זה לצד זה קבורים בבית העלמין בכפר־עציון מקימי גוש עציון בשנות הארבעים, חלק מן השבים אל הגוש לאחר מלחמת ששת הימים, וגם נופלים בפעולות טרור לאורך השנים ובמלחמת חרבות ברזל. לפני המלחמה הכילה החלקה הצבאית שלושה קברים, היום יש בה 14 קברי חללים.
על שלוש מצבות חקוק התאריך כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. אלו הקברים של רב"ט יונתן אלעזרי מאלון־שבות, סמ"ר הלל שמואל סעדון ממעלה־מכמש, וסמ"ר רועי וייזר מאפרת. לצידם קבורים בני הגוש שנפלו במהלך המלחמה: איתן דב רוזנצוויג, יקיר ידידיה שנקולבסקי, נתנאל סילברג, אפרים יכמן, אלקנה נוילנדר, דוד שורץ, אריאל מרדכי וולפסטל ויובל ניר.
אימהות הנופלים הקבורים בחלקה התאחדו לקבוצת ווטסאפ שבה הן מנסות להתרגל למצבן החדש כאימהות שכולות, תומכות זו בזו ומדברות על הגעגוע שאינו פוסק.
אפרים יכמן היה השני משבעת ילדיהם של שמואל וליאת מנווה־דניאל. אפרים, לוחם בגדוד שקד שבחטיבת גבעתי, נפל בצפון רצועת עזה בט"ו בטבת. "הוא היה ילד חמוד, קצת שובב, ילד טוב, מקשיב, חכם", מספרת אימו ליאת. "הוא אהב מוזיקה וניגן מגיל צעיר, בתחילה בפסנתר ובהמשך בתופים, ואז לימד את עצמו גיטרה ומפוחית. בעזה הוא הלחין ניגון".
אחרי לימודיו בבית הספר אורות עציון המשיך אפרים לישיבת חורב. "הוא התפתח שם. למד מחשבים, פיזיקה, נבחן בבגרות בפסנתר. בשנות התיכון הוא פיתח את האופי שלו. הוא אמר לאחיו שלמד איתו: בוא נעשה תשובה, במקום להיות חברים של קבוצה אחת, נהיה חברים של כולם. ובאמת בימי השבעה באו הרבה חברים לנחם".
לצד לימודי החול הקפיד אפרים גם על לימודי קודש. כבר בבר־המצווה סיים ש"ס משניות, ואחרי הישיבה התיכונית פנה ללמוד בישיבת ההסדר בירוחם. עימו למדו גם יקיר שנקולבסקי ואיתן רוזנצוויג, שנפלו אף הם בקרבות ונקברו באותה חלקה.
לבית הקברות של גוש עציון קשר מצמרר לקיבוץ בארי. הראשון שנקבר בו אחרי חידוש ההתיישבות בתשכ"ז הוא אבינועם עמיחי, שנפל במלחמת יוה"כ. בתחילה נקבר בבארי, אך אלמנתו זכרה כי ביקש להיקבר בגוש, שם נולד וגדל עד תש"ח, ולשם חזר
כשאפרים חזר מעזה בפעם הראשונה, זה היה בדיוק ב"שלושים" של חברו איתן. הוא עלה לקבר והתמודד עם האבל על חברו. שלושה ימים לאחר מכן הוא נהרג.
לאחר מותו מצאו הוריו יומן שכתב בתקופת השירות, שסיפק להם הצצה לאדם שהיה. "אפרים אהב את לימוד התורה, אהב את הישיבה והיה קם מוקדם כדי להספיק כמה שיותר", מתארים ההורים. "סיפרו הרבה כמה שהוא אהב את הלימוד, אבל אחרי שהתגייס לגבעתי הוא ראה את השירות הקרבי כאידיאל. הוא לא רצה להיות קצין כדי שיוכל לחזור לישיבה, ובכל זאת מינו אותו לפקד על המחלקה במשך כמה שבועות כשתפסו קו בחווארה. סמכו עליו ונתנו לו תעודת הצטיינות על התקופה הזאת.
