הבשורות הקשות של שבעה באוקטובר תפסו את נריה זיסק בפנמה. השעה הייתה 11 בבוקר (שעון ישראל) והוא קיבל פתאום מבול הודעות שסיפרו לו על מה שקורה בארץ. לפני כשנה השתחרר נריה משירות ארוך כקצין בחיל השריון. עם שחרורו החל לעבוד כמרסס בשדות משואות־יצחק, הקיבוץ שבו גדל, ולאחר מכן יצא למסע בדרום אמריקה. במשך שלושה חודשים הוא טייל בין מדינות שונות וצבר חוויות רבות.
אף שטרם שובץ ליחידת מילואים ולא קיבל צו 8, החליט נריה לחזור ארצה במהירות האפשרית ולהתייצב ביחידה כלשהי. הוא עמס את המוצ׳ילה הענקית על גבו ועשה את דרכו לשדה התעופה הקרוב, שם חיפש טיסות שיקרבו אותו לישראל ומצא טיסת אל־על למדריד. כשהגיע לספרד הסביר לצוות שעמד לטוס לישראל, מהדיילים ועד הטייס, עד כמה הוא נחוץ בשדה הקרב. ״הוא המציא סיפור שהפלוגה שלו מחכה לו בגדר של עזה״, מספר אביו, ישראל. הטייס התרשם מרצונו העז להילחם, ובהיעדר מקום אחר הושיב אותו לידו בתא הטייס. ״אנחנו יודעים את כל זה כי שני הטייסים שהביאו אותו לארץ הגיעו אלינו לניחום אבלים וסיפרו".
נריה הגיע ארצה כבר ביום השלישי למלחמה. הוא ניסה להתקבל שלוש פעמים ליחידות שריון שונות, אך נדחה משום שלא היו לו שיבוץ וצו 8. בסופו של דבר הוא שובץ, לא לפני ש״איים״ על קצינת שלישות: ״עם צו, בלי צו – אני אגיע״. הוא הצטרף לפלוגה שבה היה קצין בשירותו הסדיר, וקיבל תפקיד צמוד למ״פ טל אטיאס.
״הוא עשה כל תפקיד שביקשו ממנו״, מעיד האב, ״והגיע הביתה רק פעמיים במשך כל התקופה הזאת, אחת מהן כשהייתה לו דלקת עיניים חריפה. אחרי שעבר הליך רפואי הוא חזר מיד להילחם. עשרה ימים לפני שנהרג דיברתי איתו בפעם האחרונה. הוא סיפר חוויות מהמלחמה, על חברים שנהרגו ועל המאמץ הגדול לשחרר את החטופים, כולל אבטחה של בית העלמין בעזה כשכוחות צה״ל ניסו למצוא בו גופות של חטופים״.
בצהרי 27 בדצמבר זיהה המ״פ כבל מתכת שהסתבך בזחל של הטנק, דבר שעלול לפגוע באופן קשה ביכולות הנסיעה שלו. נריה התנדב לצאת לשחרר אותו, ואז פגע בו כדור מדויק של צלף והוא נהרג במקום. בן 24 היה. אטיאס יצא לעזור, ונפצע באופן בינוני מירי בגבו. שני אנשי הצוות שנשארו חילצו אותם תחת אש.
״מגיע להם צל״ש״, אומר ישראל זיסק, ומספר שהצוות שהגיע לשבעה חשש מתגובת המשפחה, ״כי לאחרונה יש אופנה להאשים ולטעון שהיה אפשר לעשות אחרת. אמרנו להם שהם פעלו כמצופה. אל תיכנסו לייסורי מצפון, ביקשנו מהם. בהמשך הגיע אבא של אחד מהם וסיפר שבזכות מה שאמרנו להם, הבן שלו הצליח לקום ולהתאושש מהאשמה העצמית. אנחנו נותנים גיבוי מלא לצוות הטנק״.
