"הייתה פה התגייסות של כל העיר – מפגן ענק של סולידריות"

רחובות העיר אילת, חופי הים ומרכזי הקניות, חזרו להזכיר בשבועות האחרונים את המציאות שהייתה לפני המלחמה. תיירים שבו לפקוד את המלונות, משפחות מרחבי הארץ הסתובבו בחנויות "ללא מע"מ" ובילו במסעדות. אלא שמדובר בסימני התאוששות קלים בלבד, אחרי חצי שנה של משבר נוסף שמאיים על קיומה הכלכלי של העיר הדרומית בישראל.

"בארבע השנים האחרונות אילת עוברת ממשבר למשבר", אומר ראש העיר אלי לנקרי. "סגירת שדה דב בתל־אביב, הסערה הגדולה שגרמה נזק אדיר בחופים, הקורונה, ועכשיו המלחמה. בחודשים האחרונים העיר עברה קטסטרופה כלכלית ושילמה את המחיר הכלכלי הגבוה ביותר של המלחמה, אחרי הרשויות המפונות".

עם תחילת מתקפת הטרור הרצחנית בבוקר שמחת תורה הבין לנקרי שגם אם מחבלי חמאס לא עומדים להגיע לאילת, עירו היא חזית חשובה. "אחד מעובדי העירייה התקשר בשש וחצי בבוקר ואמר לי שיש אירוע ביטחוני", משחזר לנקרי. "בהתחלה אף אחד לא ידע במה מדובר. וידאתי עם הצבא שאין השלכות ביטחוניות על אילת, ובשלב הראשון ביטלנו את חגיגות שמחת תורה בעיר. בהמשך הבנו שאנחנו בהתרחשות לא רגילה בכלל. כינסנו הערכת מצב עם כוחות ההצלה, הצבא, המשטרה, וככל שהשעות נקפו הבנו את ממדי האירוע".

באילת רגילים כבר שנים לקלוט בכל סבב לחימה תושבים רבים שמתפנים מהדרום, "אבל בכל סבב באים מפונים ואחרי שבוע חוזרים הביתה. הפעם הבנו שזה סיפור אחר לגמרי. בעשר בבוקר אמרתי למנהלי המלונות להיערך לפינוי משמעותי. בשעה 12:00 עשיתי שידור לייב עם התושבים. יחד עם מפקד המרחב של המשטרה ומפקד האוגדה הסברנו את המצב. אחר הצהריים העיר התחילה לפעול במתכונת של מלחמה.

"אילת היא עדיין עיר בטוחה בזכות ההתמגנות הגדולה, אבל הממשלה חייבת לטפל בשורשי האיום ולהסיר אותו לחלוטין לפני שהוא יהפוך לאיום כרוני"

"בשמונה בערב התמונה הייתה ברורה יותר. הבנו שזה אירוע שהמדינה לא ידעה כמותו. נערכנו עם כל הנהלת העירייה והכרזנו על הקמת חמ"ל מיוחד שיהיה מאויש 24 שעות עם עשרות מתנדבים, מרכז סיוע עירוני, עובדים סוציאליים. פתחנו 12 עמדות לכל הבקשות שיגיעו".

מי היו הראשונים שנקלטו בעיר?

"בהתחלה הגיעו דיווחים על בריחה מסיני. היו שם כ־12 אלף ישראלים שרצו לחזור לארץ מיד, והיה צריך לעזור להם. חלקם רק עברו דרך אילת, אבל אחרים היו צריכים מחסה זמני. פתחנו אולמות ספורט ומתנ"סים כדי לאפשר להם לשהות שם בינתיים".

מפגן של סולידריות

צה"ל, המשטרה וגורמים אזרחיים פינו ב־7 באוקטובר עשרות אלפי תושבים מעוטף עזה. רבים מהם הגיעו לאילת למחרת. בימים הבאים פונו גם יישובי גבול הצפון, ובתוך ימים ספורים נדרשו רשויות אילת לספק מענה ל־60 אלף מפונים, נוסף על 60 אלף תושבים.

"כ־15 אלף מהמפונים היו תלמידי מערכת החינוך, שהיו זקוקים למסגרות. שילבנו חלק מהתלמידים בבתי הספר בעיר. לאחרים פתחנו אפשרות של משמרת שנייה, משתיים בצהריים עד שש. משרד החינוך הקים פה מנהלת, ופעלנו לפתוח בתי ספר ביצירתיות אדירה. משרדים, מעונות סטודנטים, הקריה האקדמית באילת, בית כנסת – כל אלה הפכו לבתי ספר, גני ילדים ומעונות. יזמנו עוד מסגרות באוהלים זמניים. בסך הכול פתחנו בתוך כמה ימים 9 בתי ספר יסודיים, 6 בתי ספר על־יסודיים, ו־84 גני ילדים ופעוטונים".

