את אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"ד, בסימן "רְאו, היו קהילות ואינן עוד: הקהילה היהודית ושִברה", פתחה העצרת הממלכתית שנערכת במוזיאון יד ושם שבהר הרצל, ביום ראשון כ"ז בניסן (5 במאי) בשעה 20:00, במעמד נשיא המדינה, ראש הממשלה, הרבנים הראשיים, ניצולי שואה, בני הדור השני ובני משפחותיהם.
במהלך העצרת הדליקו ניצולי השואה ובני משפחותיהם שש משואות המייצגות את ששת המיליונים שנספו בשואה. מדליקי המשואות השנה הם אריה איתני (יליד 1927, הונגריה), מיכאל בר און (1932, פולין), ראיסה (רחל) ברודסקי (1937, אוקראינה), אלגרה גוטה (1928, לוב), פנינה חפר (רומניה) ואיזי קביליו (1928, סרייבו – אז ביוגוסלביה).
באתר "יד ושם" נכתב: "ערב מלחמת העולם השנייה היו קהילות ישראל בשטעטלעך ובמלאח, בכפרים, בעיירות ובערים, במזרח ובמערב, עשירות במוסדות פילנתרופיים, במפלגות, בארגוני שדולה ועזרה הדדית, בגופי ייצוג אל מול השלטונות וכלפי החברה הלא־יהודית, באיגודים מקצועיים ובארגוני מהגרים של יהודים, ופרחו בהן שלל מוסדות חינוך ותרבות, תנועות נוער, ארגוני ספורט, ספריות, עיתונים, תיאטראות, תזמורות ומקהלות. העושר הזה התקיים לצד המוסדות המסורתיים – בתי כנסת, בתי דין, מקוואות, חדרים ותלמודי תורה, בתי מדרש, חברות גמילות חסדים וחברה קדישא. מסע הרצח הטוטלי של היהודים המיט חורבן גמור על אלפי קהילות בשטחי הכיבוש הגרמני ברחבי אירופה וצפון אפריקה; עם היהודים עצמם נמחקו גם הקהילות, רבות מהן נמחו כליל.
העולם היהודי שלאחר השואה מצא עצמו במציאות חדשה: מיליוני יהודים נרצחו ועם מותם נהפכו תרבות עשירה ומוסדות קהילתיים ותיקים לזיכרון. במקומות רבים התגייסו הניצולים, ככל שיכלו, לשקם את הקהילות ולחדשן. בישראל ובמקומות אחרים שאליהם היגרו הניצולים התאגדו רבים מהם בלַנדסמַנשַפטים, ועָדים של יוצאי קהילה, שהיוו קהילת זיכרון גם שנים ארוכות לאחר שמרבית בני הקהילה נרצחו, מוסדותיה חרבו ושרידיה התפזרו ברחבי תבל. מאות קהילות שחרבו זכו למצבות זיכרון במתכונת של ספרי יזכור, מפעל עצום ממדים שיזמו ניצולי שואה ויוצאי הקהילות שעזבו לפני מלחמת העולם השנייה כדי להנציח את אחד מן המאפיינים המפוארים בתולדות העם היהודי – הקהילה".