נריה עמס את המוצ׳ילה על גבו בדרך לשדה התעופה והסביר לצוות הטיסה עד כמה הוא נחוץ בשדה הקרב. "הוא המציא שהפלוגה שלו מחכה לו בגדר של עזה", אומר אביו, ישראל. "הטייסים שהביאו אותו לארץ סיפרו לנו על כך בשבעה"
במשפחה מספרים שנריה, השלישי מבין שמונה אחים, היה החוט המקשר בין הקטנים לגדולים, ונחשב לילד השטותניק והמצחיק. בצבא נוספו לו הסמכותיות ויכולות הפיקוד. ״הוא שילב בין היכולות האלה. אילו היית פוגש את נריה כילד, היית רואה מישהו רחוק מהדמות של קצין. לימודים לא היו בראש מעייניו. המחנך שלו אמר שאם היו מספרים לו שנריה יהיה קצין הוא לא היה מאמין. נריה הוכיח במעשיו השקטים שהוא יכול ומסוגל. המסר הוא שאסור להורים ולמורים לומר לילדים ולתלמידים שלהם שהם לא מסוגלים, וגם לילד אסור לומר כך על עצמו״. אחרי לימודים בישיבה התיכונית בני יששכר בבאר־גנים – ״הצוות החינוכי שם מצוין וזה עשה לו טוב, הוא יצא עם תעודת בגרות והמון ערכים״, מעיד האב – המשיך נריה למכינת עלי, התגייס לשריון והיה מפקד וקצין בחטיבה 401.
״לא הרבה אנשים הכירו את נריה במהלך חייו, אבל כעת השם שלו נפוץ והוא שייך לכולם, לא רק למשפחה ולחברים הקרובים", אומר האב. "במהלך השבעה הגיעו לכאן המון אנשים שלא הכירו אותו. הישראלי היפה הגיע לכאן בהמוניו וזה היה חשוב לנו ונתן המון. נשיא המדינה הגיע וישב איתנו, וגם שרון, אשתו של הרמטכ״ל הרצי הלוי, ביקרה אותנו במהלך החודש הראשון. היא סיפרה שיום אחד בשבוע היא מבקרת משפחות שכולות, וביום אחר פצועי צה״ל בבתי החולים. גם קצין שריון ראשי הגיע לדבר איתנו״.
״קל מאוד לשקוע ולהתרסק, אבל אנחנו בחרנו בחיים״, מוסיף ישראל. חודשיים אחרי נפילתו של נריה, אחיו הבכור התחתן. ״מתחת לחופה זה היה 'עין במר בוכה ולב שמח'. אפילו שמנו פינת זיכרון לנריה. חגגנו את פורים ופסח ונחגוג גם את יום העצמאות, למרות שזה לא פשוט. כל משפחה נוהגת בדרכה, אין לנו ביקורת על אף אחד". בימים אלו פועלת משפחת זיסק לכתוב ספר תורה לעילוי נשמתו, ועד כה גויס קצת פחות ממחצית הסכום. ״אנחנו קוראים לכולם להצטרף ולתרום״, אומר ישראל.
כמו נריה עשו צעירים ישראלים לא מעטים, תרמילאים במהלך הטיול הגדול. בין טרקים בדרום אמריקה, סדנאות יוגה במזרח או סתם הירגעות במרחקים, הם קיבלו דיווחים על המתרחש בישראל, ובלי היסוס עלו על מטוס. טיסות החילוץ יצאו מכל קצוות העולם ובהן מאות צעירים שביקשו להגיע, רבים מהם בלי צו מילואים אבל עם ברק בעיניים ורצון להילחם על המדינה, על הבית.
חתן מחופתו
במשך כחודש וחצי נהנו נצר שמחי ואשתו הטרייה קורל מחופשת ירח דבש בתאילנד, שאליה טסו מיד אחרי חתונתם באוגוסט. בשבעה באוקטובר הגיעו אליהם הדיווחים על המתחולל ביישובי העוטף. לנצר, שהיה סגן מפקד פלוגה ולאחר מכן קצין מבצעים, היה ברור שהוא מצטרף במהירות האפשרית לחבריו לגדוד, והוא התחיל לחפש בקדחתנות כרטיס טיסה ארצה. המסע שלו מתאילנד לישראל נמשך כמה ימים. בינתיים סא״ל מתן מילא את מקומו. השניים הכירו בשנים האחרונות במהלך שירות המילואים המשותף, אבל בתחילה לא הסתדרו.
״באנו מעולמות שונים ויש בינינו פער גיל של עשור, אבל לאט לאט למדנו להכיר ונהיינו חברים״, מספר מתן, ומעיד כי לנצר היו כל הכישורים להיות מפקד פלוגה והוא אף דחף אותו לכך, אך נצר סירב. ״החיילים אהבו אותו והוא אהב אותם, והפלוגה הזאת נחשבת לטובה מאוד בפיתוח מפקדים. אבל נצר לא רצה לצאת לקורס מ״פים״.
