דיור: מדשדשים במקום
שר האוצר משה כחלון קיבל את המתנה החשובה ביותר למי שרוצה להוריד את מחירי הדיור: זמן. הרבה זמן. ממשלת נתניהו הנוכחית תשלים קדנציה של ארבע שנים (פחות או יותר) – עניין נדיר בפוליטיקה הישראלית, ודי והותר כדי להוציא לפועל רפורמה נדל"נית וגם ליהנות מפירותיה. ודאי למי שתקף בעצמו את שר האוצר הקודם יאיר לפיד, ערב הבחירות הקודמות בתחילת 2015, על כך שהוא "מנופף רק בשיווקי קרקעות, אבל מה שחשוב זה לספור מפתחות ודירות". ולפיד אפילו לא השלים באותה עת שנתיים בתפקיד שר האוצר.
לא זו בלבד שכחלון קיבל זמן, הוא גם דאג בצדק לדרוש ולקבל את "ארגז הכלים" הנדל"ני מיד עם כניסתו לתפקיד. רשות מקרקעי ישראל – מונופול הקרקעות המנהל כ־90 אחוזים מקרקעות המדינה – יצאה ממשרד השיכון ועברה למשרד האוצר. מִנהל התכנון – הגוף הממונה על ועדות התכנון המחוזיות ועל מדיניות התכנון בישראל – יצא ממשרד הפנים ונחת גם הוא במשרדו של כחלון.
במהלך רוב השנה היוצאת היה נראה שזה סוף־סוף עובד, שהזמן אכן עשה את שלו ושמחירי הדירות מתחילים לרדת. הצהרות חגיגיות של "לראשונה זה עשור" נשמעו מעל כל במה, ובכירי האוצר מיהרו לפתוח שמפניות. הסרטונים שחגגו את מסירת הדירות המוזלות לזוכי 'מחיר למשתכן' הוסיפו לאופוריה המסתמנת.
ואז, דווקא הזמן הרב החל לפעול לרעתו של כחלון. אחרי עשור של נסיקת מחירים בשיעור של יותר מ־120%, הציבור הרחב, בדגש על מחוסרי הדירות המתוסכלים, ציפה להרבה יותר מדשדוש בַמקום. ירידה שנתית של 0.2% נראתה להם כמו לעג לרש.
ואם זה לא מספיק, גם 'מחיר למשתכן' איבדה גובה במהירות, והחזירה זוגות צעירים רבים (כ־80 אחוזים מהעסקאות שבוצעו) ל"שוק הרגיל". שר האוצר המשיך להאשים את האינטרסנטים שרוצים ברעתו, אבל אלה היו בעיקר הזכאים עצמם, מחוסרי הדיור, שפקפקו בגובה ההטבה המסובסדת של המדינה לדירות שנמצאות ברובן על הנייר בלבד. ה"זכייה" השאירה אותם בחוסר ודאות כמעט מוחלט באיזו דירה יזכו ומה יהיה גודלה ומחירה (מלבד המחיר למ"ר שנקבע במכרז). גם הקבלנים לא מיהרו לגשת למכרזים, בעיקר באזורי פריפריה, שם מראש מדובר בהטבה ממשלתית נמוכה מאוד (מכיוון שמחיר הקרקע אפסי כמעט, והממשלה נותנת מענק לרוכש בגובה מקסימלי של 60 אלף שקל).
שר האוצר הבטיח בתחילת הדרך "100 אלף דירות מחיר למשתכן עד סוף 2017", בהנחה שהיקף כזה ייצור את האפקט המתבקש ויכריח גם את הקבלנים שתקועים עם דירות "רגילות", ובהמשך גם את שוק היד השנייה (כ־75% מהעסקאות בשוק המגורים), להתרגל למחירים החדשים בשוק. אבל בשורה התחתונה, המספרים פשוט נשארו עלובים למדי.
בהפוך על הפוך, דווקא המורכבות של 'מחיר למשתכן' – שמחייבת הוצאת מכרזים אפויים על קרקעות מתוכננות (מכיוון שהקבלן מתחייב למחיר סופי לכל דירה) – הפכה את מלאכת שיווק המכרזים לקשה שבעתיים.
