לפני שבועיים ישראל הראל עוד הקפיד לצאת נגד הקוראים להחלפה מיידית של ההנהגה הפוליטית והצבאית. בפגישתנו ערב חג החירות הוא הבהיר שבאמצע מלחמה לא נוגעים בבכירים. "אחרי המתקפה על פרל הארבור, אירוע קולוסאלי בדומה לשבעה באוקטובר שלנו, הקונגרס האמריקני התכנס וקיבל את הנשיא פרנקלין רוזוולט בעמידה ממושכת ובמחיאות כפיים סוערות", אמר אז הראל. "לא הדיחו שום גנרל ושום אדמירל. גם שם קצינים זוטרים קלטו איתותים למתקפה שבדרך, אבל זה היה יום ראשון, וכולם היו בים. לפני מבצע ברברוסה ביוני 1941, כולם אמרו לסטלין שהיטלר עומד לפלוש. סטלין הסתמך על ההבנה עם היטלר. הסוף: ארבעה מיליון חיילים גרמנים ועוזריהם פלשו לברית המועצות. לא הדיחו אף אחד. סטלין, שהיה פרנואיד, הוציא להורג גנרלים שחשש שמאיימים עליו, אבל לא דווקא בגלל כישלונות בשדה הקרב".
שאלתי אותו אם הדברים תופסים גם לגבי ראש הממשלה בנימין נתניהו, שכן הראל נמנה עם גדולי מבקריו של נתניהו מימין, כשבמאמריו לאורך שנים הוא טוען להססנותו הביטחונית של ראש הממשלה, חוסר אמינותו וזיגזגים אידיאולוגיים וההתנהלות אישית לא ראויה. ובכל זאת, הראל ענה מיד: "בהחלט, לא מחליפים בזמן מלחמה את הראשים". השבוע הוא נשמע קצת אחרת. "לאחר שבעה חודשים שהמלחמה אינה מוכרעת, הגיע הזמן להחליף סוסים הססנים, עייפים ומחשבי חשבונות אישיים במערכת הפוליטית ובמיוחד במערכת הצבאית. כן, מראש הממשלה ועד הרמטכ"ל. ההחלטה לפלוט את עופר וינטר מהמערכת הצבאית היא בבחינת שבירת גב הגמל. נתניהו, לו באמת רצה, יכול היה למנוע את ההדחה־למעשה. מה שנעשה כעת במינוי הקצינים הוא חציית כל גבול. אומרים לנו שהדשדוש עתיד להימשך עוד שנה. זה אומר שעם המנהיגות הצבאית הנוכחית הם לא יודעים איך להכריע בפחות זמן, או בכלל. מה חושב כעת כל מטכ"ל או אגף מודיעין בעולם על היכולת הצבאית של ישראל? צבא גדול, מודרני, עם חיל אוויר מהטובים בעולם, אם לא הטוב ביותר, לא מצליח להכניע ארגון טרור? המסקנה באיראן, ולא רק בה, תהיה שישראל לא יכולה להכריע מלחמות. לא סתם צבאות המדינות סביבנו מצטיידים בנשק רב וחדיש. לשם מה, אני שואל, מצרים – מדינה ענייה שאין לה אמצעים להאכיל את האוכלוסייה שלה – מצטיידת בכמויות נשק של מעצמה. נגד מי? אילו אויבים יש לה בכלל?
"כניעה כעת גם לא תקרב את ההסכם עם סעודיה, משאת נפשו של נתניהו, אלא תרחיק אותו. היא צריכה אותנו נגד איראן. אם נתנהל כעלה נידף, למה היא צריכה אותנו? אם פולטים את הקצין הכי התקפי בצה"ל, זה אומר שהיהודים לא מוכנים להשתנות, גם אחרי 7 באוקטובר. אז כן, עכשיו המטכ"ל כולו צריך ללכת ולפנות את הדרך למטכ"ל אחר, בעל מנטליות של הכרעה. הייתי בעד מינויו של הרצי הלוי, אבל כעת אני בעד שובו של אייל זמיר, שפחות נגוע בקונספציית ההכלה. סביר שהוא יקדם קצינים שיודעים ורוצים להכריע, ולא רק להילחם.
"בן־גוריון הבין שבהיעדר עומק אסטרטגי, בשעה של סכנה קיומית ישראל צריכה לצאת למתקפת נגד מקדימה ולהכריע אותה בזמן קצר. אחרת, כפי שאנו לומדים עכשיו, העולם מתערב ומונע מעִמנו את הניצחון. הדוקטרינה הזו, שהוכיחה עצמה במלחמת קדש וששת הימים, בוטלה למעשה עם עליית הליכוד לשלטון. חוזי השלום עם מצרים ועם ירדן ייתרו אותה בעיני הדרג המדיני והצבאי. היה מצופה שנחזור לדוקטרינה הזו בעקבות הקטסטרופה של 7 באוקטובר, אבל צה"ל, שהטיל יהבו על מודיעין וטכנולוגיות הגנה מתקדמות שקרסו ביום פקודה, לא היה ערוך לזה, בעיקר מנטלית. הדשדוש הביא עלינו תסבוכת פנימית ובינלאומית, כפי שצפה בזמנו בן־גוריון. מי שמכיר את עמדות המוצא והתפקוד של הקובעים במטכ"ל ואת אופיים של נתניהו ושותפיו לקבינט המלחמה לא יכול להיות מופתע מהדשדוש וההסתבכות".