הגדוד הצטרף למלחמה כבר ביום השלישי, אחרי שכל הטנקים זוודו והחיילים קיבלו ציוד תקין. משימתו הייתה הגנה מפני חדירות מחבלים בגזרת בארי, עלומים, ניר־עם ונחל־עוז. אל המשימה הבאה, חישוף האזור הסמוך לגדר, נצר הספיק להגיע ותפס את מקומו. מתן מספר שנצר היה מוכר בכל החטיבה, הן בגלל התפקיד שלו שדורש מעורבות עם כוחות אחרים, והן בזכות אישיותו המיוחדת. ״הוא מאלה שאומרים את דעתם וקשה להתעלם מהם. בשלב מסוים הוא התפוצץ עליי שחסר זיווד לטנקים וציוד לחימה לחיילים, והציק לי עד שהשלמנו את הכול. במהלך המלחמה קיבל נצר את דרגות הרב־סרן, וכבר באותו ערב הוא התיישב לתפור אותן על הסרבל בעיניים נוצצות״.
באמצע ינואר נערך הגדוד למבצע גדול בצפון הרצועה. ״זה היה כשחשבנו שישחררו אותנו הביתה״, מתאר מתן. ״מצב הטנקים כבר היה פחות טוב, עם הרבה בלאי ותיקונים שעשינו כדי לשמור את הכלים ברמה גבוהה, בנוסף למזג האוויר החורפי. כשנכנסנו למשימה ראינו שהאויב מתנהל אחרת ושיש יותר אנשים ברחובות, מה שלא היינו רגילים לראות. אחרי יומיים טנק באחת הפלוגות שלנו נפגע מירי נ״ט, שני חיילים נהרגו והסמ״פ נפצע קשה. בהמשך גם המ״פ נפצע, והפלוגה מצאה את עצמה בלי מפקדים. פניתי למג״ד ואמרתי לו שאני אחליף את המ״פ כי הבנו שהפלוגה במשבר, אבל תוך כדי התברר שהוא לא יחזור כל כך מהר אז התקשרתי לנצר שיבוא״.
באותו זמן נצר היה בחופשה בבית, שבמהלכה קיים גם ביקורים אצל הפצועים והמשפחות השכולות של הגדוד. ״כשהוא חזר ראיתי שמשהו בו אחר. הוא הגיע ביום ראשון ואמר ׳אנחנו ברגע היסטורי, בתוך האין הגדול חייבים לייצר לחיילים ודאות׳, ומיד החליף את המ״פ. שמחתי שהוא הגיע כי הפלוגה הייתה במשבר וחשבתי שהוא האיש המתאים לעשות את זה. החיילים מאוד אהבו אותו כי הייתה לו יכולת רגשית להוציא אותם מהמשבר. מאותו רגע הוא יצא למשימות כמפקד פלוגה למרות שלא עבר שום קורס, אבל היו לו היכולות והכישורים וכולם העריכו אותו״.
במשך שבוע וחצי לחם נצר כמפקד הפלוגה בפועל. ״כשפגשנו אותו במהלך אחת המשימות הוא נראה שמח, כאילו הגשים את ייעודו״, מספר מתן. ״הוא לא היה אחד שמחכה לפתרונות שיבואו, אלא עושה בעצמו. פעם אחת היינו צריכים להוציא משאיות בחזרה לישראל אבל לא שלחו לנו נהגים. נצר הסתכל עליי, נכנס למשאית ונהג בה החוצה למרות שלא היה לו רישיון״.
אחרי שבועיים גשומים וקרים במיוחד, 30 בינואר היה יום שטוף שמש. אבל האירועים בהמשך היום היו קודרים במיוחד. מתן: "הודיעו לי על טנק שנתקע באחת הפלוגות. בזמן שהכנתי אותו לגרירה קיבלתי דיווח על שני טנקים שלנו שחטפו טילי נ״ט. יצאתי לשם, ובדרך שמעתי בקשר שמחפשים את הרב של החטיבה והבנתי שקרה משהו נורא. בזירת האירוע פגשתי את המח״ט וראיתי את הטנק של נצר, והבנתי שהוא לא בין החיים״.