מאיפה המשאבים לכל זה?

"קודם מכספי העירייה, אחרי כן מתרומות. בהמשך התקבלו כספי משרד האוצר ומשרד הפנים לרשויות הקולטות וסייעו לנו מאוד. אמרתי לאנשים לא לשאול על כסף. הבנתי שאם זה לא יקרה יהיה פה כאוס, כי היה ברור שלממשלה ייקח זמן להתעשת. לנו ברשויות המקומיות קל יותר, כי אנחנו מכירים את השטח ואת הנפשות הפועלות. לקחנו על עצמנו משימה לאומית שאם לא היינו לוקחים אותה זה היה חוסר אחריות. זו הייתה חובה וגם זכות גדולה. הרגשנו שאנחנו חלק ממשהו היסטורי.

"מעבר לעניין התקציבי, הייתה פה התגייסות של כל העיר כמעט. זה היה מפגן ענקי של סולידריות, התנדבות אדירה. אלפי תושבים אירחו בבתיהם מפונים, כל בתי העסק באילת תרמו ארוחות ומוצרים. בשבועות הראשונים למלחמה החמ"ל שלנו טיפל בכל יום ב־5,000 ארוחות ו־2,000 סלי מזון. הרוב קיבלו אוכל במלונות, אבל היה צריך לטפל באנשים שלא קיבלו הוראה רשמית להתפנות אבל התארחו בעיר בדירות שהוצעו להם או אצל חברים. חיברנו בין תושבים שרצו לארח ובין מתפנים שחיפשו להתארח. הקמנו שלושה מרכזים לוגיסטיים".

ככל שחלפו הימים הבינו בעיריית אילת את גודל המשימה שהונחה לפתחם. "כל עובדי הרווחה של העירייה, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, יועצים – כולם גויסו לסייע למי שהגיעו אלינו אחרי תופת וזוועות. תושבים מהעוטף הגיעו כשרק הבגדים על גופם, חלק יחפים. את הבשורות המרות הם קיבלו פה. בשורות על מוות, חטיפה. התחלנו עם שלושה מוקדים לסיוע נפשי, וזה הפך לשלושים. צוותים מבתי חולים במרכז הארץ – שלוותה, בילינסון, שניידר – הגיעו לכאן וסייעו לנו".

ומתי הממשלה נכנסה לעניין?

"אחרי שבוע שעבדנו פה עם הגורמים המקומיים והמתנדבים, התחילו להיכנס לתמונה משרדי ממשלה. הראשונים היו הרווחה, משרד ראש הממשלה, משרדי הבריאות, הפנים והנגב והגליל. משרד החינוך הקים מנהלת מצוינת ועבדנו איתה בשיתוף פעולה".

אחרי חצי שנה שבה העיר כולה הייתה מושקעת בסיוע למפונים, הגיעה העת להסתכל על החשבון. והוא לא קטן. "העיר חוותה משבר כלכלי", אומר לנקרי. "העסקים נפגעו, העירייה כולה הושבתה. גויסנו למען האחים שלנו ואנחנו לא מצטערים על זה, אבל נקלענו לעוד משבר".

עשרות אלפים שפוקדים את אילת כל החורף, לא מייצבים את המצב גם אם הם הגיעו בנסיבות טרגיות?

"זה לא ממש ככה", מסביר לנקרי. "אילת מבוססת על תיירות מתחלפת, כל שלושה־ארבעה ימים אנשים מתחלפים – באים למלון, מבלים, קונים בחנויות המזכרות, יושבים במסעדות, ואחרי כמה ימים אחרים מחליפים אותם. זה מה שמפעיל את כלכלת העיר. המפונים לא באו לפה לנופש, ולא לתקופה קצרה. דאגנו לכל הצרכים שלהם – בגדים, משחות שיניים, שירותי רפואה, בריאות הנפש, חינוך. בהתחלה הם לא היו צריכים להוציא שקל.

"גם כשהם מוציאים הם לא קונים, הם לא צורכים בהנאה, הם לא במצב רוח של חופשה עם מסעדות ואטרקציות. אנשים שעברו תופת לא באים לקנות. כמפונה אתה צריך מברשת שיניים או נעליים, קנית פעם אחת וזהו. בדרך כלל מסתובבים בתקופה של חמישה חודשים כמיליון תיירים שונים. עכשיו היינו בתקופה כזאת עם אותם 60 אלף. בתי המלון לא נפגעו, אבל ענפים אחרים כן".

ומהן ההשלכות המיידיות על העיר?

