו מהפרסומים כי מדובר בהסתה. המעסיקה שמעה את התובע, שקלה את מכלול השיקולים הרלוונטיים, ביצעה בדיקות נוספות כפי שביקש התובע והחליטה לסיים את העסקתו בהחלטה מפורטת ומנומקת.
התובע כאמור תקף את החלטת הנתבעת בהליך זה. בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב דחה את התביעה וקבע כי לאור הרגישות הרבה בציבור כשבוע לאחר אירועי השביעי באוקטובר, אירועים קשים שהביאו לשבר גדול, החלטת הנתבעת לסיים את העסקת התובע נמצאת במתחם הסבירות הן לאור משמעות הפרסומים שביצע התובע, הן לאור עיתוי פרסומם והן לאור התנהלות התובע שניסה להקטין את המשמעות, התחמק מלתרגם באופן שלם את הפרסומים, ולא מסר הסבר מניח את הדעת למטרת הפרסום.
בית הדין עמד על חשיבות חופש הביטוי, חופש הדת, וחופש הפולחן. אל מול זאת, עמד בית הדין על התנהלות התובע עת פרסם את הפרסומים כשבוע לאחר אירועי השביעי באוקטובר, כאשר הוכח שגורמים עוינים את מדינת ישראל לרבות ארגון החמאס, משתמשים בפסוקים הללו כדי להסית כנגד מדינת ישראל. התובע עצמו קשר את הפרסומים לאירועי השביעי באוקטובר ולמלחמה שפרצה ברצועת עזה בעקבותיהם, בשלב בו המדינה עדיין סופרת את נרצחיה ומנסה לשחרר את חטופיה. על יסוד זאת, ניתן להבין את משבר האמון שנוצר בין הנתבעת לתובע.
המומחים שהעידו בהליך אישרו שיש בפרסומי התובע משום הסתה. המומחה מטעם התובע (פרופ' צבי מנדל) אישר כי מדובר בפרשנות אפשרית ושלושת המומחים מטעם הנתבעת (מר רועי זאבי, מר מיכאל קובי ופרופ' עוזי רבי) קבעו באופן חד משמעי שמדובר בפרסומים מסיתים כפי שעולה מתוכנם ומהעיתוי בו פורסמו, כשבוע לאחר אירועי השביעי באוקטובר ושנעשה בפסוקים שפרסם התובע שימוש על ידי גורמים העוינים את מדינת ישראל לרבות ארגון החמאס, לצורך הסתה נגדה.
בית הדין קבע כי התובע זומן לשימוע כדין, בזימון פורטו כל הסיבות שיכולות להביא לסיום העסקתו, השימוע ארך פרק זמן לא קצר, במסגרתו התרשם בית הדין כי ניתנה לתובע הזדמנות מלאה להתייחס לפרסומים ולהסביר את כוונתו עת פרסם אותם, לרבות עיתוי הפרסום. התובע התחמק מהתייחסות מלאה לפרשנות המופיעה בפרסום הראשון, לא סיפק הסבר מפורט וממצה לפרסומים. משהוכח שקיים קשר בן הפרסומים של התובע לאירועי השביעי באוקטובר שאירעו כשבוע קודם לפרסומיו, אך סביר שהנתבעת כמעסיקה תבחן את האמור ותעמת את התובע עם הדברים. משלא סיפק כאמור הסבר מניח את הדעת ותוכן הפרסומים היה חמור וכלל פרשנות הכוללת את המילה ג'יהאד, פסוק שמבטיח כי האל יתפוס את העושק, לא ישחררו וינחית עליו מכה קשה ועזה, פרסום הכולל צבעים כצבעי דגל פלסטין, החליטה הנתבעת, לאחר ששקלה את מכלול השיקולים הרלוונטיים, לסיים את העסקתו לאלתר בכדי לשמור על סביבת עבודה ראויה לכלל עובדיה ולמנוע פגיעה במרקם יחסי העבודה.
בית הדין הוסיף כי החלטת הנתבעת נסמכה על שיקולים ענייניים שאינם קשורים למוצאו של התובע אלא למעשיו ולפרסומים שפרסם בעיתוי בו פורסמו. העובדה שטען כי הוא מפרסם דברי דת כדבר שבשגרה, חיזקה את הקביעה כי לא בוצעה כלפיו הפליה או פגיעה בחופש הפולחן, שכן עד למועד פרסומים אלו, לא פתחה הנתבעת בהליך כלשהו כנגד התובע בשל פרסומיו הקודמים.
עוד קבע בית הדין כי פיטורי התובע לא היו בניגוד להוראות ההסכם הקיבוצי החל בנתבעת שכן ועד העובדים לא התנגד לפיטורי התובע, והנתבעת התנהלה כלפי התובע בהתאם לדין. הנתבעת התנהלה כמצופה ממעסיק סביר לאחר קבלת תלונות עובדים על פרסומי התובע, עת מבדיקה שערכה עלה כי יש בהם ממד של הסתה. למעסיק יש זכות שלא לקבל פרסומים שביצע עובד שיש בהם הסתה ופגיעה ברגשות עובדים אחרים. לאור כלל חומר הראיות בהליך, מצא בית הדין כי הנתבעת הפעילה את הפררוגטיבה הניהולית שלה בהתאם לדין וההחלטה שקיבלה אינה נגועה בשיקולים זרים ומצויה במתחם הסבירות.
בית הדין הדגיש כי זכותו של עובד להביע סולידריות ולהזדהות עם כל צד כראות עיניו והבנתו. הבעייתיות בהתנהלות התובע היא בפרסום שאין בו רק הבעת סולידריות אלא מופיעה בו פרשנות הקוראת למלחמת דת של מאמינים בשם אמונתם באל. התובע לא הסביר את כוונתו בפרסומים במלואה ולגבי הפרסום השני כלל לא הסביר מה היתה מטרת הפרסום המדבר על העושק שהאל ינחית עליו מכה עזה, למעט אמירה כללית שמדובר בדברי דת שהוא נוהג לפרסם. כאשר מדינת ישראל מצויה במלחמה, שבוע לאחר השבר שארע בשל אירועי השביעי באוקטובר, רצף פרסומים העוסק במלחמת דת והנחתת מכה עזה על העושק כאשר הפרסומים מבוצעים גם לאוכלוסייה שאינה דוברת ערבית, ובאחד הפרסומים מופיעים הצבעים של דגל פלסטין, לא ניתן לנתק את ההקשר הברור העולה מכך וכיצד יכולים פרסומים אלו להתפרש אצל מי שצופה בהם.
מאחר שההחלטה בעניינו של התובע התקבלה בהתאם לדין משהפרסומים נמצאו ככאלה שיש בהם ממד של הסתה ואף משמשים גורמים עוינים את מדינת ישראל לצורך כך, משנמצא שלא רק דוברי עברית אלא גם דוברי ערבית יכולים לפרש אותם כמסיתים, לא מצא בית הדין להורות על החזרת התובע לעבודה או לפסוק לו פיצוי כלשהו ודחה את התביעה במלואה תוך חיובו בהוצאות המעסיקה.