מתחקיר האירוע עלה כי אחד הטנקים בפלוגה של נצר ספג טיל נ״ט, וכמפקד הפלוגה הוא מיהר לחלץ את הטנק הפגוע. טיל נוסף פגע פגיעה ישירה בטנק שלא נשא מערכת ״מעיל רוח״, ונצר נהרג במקום. באופן חריג, הוא היה הנפגע היחיד מכל הצוות. בן 30 היה במותו.
״זה היה שעות לפני שהיינו אמורים לצאת הביתה, אז כבר הוצאנו את כל הפלוגה החוצה והודענו להם שנצר נהרג״, מספר מתן. ״למחרת ערכנו טקס חטיבתי בזיקים לסיום הלחימה, אבל כולם היו תחת השפעת האובדן של נצר. הגענו להלוויה שלו ביישוב מסד שבצפון, וראינו שאחד הסופדים הוא יועז הנדל, שפיקד על כוח מילואים שעבד איתנו. מתברר שיצא לו לדבר הרבה עם נצר, שיחות עמוקות, למרות הבדלי התפיסות ביניהם.
״היינו מאוד שונים זה מזה אבל התייעצתי איתו הרבה", שב ואומר מתן. "הוא הסתכל יותר על הנפש ועל מה שגורם לאנשים לעשות מה שהם עושים. כשהוא הרגיש שאנחנו לא מתייחסים למשפחות של החיילים, הוא יזם מפגש לבנות הזוג וארגן הרצאה על תקשורת מקרבת ועל ההתמודדות בבית ביום שאחרי המילואים. בעיניי הוא היה אדם של ניגודים – גדל בצפון בהתיישבות העובדת וגר בראשון־לציון, כל המשפחה שלו אנשי חינוך והוא בחר ללכת יותר לכיוון העסקי. הוא היה הדבק של הגדוד, מאוד דומיננטי, והוא חסר ממש".
מתן, מפקדו של נצר שמחי: ״נצר לא היה אחד שמחכה לפתרונות. היינו צריכים להוציא משאיות מהרצועה אבל לא שלחו לנו נהגים. הוא הסתכל עליי, נכנס למשאית ונהג החוצה למרות שלא היה לו רישיון״
אדווה גבאי, אחותו הגדולה של נצר, מסכימה עם ההבחנה של מפקדו על הניגודים שהיו בו: ״הוא היה בשיא של החיים שלו, וגם קנה שטח במסד שבו חלם לבנות את ביתו, אבל לא התחיל בגלל המלחמה. הוא למד לטפל בנוער בסיכון ורצה להקים מוסד טיפולי, אבל גם היה יזם ואיש עסקים; הוא עבד בשיווק נדל״ן בארצות הברית וניהל עסק לעוגיות. היה מלא ברגש ובאכפתיות וגם שאפתן גדול שלא עומד במקום. הייתה לו הרבה ביקורת אבל הוא הדגיש שזה הזמן לעשות ולא לבקר. הוא היה עקשן ודרש שהחיילים שלו יקבלו את כל הציוד שהם צריכים, גם אם זה אומר להגיע לקצין שריון ראשי כדי לדרוש מיגוני גחון לטנקים.
״במשך ארבעת חודשי המלחמה כמעט לא ראינו אותו", מספרת אדווה. "הוא יצא רק שלוש פעמים בתקופה הזאת, אבל דאג לומר כל הזמן כמה הוא מרגיש משמעותי. הוא היה ילד טוב, רגיש ואכפתי, עם עיניים מדהימות וטובות, שנתן לכל אחד תחושת שייכות. החבר׳ה מהמילואים סיפרו שלפני השינה הוא היה עובר בין כולם ושומע איך עבר היום שלהם, וכולם ציינו כמה הוא היה משמעותי עבורם״.
נצר היה חתום על כרטיס אדי, ומשפחתו תרמה את איבריו. אדווה: ״הוא המשיך להציל חיים גם אחרי שנפל. כשהוא החליף את המ״פ הוא אמר שהמטרה שלו היא להחזיר את כל הפלוגה הביתה בחיים, ואת המטרה שלו הוא השיג. כל החיילים שלו חזרו למשפחות שלהם בשלום, חוץ ממנו״.
