מאז 7 באוקטובר מתקיימות ברחבי הקמפוסים של מיטב האוניברסיטאות בארצות-הברית ובמערב בכלל מחאות אנטי-ישראליות, מגמה שהחריפה עם תחילת התמרון הקרקעי ברצועת עזה באמצע נובמבר.
רבים נוטים לצמצם את המניע שעומד מאחורי התופעה ל"אנטישמיות", אבל האמת מורכבת בהרבה ושנאת יהודים ישנה וטובה היא בסך-הכל קצה הקרחון במערכת משומנת, מתוזמנת ומאורגנת שהשפעותיה חלחלו במשך שנים ורק חיכו להתפרץ.
במהלך חודש אפריל התרחבו המחאות לעשרות רבות של קמפוסים ואף קיבלו תפנית אלימה. נוסף על דגלי התמיכה בחמאס ובחזבאללה ושריפת דגלי ישראל וארה"ב, מוחים במוסדות שונים התעמתו עם שוטרים, הקריאות לאינתיפאדה ו"לשרוף את תל-אביב", השלכת חזיזים וגז מדמיע. באוניברסיטת קולומביה הגדילו הפורעים לעשות כאשר מאות מהם פרצו לבניין באוניברסיטה, ניפצו חלונות, התבצרו בפנים למשך שעות ארוכות ולטענתו של עובד תחזוקה הם אף החזיקו אותו כבן ערובה.
כיצד האוניברסיטה שהחותם הרשמי שלה, הכולל בראשו את השם המפורש ואת שם המלאך אוריאל בעברית ושנשיאה הראשון, סמואל ג'ונסון, אמר: "מיד לאחר שהילד למד היטב אנגלית, ראוי שיתחיל ללמוד עברית, אם כל השפות וצחות הלשון," הפכה לסמל האנטי-ישראליות והאנטישמיות? וכיצד הפכו הסטודנטים מהאגף הליברלי ביותר במוסדות היוקרתיים בעולם למגניהם של טרוריסטים, שערכיהם סותרים לחלוטין את כל מה שאותם מפגינים מאמינים בו?
אותה האידיאולוגיה בשינוי טרמינולוגיה
"פועלי כל העולם – התאחדו!", הכריז קרל מרקס במניפסט הקומוניסטי. הציטוט המפורסם ביותר מספרו של אבי הקומוניזם משקף במדויק את האידיאולוגיה של מרקס: התעלמו מהשיוך הלאומי, הדתי או הערכי שלכם ותעלו על נס את השיוך המעמדי שלכם.
הפסיכולוג הקנדי, ד"ר ג'ורדן פיטרסון, טוען כי בסוף שנות ה-60 כבר היה ברור לכל כי הקומוניזם, על כלל גרסאותיו, נכשל באופן קולוסאלי ותולה את האשמה באימוץ המרקסיזם בידי הדור הצעיר במערב בזרם אידיאולוגי אחר, הפוסט-מודרניזם. לפי פיטרסון, לאחר שהמרקסיזם קרס, נאלצו הפוסט-מודרניסטים, שהיו גם מרקסיסטים, לשנות את הרטוריקה. הם החליפו את הפרולטריון ומאבק מעמד הפועלים בבורגנים במאבק של מדוכא מול מדכא, כאשר בפועל מדובר באותה הגברת בשינוי אדרת, או אם תרצו באותה האידיאולוגיה בשינוי טרמינולוגיה.
כאן משתלבות התיאוריות המרקסיסטיות עם קבוצת תיאוריות דומיננטיות ביותר במוסדות האקדמיה במדינות המערב במאה הנוכחית, התיאוריות הביקורתיות. התיאוריות הביקורתיות מושתתות בגדול על התפיסה של מרקס לפיה ניתן כל מאבק לסכם במדכא מול מדוכא, אך מוסיפות תפיסה דיכוטומית ובה ברגע שאדם משתייך לאחד המחנות – הוא עצמו מדכא או מדוכא. כל מה שהמדוכא חפץ בו הוא השוויון ואילו הרצון היחיד של המדכא הוא לשמר את הפריבילגיה שלו.
באופן הזה, כל מי שמשתייך לקבוצת המדכאים הוא רע, גם אם מדובר בתינוק, ואילו חברי קבוצת המדוכאים הם טובים אף אם מדובר בטרוריסטים שרצחו אותו. גם אם אדם שמשתייך לקבוצת המדוכאים יהיה אדם מצליח בעל מעמד גבוה ואף אם יטען בעצמו שאינו מדוכא הם ישיבו כי הוא "הוסלל" לחשוב כך על ידי קבוצת המדכאים, שילוב מנצח בין תיאוריה חסרת ביסוס שאינה ניתנת להפרכה וגזענות של ציפיות נמוכות.