אחרי שלוש שנים וחצי לממשלת נתניהו וכחלון, ישנם כ־50 אלף ישראלים בלבד שהגרילו דירות מסובסדות. פחות ממספר הזוגות שמתחתנים פה בכל שנה. ורוב הזוכים אפילו לא זכו לבוא ולבחור את דירת חלומותיהם (או לוותר עליה), פשוט כי עוד אין היתר בנייה לפרויקט המדובר. וכשזה המצב, מה הפלא שמחירי הדירות שבו להרים ראש. באוגוסט דיווחה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על עלייה של 0.9% במחירי הדיור, שמחקה כליל את הירידה המזערית שנחגגה בחודשים קודם לכן, "לראשונה זה עשור".
אז מה הלאה? קשה לראות דרמות באופק, גם בשנת תשע"ט. מי שמצפה שהמערכת תדע פתאום לייצר עוד עשרות אלפי דירות, "כי אנחנו מפנים את צריפין, את גלילות, את סירקין ואת שדה־דב", פשוט לא יודע עד כמה המנגנון חלוד ועייף. גם הריבית הנמוכה, שתדלקה את שוק הנדל"ן בכל העולם מאז המשבר העולמי לפני עשור – הן בגלל המימון הנדיב לרכישת דירה, והן בגלל היעדר חלופות השקעה סולידיות בבנקים – לא עושה סימנים רציניים של שינוי משמעותי בקרוב (גם אם לפי התחזיות היא תעלה בשנה הקרובה מ־0.1% ל־0.25%). תוסיפו לזה את אי־הוודאות הגדולה שמייצרות בחירות – לרשויות המקומיות ובהמשך לכנסת – ונראה שהעגלה תמשיך לבוסס בבוץ ובעיקר לדשדש במקום.
תחבורה: עומדים בפקק
לפני כחצי שנה, שבועות ספורים לפני פסח, הכריז שר התחבורה ישראל כץ כי בערב החג המתקרב יוכל כל בית ישראל לעלות ברכבת מהירה מתל־אביב לירושלים. מה נאמר ומה נדבר, חזון הנביאים קורם עור וגידים לנגד עינינו: חצי שעה לבירת ישראל. ובשלושת החודשים הראשונים, הוסיף והבטיח כץ, הנסיעה גם תהיה חינם.
מהר מאוד התברר שאפילו בהנהלת רכבת ישראל הופתעו לשמוע את ההכרזות הנמהרות של השר הממונה. בהמשך הבנו שגם בסוכות תשע"ט, היעד החדש שמיהר כץ לשלוף, לא נוכל להגיע במהרה אל הבירה. הסיבה: עיכובים שונים ומשונים שנובעים מעבודות החשמול, התשתית, הצורך בגישה לרכבי הצלה וכבאות ועוד – סעיפים צפויים למדי, ודאי כשמדובר בפרויקט תשתיות גדול כל כך. אבל כשהשר כץ ספג יותר מדי ביקורת וכשהחגיגות הפכו לפארסה, הוא שלף ספין חדש: תחנת רכבת נוספת שתיפתח ממש מול הכותל, כאילו מישהו באמת מאמין שתיחפר מנהרה מתחת אלפי שנות היסטוריה שטמונות במעבה אדמתה של העיר העתיקה. כץ גם הודיע שהתחנה תיקרא על שם דונלד טראמפ, נשיא שמותר לתהות האם הוא עומד בסטנדרטים שעליהם דיברו נביאי ירושלים, שלפני אלפי שנים הסתובבו באזור התחנה החדשה.
הפארסה של הרכבת לירושלים היא רק דוגמה קטנה לאחת הבעיות האקוטיות ביותר במדינת ישראל בשנת תשע"ח: הפקקים האדירים בכל בוקר וערב בכבישי ישראל – תוצאה של תחבורה ציבורית בלתי יעילה ותלות עמוקה של האזרחים ברכב פרטי, המביא את רובנו לעבודה (1.1 נוסעים בממוצע ברכב).
נגידת בנק ישראל קרנית פלוג הגיעה לאחרונה לכנסת כדי לחבוש שוב את כובע המבוגר האחראי ולהתריע מהנזק שגורמים הפקקים לכלכלה הישראלית, ומהפערים המתרחבים בגללם בין עניים לעשירים ובין מרכז לפריפריה. הנזק השנתי בגין גודש הכבישים, ציינה פלוג, מוערך בכ־35 מיליארד שקל, "ואם לא יבוצע שינוי מהותי, הוא צפוי להיות כפול מכך עד 2040".