כשהיה בתאילנד היה לו ברור שהוא חוזר למלחמה, אומרת אדווה. ״הוא אמר ׳אני חוזר בשביל האנשים, הם צריכים אותי ומחכים לי. זאת המשמרת שלי לשמור על מדינת ישראל׳. למרות כל התכנונים שלו, זו בכלל לא הייתה שאלה מבחינתו. במילואים הוא התחבר לכולם, לדתיים, לערבים, לא משנה כמה הם היו שונים ממנו. הוא היה מסתכל בעיניים, דואג להעצים את מה שמאחד ולהתעלם מהרעש שמסביב. הוא ידע שהדרך היחידה לשרוד פה היא להיות ביחד. עבורי היה בלתי אפשרי להתעצבן עליו. הוא היה דוד מדהים לילדים שלי, ואחרי שלוש הלידות שלי הוא נשאר לתקופה כדי לעזור. החיסרון הגדול שלו שהוא היה 'חופר'. לא היו לנו שיחות קצרות של הקלטות כי הוא פשוט היה מתקשר, דואג ושואל. למרות פער הגילים הוא היה החבר הכי טוב שלי. אנחנו עובדים על ההנצחה שלו, ושמענו שכבר יש שני ילדים שנקראו על שמו״.
מלאך בסגול
סרן במיל׳ אדיר פורטוגל היה בדרום אמריקה כשהמלחמה פרצה. הוא השתחרר כחודשיים קודם לכן, אחרי חמש שנים שכללו שורת תפקידי פיקוד וקצונה בחטיבת גבעתי, בעיקר בגדוד שקד. אחרי שלא נמצא תקן מ״פ בעבורו בסיירת שבה גדל, החליט להשתחרר ויצא לטיול הגדול עם זוגתו דניאל. כששמע שהמ״פ שלו, בן ברונשטיין, נהרג בקרבות ביישובים, החליט לחזור לארץ ולסייע לגדוד שעזב שבועות ספורים קודם לכן. לבני הזוג, ששהו בפרו, היו כרטיסי טיסה למחרת לקולומביה. כשהגיעו לשם הבינו שטיסת חילוץ אמורה לצאת מפרו למען מאות התרמילאים הישראלים באזור, וטסו בחזרה.
כמו נריה זיסק, גם לאדיר לא היה צו 8, אך בדרך לא דרך הצליח לשכנע את צוות המטוס ועלה על הטיסה הראשונה שיצאה מפרו. ״היה לו חיוך כובש. מספיק שהיה מחייך והוא היה משיג כל מה שהוא רוצה״, מספר אחיו הגדול, עוז. אחרי מסע של יותר מ־30 שעות עם כמה עצירות ביניים, הגיע אדיר ארצה ב־12 באוקטובר. עם הגיעו נסע עם הוריו לנחם את משפחת מפקדו שנפל. אחר כך ארז תיק, לבש מדים ונסע לבסיס גבעתי בדרום כדי להתגייס ולקחת נשק, אף שכאמור לא היה לו שום שיבוץ.
״שמענו מהמון חברים שעוד בדרום אמריקה, בשעות הראשונות של המלחמה, הוא כתב להם שהוא בדרך ושימצאו לו מקום. הוא שאל את כולם איפה הוא יכול לעזור ולסייע״, מספר האח. אדיר שובץ בנמ״ר הפינוי, יחד עם רופא גדוד שקד, כמפקד הכלי. עד הכניסה הקרקעית ב־27 באוקטובר, אדיר הגיע כמה פעמים לבית המשפחה במזכרת־בתיה. ״בתור משפחה לא ממש הרגשנו את המלחמה כי הוא היה מגיע הרבה יחסית, אז צחקנו עליו שהוא ג׳ובניק״.
עם הכניסה הקרקעית, בהובלת כוחות מחטיבת גבעתי, התקשר אדיר להוריו, אמר שהוא אוהב אותם והשאיר את הטלפון הנייד בשטחי הכינוס. גדוד שקד היה בין הכוחות הראשונים שנכנסו לצפון הרצועה, והביא להצלחות גדולות בתמרון הקרקעי. אחרי שבוע התגלתה תקלה בנמ״ר שחייבה אותם לחכות בחוץ במשך כמה ימים. ״אדיר לא הסכים להישאר בחוץ הרבה זמן ואמר שהוא מצטרף לנמ״ר הראשון שייכנס בחזרה", מספר עוז. "הסמג״ד יצא מעזה, ולפני שחזר פנימה אמר שחסר לו קצין שיפקד על הלוחמים שאיתו בנמ״ר. הוא הכיר את אדיר ואהב את ההתלהבות שלו, הציע לו לבוא איתו ואדיר הצטרף אליו בשמחה. מתחילת נובמבר הם נלחמו יחד״.