הקולוניאליסט האחרון
אחת מהתיאוריות הביקורתיות הרווחות ביותר בארה"ב בשנים הארונות היא התיאוריה הביקורתית של הגזע, הידועה בכינוי: "CRT". התיאוריה מקבלת את יסודות התיאוריות הביקורתיות ועושה צעד נוסף: הגזע השחור הוא מדוכא באופן אינהרנטי ולכן השחורים הם הטובים ואילו הגזע הלבן הם המדכאים ובהתאם מדכאים ולכן הם הרעים. מובן כי הפופולאריות של התיאוריה נובעת מהטראומה האמריקנית של העבדות, הגזענות ביחס לשחורים ומה שעשו אבות-אבותיהם לילידים האמריקנים.
כאן נכנסת הבורות האמריקנית, ובפרט של הצעירים האמריקנים, ביחס לישראל והפלסטינים. אלה סבורים כי הישראלים הם קולוניאליסטים לבנים ובהתאם רעים ואילו הפלסטינים הם ילידים חומים ובהתאם טובים. כאשר אפילו לפי האומדן המוסרי הנבוב שלהם הם מתעלמים מהעבודה שרבים מהישראלים הם כהי עור והגיעו ממדינות ערב. בנוסף, קנו את מיטב השקרים של אינטלקטואלים מסוימים, עליהם יורחב בהמשך, לפיהם ישראל באמת פלשה למדינת פלסטין וגזלה את אדמותיה. על העובדה שהם מתעלמים מכך שקיימים ממצאים ארכיאולוגיים המוכיחים נוכחות יהודית בארץ עוד מלפני שנת 1000 לפנה"ס, כאשר הכיבוש הערבי של הלבנט וארץ ישראל הגיע כמעט אלפיים שנה לאחר מכן, במאה השביעית לספירה, אין מה לדבר.
אותם צעירים, המתבוססים באשמה של חטאי אבותיהם, מבקשים למרק את מצפונם באמצעות מלחמה בנציגו האחרון של הקולוניאליזם הלבן מול הילידים כהי העור, ישראל. רובם של הסטודנטים הלא מוסלמים במערב שעוטים היום כאפיות ברחובה של עיר לא עושים זאת מתוך מניעים אנטישמיים, אלא ממקום של הזדהות עם מי שהם תפסו כקורבנות, כ"מדוכאים".
מימון זר
לפי משרד החינוך האמריקני, מאז 2012 העניק המשטר הקטארי 3,281,809,223 דולר לכ-28 אוניברסיטאות ברחבי ארה”ב. הסעודים והאמירתים יחד תרמו למעלה מ-2 מיליארד דולרים בתקופה הזו בנוסף לכחצי מיליארד דולרים ממדינות ערביות נוספות, כגון כווית, עיראק, לבנון, פקיסטן, סוריה ואפילו הרשות הפלסטינית, ששמה הוסר משום מה מרשימת משרד החינוך.
חלק מאותם כספים הולכים לחוגי קריאה של הגות מרקסיסטית ופוסט מודרנית וחלק אחר מופנים למטרות אנמי-ישראליות קונקרטיות יותר כגון "שבוע האפרטהייד", פעילות הסברתית בקמפוסים על הנכבה, "שבוע הסרט הפלסטיני" ועוד.
לפי הוול סטריט ג'ורנל, ארגון "סטודנטים למען צדק לפלסטין" (SJP), "הפנתרים השחורים" וארגונים קיצוניים ואנטישמיים נוספים אימנו את הסטודנטים המוחים כיצד למחות באופן המיטבי במשך חודשים.
אך לא רק מדינות ערביות נמצאות ברשימת התורמות הבולטות למוסדות האקדמיה בארה"ב. במקום השני ברשימת התורמות נמצאת סין שהעבירה להם כ-1.733 מיליארד דולרים, רוסיה כ-141 מיליון דולרים ואפילו ונצואלה תרמה 4 מיליון דולרים בשתים-עשרה השנים האחרונות, מה שמכניס אותנו לדיון על "הברית האדומה-ירוקה".
ד"ר קובי ברדה כתב ברשת החברתית X כי שיטת הפעולה הסינית המתבטאת בשני אופנים: הלפיתה הפיזית והריסוק התודעתי. הלפיתה הפיזית מתבטאת בייצור של סמים סינתטיים מסוג אופיואידים, ובעיקר פנטניל, הפצתם למקסיקו, משם הם נכנסים לארה"ב והביאו לזינוק בשיעור התמותה במדינה כתוצאה ממנת יתר, כאשר בשנת 2022 מתו מסיבה זו 109,600 איש. הריסוק התודעתי, מתבטא בכספם שמעבירה סין בדרכים שונות למוסדות, מרצים וסטודנטים אמריקנים. בדומה להשקעה מהעולם הערבי, גם בסין משתמשים בכספים כדי לחבב אותה ואת תרבותה ואורחותיה על הציבור האמריקני, כאשר מאז תחילת ההשקעה הסינית, כמעט ולא יוצאים מחקרים מהמוסדות המובילים בארה"ב שמבקרים את סין.