אז מה הלאה? בין השנים 2013 ל־2016 נרשם גידול של 5% באורך כבישי ישראל – בשעה שהאוכלוסייה גדלה ב־6% ומספר המכוניות הפרטיות שעלו על הכביש קפץ ב־17%. על פי הנתונים שהציג בנק ישראל, 20% בלבד מהנסיעות במטרופולין תל־אביב מתבצעות היום בתחבורה ציבורית (בחיפה מדובר על 22%, ובירושלים על 24%). לשם השוואה: במטרופולינים של מדריד, בודפשט, לונדון וברלין, 50% מהנסיעות מתבצעות בתחבורה הציבורית.
ולכן, עם כל הכבוד להשקעות־הענק, לכותרות הבומבסטיות ולגזירת הסרטים בחנוכת עוד מחלף או תחנת רכבת חדשה, הקטסטרופה רק תחריף.
תעשייה: חשיבותו של מיתוג
בשלהי תשע"ח, בעונת המלפפונים של אוגוסט, נסגרה לפתע עסקת ענק למכירת סודה־סטרים "שלנו" לענקית המשקאות האמריקנית 'פפסיקו', תמורת 3.2 מיליארד דולר. ולפני שמשתוממים שוב על השווי האסטרונומי של חברה שמייצרת סודה, ובסך הכול מכניסה פחמן דו־חמצני לבקבוקי פלסטיק וזכוכית, תזכרו שגם הרוכשת בסך הכול מכניסה סוכר לבקבוקים ומערבבת אותו עם אותו פחמן דו־חמצני. והרוכשת, חברת פפסיקו, נסחרת כיום בבורסה האמריקנית בשווי של 160 מיליארד דולר.
בסופו של יום מדובר בתזכורת חשובה לכך שבכלכלה המסורתית יש מקום של כבוד לשיווק ומיתוג – ערכים שמייצרים מכירות ורווחיות. הפעם לא מדובר בטכנולוגיית עילית ובהייטק שהביא לנו את ווייז, מובילאיי ואפילו את עגבניות השרי, אלא בניהול ותפעול נכון ששווים מיליארדים. במקרה של פפסיקו זה אומר מכירות של יותר מ־60 מיליארד דולר בשנה ורווח של בין 6 ל־7 מיליארד דולר בשנה. אצל סודה־סטרים מדובר על מכירות צנועות בהרבה, ועדיין קרוב ל־700 מיליון דולר בשנת 2018 ורווח של 100 מיליון דולר. ממים ובועות.
אם תרצו, זה גם חלק משמעותי בסיפור ההצלחה הפנומלי של חברת אפל, הראשונה שחצתה לאחרונה שווי בלתי נתפס של טריליון דולר (1 ו־12 אפסים אחריו). עם כל הכבוד לטכנולוגיה המתקדמת, מוצרי החברה מתחרים עדיין בשוק תחרותי מאין כמוהו, בין השאר על ידי יצרנים אסייתים זולים בהרבה (ולא בהכרח טובים הרבה פחות). אבל בידול נכון, ובעיקר מכונת שיווק מיומנת, הפכו את החברה האמריקנית למפלצת הנסחרת בשווי אגדי כל כך.
מעבר לזה, חשוב לדעת שבשנת 2018 ישנה חשיבות עצומה, ודאי בעבור חברות גלובליות, לערכים חברתיים־ציבוריים. זהו עולם של רשתות חברתיות שבו כל מהלך או אמירה שאינם מתיישבים עם כללי הפוליטיקלי־ קורקט עלולים להצית אש גדולה בן־רגע.
אחת הדוגמאות הבולטות היא הצורך לנופף במזון בריאות. הסוכר הוא האויב הגדול של המאה ה־21, ושם סודה־סטרים התאימה לפפסיקו כמו כפפה ליד. חברה ישראלית שיכולה לעטוף כעת את משקאות פפסי, מירנדה וסבן־אפ בתדמית בריאה יותר, ולאפשר לענקית האמריקנית לעבור את השנים הקרובות בלי לחטוף יותר מדי ביקורת ציבורית על אחריותה למגיפת ההשמנה ואפילו למותם של מיליונים בעקבות הלעטתם בסוכר. "הנזק מפפסי־קולה? בוא נדבר על היתרונות של הסודה שלנו".