אחיו של אדיר פורטוגל ז"ל: ״הוא היה אחד שזז כל הזמן, אבל באותו יום הוא נשאר בבית מהבוקר ועד הערב וכולם באו אליו. זה היה ממש יום פרידה בעבורו״
ביום חמישי, 16 בנובמבר, יצא אדיר להתרעננות ופגש את משפחתו בפעם האחרונה. ״אדיר הוא אחד שזז כל הזמן, נוסע לראות חברים ולא יושב, אבל באותו יום הוא נשאר בבית מהבוקר ועד הערב וכולם באו אליו. שלושה שבועות לפני כן אחותנו הגדולה ילדה בת וקראה לה שקד, בלי קשר לאדיר. באותו יום הוא פגש את התינוקת בפעם הראשונה ושמח כל כך. זה היה יום פרידה בעבורו. היחידה שלא הייתה היא אחותי הקטנה, שיצאה לקורס קצינים בעקבות השכנועים של אדיר״.
בערב חזר אדיר לשטחי הכינוס וכבר למחרת בבוקר הם נכנסו לעזה. בשבת התחיל כיבוש ג׳באליה. במהלך הכניסה אחת הפלוגות נתקלה במארב והמ״פ נפצע. הנמ״ר של הסמג״ד הוקפץ למקום כדי לפקד על האירוע. כשהגיעו לשם הם ירדו מהנמ״ר בשתי חוליות נפרדות. חוליית הסמג״ד נתקלה בירי אבל הכדורים שרקו מעליהם. אדיר המשיך וחתר למגע, חטף כדור ונהרג במקום. בן 23 היה במותו.
״הוא תמיד היה כזה שאוהב לעשות״, אומר האח עוז, ומספר על הקלטה שלו שבה הוא נשמע אומר: ״כל דקה שאני בשטח אני אומר תודה לא־לוהים״. בשירות הסדיר מונה אדיר למפקד צוות בקורס קצינים, אך לא היה מרוצה מהמינוי בגלל המרחק מהשטח ומהעשייה המבצעית. ״הוא הגיע לשיחה עם בכיר בבה״ד 1 ושטח בפניו את הטענות שלו. אותו קצין אמר לו שבדיוק בשביל זה הוא הציב אותו שם, כדי להראות לקציני העתיד של צה״ל שצריך לשאוף להיות בשטח כל הזמן״, מספר עוז. ״לפני המלחמה הוא היה אומר ׳איך השתחררתי בלי שהייתה לי שום מלחמה או פעילות מבצעית משמעותית׳.
"הסמג״ד סיפר לנו שאדיר העמיס על הנמ״ר 30 ארגזי תחמושת, הרבה יותר ממה שצריך. הוא אהב את האקשן הזה. היו לו גם לא מעט תחביבים וחלומות. הוא אהב מאוד לשחק כדורגל, בהתחלה כילד בליגות ואז עם החברים בשכונה, ואהד את מכבי תל־אביב. אחרי נפילתו הם הנציחו אותו במשחקים שלהם. הוא היה איש של אנשים וחברים. אהב לשבת עם החברים לבירה, חי את החיים.
״במהלך המלחמה אדיר ראה קצינים טובים רבים נהרגים ונפצעים. הוא אמר ׳אני חייב לחזור׳, ותכנן לחזור לצבא ולצאת לקורס מ״פים. מפקד גדוד שקד אמר שהיה תכנון להכשיר אותו לאחת היחידות המיוחדות מחוץ לגבעתי, ואני יודע שהוא רצה את זה".
עוז מספר שהמשפחה חושבת על דרכי הנצחה. "חלק מהדברים עוד מתהווים כי אנחנו מעדיפים מחוות קטנות ואיכותיות, גם אם ייקח זמן להכין אותן. לקראת פסח הוצאנו סדרה של בקבוקי יין בשיתוף יקב אדיר, ובחודש הבא ייערך טורניר כדורגל במזכרת־בתיה לזכרו. הוצאנו לאור גם שיר שכתבתי עם גיסי – עדי לאון הלחין ורון שובל ביצע – שקוראים לו ׳מלאך בסגול׳״.