"יש ירידה חדה בפעילות, הרבה בתי עסק נסגרו, האבטלה זינקה ל־14 אחוזים. זה קיצוני. לפני המלחמה היינו עם 3 אחוזי אבטלה. זו עיר עם שיעור תעסוקה גבוה מסיבה פשוטה: אין עוד מקומות באזור. זה לא כמו תושב פתח־תקווה שיכול לעבוד בתל־אביב או אפילו בירושלים. מי שלא מוצא עבודה באילת, עוזב".

הבית של השמש

אלי לנקרי בן 70, נשוי ואב לשלושה, וסב ל־11. הוא משמש ראש העיר משנת 2021, לאחר שקודמו, מאיר יצחק־הלוי, פרש לטובת הפוליטיקה הארצית ואף כיהן כח"כ מטעם מפלגת תקווה חדשה. לנקרי נולד בקזבלנקה שבמרוקו, השני משבעה אחים. כשהיה בן 8 עלתה המשפחה לארץ, ומאז ועד היום הוא מתגורר באילת. "בשעה שש בערב הגענו לנמל חיפה", הוא מספר על העלייה ארצה. "ההורים שלי ביקשו להגיע לבית־שמש, כי שם גרו סבא וסבתא מצד אימא. אמרו לנו 'בסדר', והעלו אותנו לטנדר. אחרי שעות של נסיעה אימא אמרה לנהג 'אמרו לנו שארץ ישראל קטנה, בית־שמש כל כך רחוקה?' אבל במקום בית־שמש הביאו אותנו לבית של השמש… הגענו לפה למחרת ב־12 בצהריים, אבל לא מצטערים לרגע", הוא צוחק.

במהלך השנים מילא לנקרי תפקידי ניהול שונים בעיר, ובין השאר היה מנהל חברת צים באילת ויו"ר החברה הכלכלית לאילת. מאז 2003, כאשר מאיר יצחק־הלוי נבחר לראשות העיר, שימש לנקרי סגנו וממלא מקומו. ב־2021, כשיצחק־הלוי פרש, נערכו בעיר בחירות מיוחדות ולנקרי ניצח בהן. בבחירות המקומיות האחרונות הוא קיבל מתושביו אמון מחודש. למרות כל המשברים שפירט, לנקרי מדגיש: "אני לא רוצה שיזכרו אותי כראש העיר של המשברים, אלא של הפתרונות".

ואיך עושים את זה?

"קודם כול מבינים שהמצב כרגע לא טוב. אנחנו מקיימים שיח עם הממשלה כדי לעזור לבתי העסק, כמו שיש סיוע לבתי עסק בכל הארץ שנפגעו מהמצב הביטחוני. הייחודיות של אילת במקרה הזה היא שלעומת הרבה מקומות התחילו לחזור לשגרה בנובמבר, כאן התחילו להתאושש רק בפברואר, כשהעירייה הובילה מהלכים לעידוד העסקים. עודדנו מפונים לצרוך במסעדות, ויזמנו קמפיין להחזיר את החיים למסלולם. בפברואר התחיל המפנה, ואילת התחילה לחזור לעצמה. מתקיימים פה כנסים, פסטיבלים, אירועי ספורט.

"התקופה הקשה הביאה אותנו לדרוש מהמדינה פיצוי מיוחד. היה קשה לנהל שיח בתקופה הזאת, ואחרי מאמצים גדולים הגענו עם שר האוצר למתווה סיוע לאילת, וקיבלנו סל משמעותי. העיר עכשיו חיה, תוססת, אבל תחת האיום החות'י יהיה לה קשה לחזור לשגרה מלאה".

אילת לא ספגה רקטות בהיקף גדול כמו בנגב המערבי או בגבול הצפון, אבל בהתרעות פיקוד העורף קופצת אחת לכמה ימים הודעה על "חדירת כלי טיס עוין – אילת".

"העיר מוגנת", מבהיר לנקרי, "מערכות ההגנה ההיקפיות הטובות והחדישות ביותר שיש לצה"ל, שהוכיחו את עצמן בעשרות שיגורים, מוצבות כאן. אבל הסגירה אינה הרמטית. היו גם נפילות של כטב"מים שהסתיימו בנס בלי נפגעים. גם הנמל שלנו מושבת, החות'ים סוגרים את מצרי באב אל־מנדב ולא מאפשרים לאוניות ישראליות לעבור. אלו אוניות שהיו צריכות להגיע גם לנמל אילת. מדובר בעוגן כלכלי לעיר, שני בחשיבותו למלונות, והפגיעה בו מחריפה את המשבר הכלכלי.