השמאל הרדיקלי מתעלם מהנטיות החשוכות, הפאשיסטיות והבלתי-ליברליות, מההתנגדות הנחרצת להפלות, ממעמד האישה הנחות, מהרצון לכפות את חוקי השריעה, התמיכה בטרור והאנטישמיות. חוגים מסוימים בשמאל המערבי מוכנים לבלוע אנטישמיות כאשר זו עוטה על עצמה תחפושת של "אנטי-ציונות", שהרי הקולוניאליזם הלבן הוא האויב.
אנטי-מערביות
אם תציצו פעם בפיד האמריקני באפליקציית טיק-טוק תראו צעירים רבים שטוענים שארה"ב היא המדינה הגרועה ביותר בעולם, המדינה הגזענית בעולם, המרושעת בעולם וכיוצ"ב. האמירות הללו לא נאמרות בחלל ריק ומבטאות עניין עמוק יותר מאשר סתם בני-נוער מפונקים וממורמרים. המערב החל להתבייש בערכים שלו, בהישגים שלו, במה שהפך אותו לציוויליזציה המובילה, כאשר מונחים כמו "אשמה לבנה" – רגשות אשם על עצם היותך אדם לבן, ובפרט אמריקני לבן, מעטרים כיום את השיח במעצמה הגדולה בעולם.
בנובמבר האחרון, הציף את האפליקציה הסינית גל של צעירים אמריקנים שקראו את מכתבו של הארכי-טרוריסט, אוסאמה בן לאדן והביעו הזדהות עם תוכנו, חלקם אף אמרו שפיגועי ה-11 בספטמבר, שהביאו למותם של 3,000 אמריקנים, היו מוצדקים ובלתי נמנעים מצדו של בן לאדן. אגב, בשיאו של הגל קראתי את החיבור וציפיתי להיתקל באתגר אינטלקטואלי כלשהו, אך לאכזבתי נתקלתי במצבור בלתי נדלה של שקרים, עיוותים היסטוריים ותיאוריות שנעו על הספקטרום שבין "מופרכות" ל"בלתי מבוססות בעליל".
אין זה מקרי שהמפגינים הפרו-פלסטינים שורפים דגלי ארה"ב, קוראים “Death to America”, מחללים אנדרטאות לאומיות אמריקניות בכתובות גרפיטי, הציבו כאפיות על פסלים של מייסדי אמריקה, והחליפו את דגלי אמריקה בכרזות פלסטיניות. מינוח שקיים בשיח האמריקני הוא "המסורת היהודית-נוצרית", Judeo-Christian values, והפרשנות המקובלת אליו כיום היא: ערכי המערב. ישראל היא לא המחלה, אלא רק הסימפטום, המחלה האמיתית בעיניהם היא ערכי המערב, החירות וחופש הפרט. אמריקה היא המערב וישראל היא בסך-הכל נציגה שלו.
נראה שהפילוסוף האמריקני, הארווי מנספילד, צדק כשקבע שהמשימה העיקרית של השמרנות בת זמננו היא להציל את הליברליזם מהליברלים.
"אפקט הקורונה"
נתון ראשון: תמונות של אנשים מתים או מדממים הן לעולם לא מראה מלבב, קל וחומר של ילדים.
נתון שני: בעזה נהרגו עשרות אלפי בני-אדם, רבים מהם צולמו והתמונות הועלו לרשתות החברתיות ולערוצי הטלוויזיה.
תוצאה: יושב לו בחור אמריקני ממוצע, שאינו יודע דבר וחצי דבר על הסכסוך הישראלי-פלסטיני וגולל בפיד של הרשת החברתית הקרובה ללבו וכך בסרטון אחר סרטון, תמונה אחר תמונה, הוא רואה המוני מתים וערים חרבות ומכאן קצרה הדרך לתמיכה בעזתים. אין לו די פניות, קשב, או עניין ללמוד את הנושא לעומק, לקרוא על ההיסטוריה של הסכסוך, על הרצועה לפני ואחרי 2005 והוא מגיע מתרבות הביטול וה-Woke שמזמן חרצה את גורלו של שיח עם הצד השני ומעודדת את הפתרון הפחדני "לבטל אותו", להגדיר אותו כמוקצה.
