הדריכות לקראת כניסה אפשרית לפעולה קרקעית ברפיח מצויה בשיאה. הכוחות מוכנים והצבא ממתין לפקודה מהדרג המדיני. בינתיים בשטח המציאות אבסורדית: גורמי חמאס יוצאים ממעבר רפיח למצרים, משאיות עם סחורות נכנסות בפיקוח חלקי של ישראל, מנהרות ההברחה מעזה לסיני עדיין פעילות ומאפשרות לחמאס להצטייד באמצעי לחימה חדשים תוך כדי המלחמה.
תא"ל במיל' הראל כנפו, לשעבר ראש מטה פיקוד הדרום וממייסדי תנועת הביטחוניסטים, סבור שרפיח היא הנקודה הקריטית להשגת מטרות המלחמה. "ישראל הכריזה על פירוק היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס. ברגע שמשלימים את הפעולה ברפיח מפרקים למעשה את כל המסגרות המאורגנות של חמאס, ומאז הוא יעבוד כארגון טרור שמסוגל להשיג הישגים של חוליות בלבד. השמדת חמאס ברפיח יכולה להיות צעד ראשון בדרך להעברת השליטה ברצועה לידי גורם אחר, כאשר ארגון חמאס לא חזק מספיק בשביל להפעיל התנגדות.
"נקודה נוספת שמבהירה את חיוניות הכניסה לרפיח היא שבאזור הזה נמצאים כנראה רוב החטופים אם לא כולם, וכמובן עיקר ההנהגה של חמאס שברחה מעזה למחנות המרכז ומשם לרפיח. שליטה ברפיח תאפשר גם שליטה בצינור החמצן היחיד של חמאס, שדרכו, על פי גורמי מודיעין, הוא העביר אמצעי לחימה".
בניגוד לדעות אחרות שנשמעו בנושא, תא"ל כנפו איננו מבקר את השארת רפיח לשלב האחרון של המלחמה. "היו חייבים להתחיל עם העיר עזה, מכמה סיבות. הראשונה היא שעזה נחשבת מוקד הגדודים המרכזיים של חמאס והנוח'בה. שם היו המפקדות וה'מוח' של חמאס. אי אפשר היה לפעול בכל רצועת עזה במקביל, בגלל סדרי הכוחות ובגלל האיום הצפוני לאחר הצטרפות חיזבאללה ללחימה. סיבה נוספת היא התקווה שהייתה שהאמריקנים והמצרים יסייעו למצוא פתרון של העברת אוכלוסייה גדולה לתוך סיני. חשבנו שאם נוכל לדחוק את האוכלוסייה דרומה היא תעבור בסופו של דבר לכיוון מצרים, וזה ייתן פתרון טוב יותר לרצועת עזה. הפתרון הזה נכשל כי מדינות ערב האחרות הבהירו למצרים שהן לא יהיו מוכנות לקבל פליטים פלסטינים, והמצרים לא היו מוכנים לשאת בנטל הזה לבדם".
משנת 1957 עד 1967 שלטו המצרים ברצועת עזה כולה; במלחמת ששת הימים עברה השליטה לידי ישראל. "האוכלוסייה העזתית בכלל וברפיח בפרט הייתה מאושרת לאחר שנחלצה מהמשטר הצבאי המצרי", מספר סא"ל במיל' עזריאל נאור, שהיה הממונה על רפיח בשנת 1970. "עד אז ניהלו את האזור שישה אנשי ממשל, והם עשו זאת ביד קשה. בתקופת השלטון הישראלי האוכלוסייה הייתה מתונה יחסית. עשינו מהלכים שהיטיבו עם העזתים, ואפשרנו לתושבי רפיח והרצועה לעבוד בישראל. אבל המהלך הזה נתקל בעוינות ואלימות מצד פת"ח והעומד בראשו, יאסר ערפאת. הם הודיעו שכל מי שעובד בישראל נחשב בוגד שדינו מוות. ואכן, מי שנכנס למשרדי להתעניין בעבודה נשפט למוות וחוסל. פעילי פת"ח היו מפוצצים אוטובוסים שהובילו פועלים, ונהג אוטובוס עזתי שהסיע פועלים נרצח. גם נגדי, בתור הממונה על רפיח, הוציאו הודעת חיסול במצוות ערפאת", מספר נאור.
אחד המוקדים החשובים כעת מבחינה מקומית ובינלאומית הוא מעבר רפיח וציר פילדלפי, שישראל נטשה במסגרת ההתנתקות. "אני זוכר שעל ציר פילדלפי שמרו כמה מצרים מנומנמים במגדלי שמירה מרוחקים זה מזה לאורך 14 קילומטרים של גבול. רוב האזור היה נטוש ובלי דריכות מיוחדת", מספר אל"מ במיל' דוד חכם, שהיה אחראי לספק תמונת מודיעין אזרחית כבסיס לקבלת החלטות ולקביעת מדיניות. "מעבר רפיח היה אז פשפש קטן בגדר, שדרכו היו עוברים. האווירה השקטה השתנתה ברגע עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (ו') במוסף "יומן" של מקור ראשון