"איום ביטחוני מתמשך, שמתווסף לכל המשברים שעברנו, עלול להיות מכה אחת יותר מדי. כעת כשהמלחמה ממוקדת בעיקר סביב עזה ובגבול הצפון, קשה לדבר על האיום הביטחוני על אילת, אבל אולי דווקא עכשיו ברור שאסור לאפשר לחזית נוספת להתפתח. אילת היא עדיין עיר בטוחה בזכות ההתמגנות הגדולה, אבל הממשלה חייבת לטפל בשורשי האיום ולהסיר אותו לחלוטין לפני שהוא יהפוך לכרוני. מדינה ריבונית לא יכולה להרשות לעצמה איום כזה, שסוגרים לה את נתיב השיט לאחד הנמלים החשובים שלה.

"אני מבין את המצב שהמדינה נמצאת בו ואני לא נכנס לשיקולים הביטחוניים, אבל כראש עיר אני חייב להתריע", מוסיף לנקרי. "לראש הממשלה ולקבינט המלחמה אני אומר – חייבים להיות נחושים להסיר את האיום הזה מעל העיר אילת. אסור להרשות שהחזית הזו תהפוך לחזית קבועה שמאיימת על העיר, על המדינה ועל נתיב השיט הדרומי של מדינת ישראל. באותה נשימה, אילת לא יכולה לעמוד במשבר כלכלי נוסף. אילת חזקה, ביטחונית וכלכלית, היא אינטרס מובהק של מדינת ישראל. היא נכס אסטרטגי של ישראל – היא שומרת על הגבול הדרומי, שוכנת ליד גבולות של מדינות שלום, על השער למדינות המפרץ ולמדינות אסיה. לא משנה אם הטיפול יהיה באמצעות האמריקנים, הכוח הרב־לאומי או צה"ל. המדינה צריכה לדאוג שתהיה אילת חזקה".

מנותקים מהמרכז

ויש נושא נוסף שלנקרי שואף לשפר. "תחום הבריאות כאן מוזנח", הוא קובל. "תושבי אילת נדרשים להגיע לבתי חולים במרכז הארץ כמעט לכל צורך בריאותי – בדיקה, ניתוח, אשפוז. בית החולים 'יוספטל' לא יכול לתת מענה למספר התושבים בעיר. אני מתבייש להגיד את זה אבל שירותי הבריאות כאן הם מהנחותים בישראל. אני דורש מממשלת ישראל לטפל באתגר הזה כמו באתגרי התחבורה. יוספטל משמש יותר כמו חדר מיון קדמי שמפנה לבתי חולים במרכז. להגיע למרכז היום זה חתיכת אתגר. תושב אילת שרוצה להגיע למרכז צריך לבחור בין נסיעה בכביש הערבה ובין טיסה שהפכה לסיוט בעקבות סגירת שדה דב. מ־40 טיסות ביום ירדנו ל־7. יש נתק של תושבי אילת ממרכז הארץ".

לנקרי איננו שואף רק לכבות שריפות, הוא גם יוזם, אבל מייחל ליד מושטת מצד הממשלה לרעיונותיו. "בכל מה שתלוי בנו כהנהגת העיר, אילת הופכת למרכז עולמי של אנרגיה וחקלאות ימית, עם מכוני המחקר מהטובים בעולם, פרופסורים וחוקרים מובילים. זו מערכת שאנחנו מפתחים, שיוצרת תעסוקה, מחקר, חינוך, טכנולוגיה. פתחנו מרכז חדשנות, ויש החלטת ממשלה להפוך את אילת למרכז בינלאומי לביוטכנולוגיה וחקלאות ימית, גם כדי להגדיל את מקורות התעסוקה בעיר.

"אילת מובילה גם בתחום האנרגיה המתחדשת. אנחנו מייצרים היום יותר ממאה אחוז של האנרגיה בשעות היום מאנרגיה ירוקה, ובתוך שנים אחדות זו תהיה העיר הראשונה בישראל שמבוססת על אנרגיה עצמאית. לכן האיחוד האירופי בחר באילת כעיר שמובילה את המאבק במשבר האקלים, כמו פריז, אמסטרדם וברצלונה. זו העיר היחידה במזרח התיכון שנכנסה לעולם הזה.

"אני מצפה מהממשלה לראות איתנו עין בעין את הפוטנציאל ולממש אותו, לטובתנו ולטובת המדינה. אילת יכולה להיות עיר חזקה שלא צריכה להישען על המדינה. צריך להוציא לדרך את המיזמים שמדברים עליהם שנים – הרכבת לאילת, השלמת כביש הערבה, הפיכת אילת לעיר תיירות בינלאומית תוך שימוש בנמל התעופה שהוקם בהשקעה של 2 מיליארד שקלים, להביא טיסות מחו"ל לשדה התעופה רמון. להכריז על העיר כאזור סחר חופשי מלא מכל המיסים, לא רק מע"מ. למצות את הפוטנציאל ולהפוך את אילת למה שכולנו רוצים שהיא תהיה – עיר חזקה, איכותית, גדולה ויציבה. אפשר לעשות את זה".