את תת־אלוף במיל' צבי טסלר מכירים אזרחי ישראל בחצי השנה האחרונה כ"מסביר פיקוד העורף", שמציג הנחיות התגוננות בתקשורת. אבל טסלר הוא גם חבר הנהלת מוזיאון השואה "בית העדות" במושב ניר־גלים, ובנה של שרה טסלר, ניצולת שואה שהקדישה את זמנה וכוחה במשך השנים להעביר את סיפורה לדורות הבאים, לצד אחותה חנה טסלר.
שתי האחיות לבית פיש נישאו לבני הדודים יוסף טסלר ואליעזר טסלר, והלכו לעולמן בשנים האחרונות. חנה, דודתו של תא"ל טסלר, נפטרה בגיל 97 בערב יום כיפור שעבר, שבועיים לפני מתקפת המחבלים על עוטף עזה. ארבע שנים לפני כן, בכ"ח באלול תשע"ט, נפטרה אחותה הצעירה שרה בגיל 91. בבית העדות בניר־גלים החליטו השנה לקיים את יום השואה בסימן מאבקן של נשים בימים החשוכים ההם, ולהביא את סיפורן של שרה וחנה טסלר.
מלחמת העולם השנייה והסיפור האישי של אמו, מספר לנו טסלר, היו חלק בלתי נפרד מהשיח בבית מאז שנולד. "לפני שנולדתי הדברים לא סופרו והיו מתחת לפני השטח, אבל מאז שאני זוכר את עצמי אמא דיברה על התקופה ההיא". ובכל זאת, ביתו היה מלא שמחה. "זה לא היה בית 'שואתי' וקודר. האוטוביוגרפיה שלה נקראת 'שני חיי שרה': מצד אחד היא הייתה אישה חמה, שמחה ובעלת חוש הומור, ומצד שני גם אישה כואבת ומתאבלת, עם הרבה קושי שהוסתר ונדחק למקומות הפחות גלויים. שני הדברים היו בחייה ובחיים שלנו".
במשך השנים ליוותה שרה טסלר מסעות חינוך אל הגטאות ומחנות ההשמדה בפולין, ויצאה לשם עם משלחות "עדים במדים" מטעם צה"ל, עם תלמידי תיכונים ועם סטודנטים. "ככל שהיא התבגרה ואני התבגרתי, הדיבור נעשה משמעותי יותר", אומר טסלר. "בערוב ימיה היא ממש הקדישה את זמנה להנחלת זיכרון השואה. בימי הזיכרון תמיד הייתה מדברת בפני ציבור ומלווה משלחות של תלמידים, קצינים וחניכים".
האחיות טסלר נולדו במלקופניה, כפר קטן בצ'כוסלובקיה, למשפחה דתית־ציונית. אחרי חנה הבכורה, שנולדה ב־1925, והבת השנייה שרה, שנולדה שלוש שנים אחריה, נולדו להוריהן עוד שלוש בנות. "באביב 1944 נלקחה המשפחה עם היהודים שרוכזו מכל הכפרים בסביבה אל הגטו, ובהמשך העלו אותם לרכבות למחנה אושוויץ־בירקנאו", מספר טסלר. "ההורים, בן־ציון וגולדה פיש, ושלוש האחיות הקטנות דבורה, יהודית ורחל־לאה, נשלחו לתאי הגזים ונספו באותו יום".
חנה ושרה הופרדו זו מזו, אך הצליחו להיפגש שוב – ומאז החזיקו זו את זו. באושוויץ הן התגוררו בבלוק 27, והצליחו להצטוות לקבוצת ניקיון שליקטה גם גופות של יהודים ברחבי המחנה. באחד הימים שמעו מקבוצת הגברים המקבילה להן שלמחרת יחול יום הכיפורים. "באותו הערב, למרות התנאים הקשים והאי ודאות, הן החליטו לצום באושוויץ", מספר טסלר. "לאחר שעבדו כרגיל במשך כל הצום בתנאים קשים, שמעו מאותם הגברים שהם טעו ביום והתבלבלו. לפי גרסה אחת, ככה הן צמו במשך שלושה ימים. אמא תמיד אמרה וכתבה בספר שהיא מקווה שלפחות אחד מהימים היה באמת יום הכיפורים".
בפברואר 1945, לפני תום המלחמה, יצאו חנה ושרה עם אלפי יהודים אחרים ששרדו במחנה אל צעדות המוות. האחיות שרדו בהן, והגיעו עד למחנה ברגן־בלזן במזרח גרמניה. ב־15 באפריל נכבש המחנה בידי הבריטים ושוחרר. "כשחזרו לביתן בצ'כוסלובקיה, לא מצאו איש מלבד בן דוד אחד, חייל משוחרר מהצבא הצ'כוסלובקי. הן שהו אצלו בחווה ובמחנות העקורים, וביולי 1946 החליטו לעלות לארץ".
הן הפליגו באוניית המעפילים "החייל העברי" מאנטוורפן לחיפה, אך כשהגיעו לארץ נאסרו עם שאר נוסעי האונייה ונשלחו לבית המעצר בעתלית. בתום שלושה חודשי מעצר שוחררו שתיהן והגיעו לקבוצת יבנה, ושם התגוררו כל חייהן.
"ההשוואה היא מתבקשת", אומר טסלר על השימוש בכינויים ובדימויים שמזוהים עם השואה ביחס לטבח 7 באוקטובר, שימוש שעורר לעיתים סערה. "עד שפרצה המלחמה חשבנו שדבר כזה לא יכול לקרות שוב. כשהעם שלנו מרגיש חסר אונים מול חיות אדם, זה תמיד מעורר את ההשוואה לשואה".
אבל מצבנו טוב הרבה יותר משהיה אז, הוא מזכיר. "את העידוד אני שואב מאמא שלי. אישה שעברה את השואה, איבדה את כל המשפחה, עלתה לארץ כשלא היה כאן כלום, לא מדינה ולא צבא, נכנסה למעצר… מתוך התופת, מתוך הייאוש, מתוך האסון הנורא, היא צמחה והצליחה להשתקם ולבנות משפחה שמחה, אוהבת ומאושרת. אם היא ואחותה הצליחו לקום, אז אנחנו על אחת כמה וכמה. 90 צאצאים מסמלים את התקווה שהמדינה שלנו תצליח".
