שמה של המכינה הקדם־צבאית "הראל" עלה לכותרות בחודשים האחרונים כאשר שניים מבוגריה, סמ"ר בוריס דונבצקי וסמ"ר סימון שלומוב ז"ל, נפלו ברצועת עזה. "סימון ובוריס מסמלים את היפה בעם שלנו – מסירות נפש, ציונות, עלייה לארץ ונתינה ללא גבול", ספד מנהל המכינה, ישי חדד, לשני בוגריו בעת ההלוויה של שלומוב.
חדד מנהל את המכינה מיום היווסדה. הוא נשוי ואב לחמישה, גדל במרכז שפירא, וזוכר מילדות את אמירתו של הרב דרוקמן בנוגע ליהודי ברית המועצות: "הם האחים שלנו. כל מי שרוצה לעלות, צריך לעזור לו".
"בזמן שמכינות אחרות מתמלאות מעצמן, אני יוצא למסע חיזור כדי לאסוף תלמידים יוצאי חבר העמים, מצפון ועד דרום", מספר חדד. "הרעיון של מכינה קדם־צבאית זר להם. הם לא מבינים למה צריך את זה ומה יצא להם מזה. אין דיפלומה ואין תואר, אז למה להשקיע?"
חדד מספר על ההבדלים התרבותיים בין חניכי המכינה לתלמידים אחרים שלימד, המתבטאים בניואנסים יומיומיים שקשורים למנטליות וחינוך שונים. "כשהלכנו למוזיאון באמצע טיול היו חניכים שהזדעזעו, איך אפשר להיכנס למוזיאון בבגדים מלוכלכים מהטיול, למוזיאון באים בצורה מכובדת. הם גדלו על הערכה גדולה לתרבות, ולכן הלימודים במכינה כוללים, לצד ציונות ויהדות, גם אמנות ומוזיקה. זה עניין עמוק שכדאי ללמוד מהם".
לפערים התרבותיים מצטרף הרכיב הזהותי וההלכתי: "הרוב המוחלט של העולים היום הם יהודים לא על פי ההלכה, כלומר רק האב יהודי. לצערי הערך של העלייה נשחק, הרבה בגלל הדיבור סביב שאלת יהודי או לא יהודי. הרי הם היו יכולים להגר לצרפת או לגרמניה ולקבל תנאים טובים יותר, אבל הם בחרו לבוא לישראל. בעיניי הם חלק בלתי נפרד משיבת ציון. במקום לראות בזה ערך ונס, יש מי שרק חשוב לו לדעת אם העולים יהודים על פי ההלכה או לא. לפחות 18 עולים חדשים נהרגו במלחמה הזאת. הם הקריבו את חייהם, והכול נסוב סביב השאלה הזו".
לצד תכני הלימוד במכינה הכוללים עיסוק ביהדות, ציונות, היסטוריה ותרבות, היא מקיימת מסלול גיור שמתחיל בתקופת המכינה, ונמשך במסגרת השירות הצבאי. "שמתי לב", מציין חדד, "שדווקא מי ששואף הכי גבוה ורחוק וחולם על שירות קרבי וקצונה, הכי קשה לו להשלים את ההליך כי הוא צריך לסגור שבתות ויש לו יותר מחויבויות. לכן המחשבה הייתה להתחיל את תהליך הגיור במכינה, ולעשות את המסלול עם חבורה.
"זה לא מסלול קל", הוא מבקש להדגיש. "מסלול הגיור של נתיב הוא רציני מאוד, ולכן צריך לעזור להם להגיע לשם עוד לפני הצבא. העניין היהודי מעסיק את הצעירים מאוד, גם אם הם אומרים לך שלא".
"נפלה בחלקי הזכות"
בוריס דונבצקי היה חייל בודד ששירת כלוחם בגדוד 46 של השריון. הוא עלה מרוסיה לבדו לפני חמש שנים, והיה לו חלום: לשרת בחיל השריון, בדומה לסבו השריונר שלחם בצבא האדום במלחמת העולם השנייה. הוא אומץ כאן על ידי דודו ודודתו, אליק ויוליה בסקין, תושבי אריאל שעלו ארצה לפני שלושים שנה. בוריס מיעט לדבר, אבל אליק מספר כי הוא מצא את מקומו במכינה. "היו כמה פעמים שנסעתי אליו להביא לו דברים, וראיתי עד כמה הוא מצא מקום. הוא הרגיש שזה בית לא במובן של דירה אלא במובן של מקום. הוא השתלב שם מצוין. הוא עקף אותי בסיבוב – לי לקח שלושים שנה מה שהוא עשה בחמש שנים".
סימון שלומוב, לוחם גדוד 202 בחטיבת הצנחנים, היה עמוק בלחימה כאשר הגיעה אליו הבשורה המרה על נפילת חברו הטוב בוריס. הוא הצטער שלא עלה בידו להגיע להלוויה. בנעוריו עלה לבדו מקזחסטן, בן יחיד לאימו, ונקלט בכפר הנוער מאיר שפיה. לפני גיוסו חסך כסף מעבודות שונות ושלח לאימו בקזחסטן. חודשיים לאחר נפילת חברו נפל גם הוא בקרבות.
לאחר נפילתו קראה טסי גרינברג, חברתו מהמכינה, ביומנים שכתב בתקופת המלחמה. "הוא כתב מאוד בצמצום, אבל ראו את ההתלהבות שלו, שהוא שמח במה שהוא עושה. הוא כתב הרבה פעמים 'נפלה בחלקי הזכות'. למשל על הפעם הראשונה שהוא זרק רימון, או על הפעם הראשונה שהוא נכנס לעזה. זה הפך למוטיב כזה, 'נפלה בחלקי הזכות'".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (ו') במוסף "שבת" של מקור ראשון