לבהלה ההמונית שיוצרים תכנים ברשתות החברתיות והשפעותיהם נחשפנו בתחילת דרכו של נגיף הקורונה, כאשר אילולא סרטוני האימה שהופצו מסין, כלל לא בטוח שהיו מוטלים סגרים, ודאי שלא כה אגרסיביים, בכל-כך הרבה מדינות בעולם.
באופן אירוני, אולי הגורם המשמעותי ביותר ברידוד תרבות השיח בארה"ב ובמערב, הוא הרשתות החברתיות שעמיקו לאין שיעור את הקיטוב בחברה והניעו את הצדדים למונוליטיות ובידול כמעט מוחלט מהמחנה הנגדי. כאשר אדם לא לומד נושא לעומק ולא מקיים שיח עם בעלי דעות מנוגדות, הוא נמנע מלאתגר את עצמו וכאשר הוא לא מאתגר את עצמו הוא מתנוון. רבים מהצעירים האמריקנים בטוחים בצדקת דרכם וערכיהם, אך אותן תפיסות מושתתות על כרעי תרנגולת וכאשר גורם כלשהו מאתגר את השקפת העולם שלהם, אותה אין להם שום יכולת לנמק באופן רציונאלי ומעמיק, הם מיד נכנסים למגננה ומגיבים באגרסיביות כלפי התוקף.
אוטיזם אינטלקטואלי
הדור הצעיר כלל לא מודע לזוועות שהתחוללו תחת הקומוניזם בברית-המועצות ובסין וכמו במקרים רבים בהיסטוריה, התחברו הסטודנטים לצד הלא נכון.
על פי סקר שנערך לאחרונה באוניברסיטת הרווארד, קרוב ל-45% מהנשאלים בגילאים 29-18, הקבוצה שמהווה את החלק הארי של המפגינים בקמפוסים, אמרו שהם לא יודעים מספיק על המצב בעזה כדי לגבש דעה ואלו רק המשיבים שהיו מוכנים להודות בכך.
באופן הזה הוא הופך לטרף קל עבור התופעה אותה כינה פרופ' אלחנן יקירה: "אוטיזם אינטלקטואלי". האקדמאים המאמינים באותן תיאוריות רדיקליות פוסט-מודרניות ומרקסיסטיות עטים על שקר אחד שפורסם, לעתים יכתבו אותו בעצמם במאמר, ועל אותו שקר יבנו הם וחבריהם תלי תלים של פרשנויות, משל היה מדובר באמת מוחלטת.
בספרו "תעשיית השקרים", מביא העיתונאי בן-דרור ימיני מספר דוגמאות לשקר כזה, כמו למשל שפרופסור ג'וזף מסעד מאוניברסיטת קולומביה פרסם בשנת 2011 מאמר בניו-יורק טיימס ובו כתב שבנאום שנשא באו"ם, קרא נתניהו לגרש 1.6 מיליון ערבים אזרחי ישראל. על הקריאה הזו בנה תיאוריה שלמה על האפרטהייד בתחומי ישראל, והוסיף שתל-אביב היא העיר היחידה במערב שבה אין מוסלמים. מובן כי הטענות הללו היו שקרים מוחלטים ובהתאם התיאוריה שבנה על גבן. אגב, ההתייחסות של נתניהו לערבים באותו נאום מדובר הייתה כי "ישראל תמשיך לשמור על הזכויות המלאות של הערבים אזרחי ישראל". לשקר אין רגליים וגם אין לו בושה, אבל למרבה הצער יש לו השפעה.
השאלה הגדולה
מהסכנות והמשמעויות של הפגנות הסטודנטים לא צריך להתעלם, אך חשוב להכניס אותן לפרופורציה. רוב האמריקנים עדיין תומכים בישראל, כך נמצא בסקר שנערך לאחרונה ב-Morning Consult. בנוסף, הם היו רוצים שהקולג'ים יאסרו על קיום הפגנות פוליטיות ורובם המכריע תמך בראשי מוסדות המבקשים מהמשטרה להגן על הקמפוסים מפני אלימות. יותר מאשר הן נוגעות לישראל בטווח המיידי, הן רלוונטיות לארה"ב ולמערב בכלל בטווח הארוך.
בנאום שנשא נשיא ארה"ב המנוח, אברהם לינקולן, אמר: "אם אי פעם ניפול, זה לא יהיה בגלל אויב זר, אלא בגלל אויב שגם מבפנים". השאלה עליה צריך המערב לענות היא לא היכן הוא עומד במאבק שבין ישראל לחמאס או לפלסטינים, אלא האם הוא מסוגל להיאבק בכוחות שמאיימים להרוס אותם מבפנים.