אז מה הלאה? יותר משהישראלים חלוצי הייטק, היזמות המקומית בעיקר יודעת לחפש ולזהות את הבאזז התורן. להביא את הטפטפות למשבר המים העולמי, את ווייז למשבר התחבורה ואת סודה־סטרים למשבר ההשמנה וטרנד הבריאות. וכשיגיע הבאזז הבא, תסמכו על הישראלים שירכבו גם עליו. שיהיה בהצלחה.
ביטקוין: עולם חדש מופרע
בקיץ האחרון רכש משה חוגג – שבהמשך גם יקנה את קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים – את ביתו של אילן בן־דב בכפר שמריהו תמורת 70 מיליון שקל. 15 אחוז מתמורת הרכישה, כ־10 מיליון שקל, שולמו באמצעות המטבע הדיגיטלי ביטקוין. היסטוריה קטנה.
כבר עשר שנים שהביטקוין איתנו (המסחר החל בינואר 2009, התוכנה פותחה כמה חודשים קודם לכן), אבל בשנה האחרונה הוא הפך ללא ספק לבאזז הכי חם פה, יחד עם שלל מטבעות דיגטלייים שצמחו כפטריות אחרי הגשם ורכבו על הגל העצום. עד כמה המטבע פופולרי? הנה נתון אחד: כריית המטבע, מילה ששאובה מעולם המחצבים והושאלה כדי לתאר פעולת מחשוב אדירה שנועדה לתפעל את המסחר במטבעות הקיימים ולייצר מטבעות חדשים, צורכת היום כמעט אחוז אחד מכלל צריכת האנרגיה בכל העולם.
הפופולריות האדירה של מטבע שאין לו אבא ("אביו הרשמי" הוא אדם או קבוצה שכינו עצמם סאטוֹשי נָקאמוֹטוֹ, אבל עד כה לא ממש ידוע במי או במה מדובר), שאין מאחוריו ממשלה או בנק מרכזי שאחראים להדפסתו/כרייתו/ויסותו, וכולו מתנהל בעולמות וירטואליים: קובץ ציבורי של מחשב, ו"שרשרת בלוקים" (בלוקצ'יין) המתבססת על רשת התקשורת ועל הביטחון של חבריה בעולם שלם המתנהל בתוך חוות אדירות של שרתים, היא כמובן מפליאה (ודאי את כל מי שחצה את גיל שלושים).
נראה שמדובר בשילוב מנצח של חוסר האמון ב"כסף הישן", שעליו מתבססת איתנותן של ממשלות ושל מדינות המצויות היום בתקופה סוערת ומתאגרת, הן לאימפריות הגדולות והן למדינות הקטנות; החיפוש הנואש של משקיעים בכל רחבי העולם אחר אפיקי השקעה, גם אם מסוכנים, שיוכלו לתת ערך לכספם ההולך ונשחק בבנק (ע"ע הריבית האפסית); וכמובן המהפכה הדיגיטלית, שמטלטלת את דרך החשיבה שבה צעדה האנושות במשך מאות שנים.
ועם זאת, המפגשים הבלתי נמנעים בין העולם הישן והעולם החדש הפכו את המסחר במטבע הדיגיטלי לנסיעה ברכבת הרים מופרעת. באפריל 2017, למשל, הוחלט להכיר בביטקוין כאמצעי תשלום לגיטימי ביפן – מה שכמובן הוביל לנסיקה בערכו של המטבע החדש. ואז הכריזו הרשויות בסין וברוסיה שהמטבע תורם לפעילות טרור ופשיעה (קל יותר להשתמש בו כצינור להלבנת מס והעלמות מיסים), הכרזות שהטילו צל כבד על הביטקוין ושלחו אותו לצלילות מהירות.
אז מה הלאה? גם המספידים הגדולים מודים היום שמהפכת הבלוקצ'יין כאן בשביל להישאר. אבל זה לא אומר כלום בנוגע לשוויים הריאלי של אותם נכסים וירטואליים. מרוב תנודות במטבע, אני חושש אפילו לכתוב כמה הוא שווה היום, מחשש שהמספר יישמע מופרך עד שהעיתון יגיע לקוראיו. המטבע שבשנת 2011 נסחר בדולר אחד ובאמצע 2017 הגיע לשווי של 20 אלף דולר, נסחר השבוע בפחות מ־7,000 דולר. מי שמחליט להצטרף למסע, שיחזיק חזק בדפנות. 