"לא, אנחנו ננצח"
אל תתבלבלו, ישראל הראל ("85 ומשהו") אינו פסימי. להפך. העין הביקורתית שלו יודעת, ולא מהיום, לזהות מורכבות בכל צומת דרכים לאומי ואישי. אנחנו נפגשים בביתו סמוך לכיכר המדינה, שם הוא מתגורר לסירוגין מאז נישואיו לשרה אגמון ז"ל לפני 13 שנה. את סופי השבוע, השבתות והחגים הקפידו בני הזוג לעשות בביתו בעפרה. מאז שרעייתו נפטרה, הוא בתהליך חזרה למגורים מלאים ביישוב. שם או פה, האיש שהקים את מועצת יש"ע ואת ביטאון ההתיישבות "נקודה" נע זה יותר מעשור על הציר בין העיר הגדולה לאם ההתיישבות בבנימין (עפרה הוא היישוב הראשון של גוש אמונים, שהראל נמנה עם ראשוני פעיליו). אם תרצו, בין רחוב ה' באייר התל־אביבי לרחוב ט' באייר המציין את יום הקמת בעפרה.
"בשמיני עצרת גייסו את בני איתי בשמונה בבוקר. לא דאגתי. הוא משרת ביחידה לאיתור נעדרים ומוקפץ לעיתים תכופות. מאוחר יותר כבר ראיתי מכוניות נוסעות ביישוב. אני מודה: כמו לפני חמישים שנה, לא תפסתי את משמעות האירוע. במוצאי החג, כשפתחתי את הטלפון, התחלתי להבין שאנחנו באירוע מז'ורי. תלשתי את שארית שערות ראשי: איך דבר כזה יכול לקרות?"
לאחר מחדל יום הכיפורים, בהיותו בן 35, הצטרף הראל למחאה של מוטי אשכנזי. "בתחילת המלחמה התחושות היו קשות מאוד. העורף היה בתודעה שזה הסוף. ב־73' הייתה טבעת של 8,000 טנקים סוריים ומצריים ויותר מאלף מטוסי קרב שסגרו עלינו מצפון ומדרום. התעשתנו באופן מופלא, ולאחר קרבות מרים, רבי אבדות, עברנו בתוך ימים אחדים להתקפות נגד. תחילה בגולן. אנשים שכחו, אבל בתוך 17 יום המלחמה נגמרה למעשה. לא ייאמן. אמנם היינו בצד השני של התעלה חצי שנה, והיו שם תקריות כמעט בכל יום, אבל לא מלחמה. גם אז רצו להחליף את הרמטכ"ל ואת גולדה תוך כדי מלחמה, וגם אני חשבתי כך, אבל התעשתּי די מהר. התוצאות הוכיחו: טוב שגולדה ודדו נותרו בתפקידיהם".
חטיבת הצנחנים 55, שהראל שירת בה, שחררה את העיר העתיקה והר הבית ב־67' והייתה הראשונה לצלוח את התעלה ב־73' ולשנות את פני המלחמה. המח"ט, דני מט ז"ל, מינה את סא"ל אריק אכמון ז"ל ואת הראל לערוך את תחקיר קרבות החטיבה. בעקבות התחקיר הוא העמיק בקורות המלחמה ההיא. "גם היום, אחרי חמישים שנה, אני חושב שגולדה מאיר – אף שלא היה בה העוז להמרות את פי האמריקנים ולצאת במתקפת נגד מקדימה – משעה שהמלחמה החלה, היא התגלתה כאשת ברזל. מי שבאמת היה חלש ודיבר על חורבן בית שלישי היה משה דיין. הוא הציע לגולדה להשתמש בנשק יום הדין. גולדה האמינה בצה"ל, דפקה על השולחן, ואמרה: 'לא, אנחנו ננצח'".
ובכל זאת הצטרפת למחאת אשכנזי?
"אחרי המלחמה. אז זה כבר לגיטימי לדרוש שייקחו אחריות. במלחמה אתה לא מזעזע. בא מישהו חדש שלא מכיר את התוכניות, את הכפופים לו. זה לא עובד".
את יום העצמאות הנוכחי רואה הראל כפי שרבים ראו את יום העצמאות ההוא, אחרי מלחמת יום כיפור. "יום של חשבון לאומי. אשר לביבי: בניגוד לגולדה, הוא לא התאים לכתחילה להיות ראש ממשלה. בוודאי לא מטעם המחנה הלאומי, שהוא הוליך למבוי סתום אותו ואת המדינה".
הכתבה המלאה תפורסם מחר, יום ו' במוסף "שבת"