"בצום גדליה הוא השתחרר מהשירות וחזר לישיבה. בשמחת תורה היה בבית ולא בישיבה, כי אחותו הייתה עתידה להתחתן יומיים לאחר מכן. מיד באותו יום הוא נקרא לשטחי הכינוס. בהתחלה הוא לא היה אמור להיכנס לעזה, אבל הוא נאבק להיכנס. אפרים שהה עם חבריו ליחידה בבניין בצפון הרצועה. לקראת הערב נתקל הכוח במחבלים בתוך הבניין. אפרים חיפה על גרם המדרגות, בזמן שהאחרים ניסו לחלץ את הפצועים, עד שנפגע. כשפונה לבית החולים עדיין היה בהכרה והספיק לשאול אם כל החברים בסדר, אך בבית החולים הוא נפטר".
יצא לרחוב עם אבנים
בית העלמין בכפר־עציון נוסד עוד לפני קום המדינה, עם מותה של חברת הקיבוץ ציפורה אליאש בעת לידת בתה. בהמשך נקברו במקום גם חללים משיירות האספקה שניסו להבקיע את המצור הערבי על היישובים. בד' באייר תש"ח, ערב הכרזת העצמאות, נפלו יישובי הגוש. רבים מהמגינים נרצחו במתקפה אכזרית של הלגיון הערבי ולא זכו לקבורה ראויה. רק 15 חודשים אחר כך הותר לרב הצבאי הראשון, הרב שלמה גורן, להגיע לשטח ולהביא את עצמות ההרוגים לקבר אחים בהר הרצל.
ליאת יכמן, אימו של אפרים ז"ל: "בשנות התיכון הוא פיתח את האופי שלו. הוא אמר לאחיו: במקום להיות חברים רק של קבוצה אחת, בוא נהיה חברים של כולם"
לבית הקברות של גוש עציון קשר מצמרר לקיבוץ בארי. הראשון שנקבר בו עם חידוש ההתיישבות במקום בתשכ"ז הוא אבינועם עמיחי, חבר כפר־עציון, שנפל במלחמת יום הכיפורים. בתחילה הוא נקבר בקיבוץ בארי עם חללים נוספים, אך אלמנתו זכרה את בקשתו שאם יארע לו משהו יקברו אותו בגוש עציון, שם נולד וגדל עד נפילת היישובים, ולשם חזר. עם השנים נוספו שם קבריהם של ותיקים שנפטרו, בהם חנן פורת, מ"ילדי כפר־עציון" ששיקמו את קיבוצם החרב, לצד חללי פיגועים, בהם לוסי די ושתי בנותיה, שנרצחו בשנה שעברה, ועוד.
יונתן אלעזרי מאלון־שבות, בן 20 בנופלו, התגייס בקיץ שעבר ליחידת דובדבן והיה בשלב הטירונות. כששוחרר לביתו לשמחת תורה, החליט לעשות את החג במכינת "כאייל" באופקים, שבה למד לפני הגיוס. הוא היה השלישי מחמשת ילדיהם של מרים ועידן; לפני שנתיים הצטרפה למשפחה גם ילדת אומנה.
כשהחלו האירועים בדרום, מספרת האם, יונתן הצטרף ללחימה אף שלא היה לו נשק. חבריו סיפרו שהוא יצא לרחוב באופקים המותקפת כשהוא מצויד באבנים גדולות. בהמשך קיבל סכין קומנדו מחייל שפגש בדרך. בשלב מסוים פגש את טלי חדד, אם לשישה מאופקים. כששמעו יריות והחלו להבין את המתרחש, אמרה חדד לבנה החייל איתמר לקחת את נשקו ולהציל כמה שיותר אנשים. היא עצמה לא יכלה לשבת בבית בחיבוק ידיים, התניעה את הרכב ונסעה בעקבות בנה. כשאיתמר נפצע היא חילצה אותו, ונתנה את נשקו ליונתן.
"כשהיה לו נשק הוא נכנס ממש לקרבות", מספרת מרים. "הם חברו לשני תושבי אופקים מבוגרים יותר, עלו לגג של בית ועשו מארב למחבלים שהתבצרו בבית סמוך. הם ניסו לנהל קרב מהגג, ושם יונתן נהרג".
רועי וייזר גדל באפרת, ילד סנדוויץ', בין שני לנדב. הוריו, נעמי וישראל, הגיעו ליישוב לפני 19 שנים. נעמי מתארת אותו כילד חכם במיוחד, "מאלו שלא לומדים למבחן ואז מקבלים 95. הוא עשה הרבה מגמות וגם שיחק כדורגל, אוהד של בית"ר ירושלים". לפני הגיוס בחר ללכת למכינה בעצמונה ומצא שם את מקומו. "זה היה המקום בשבילו. הוא נהנה ללמוד שם, הכיר הרבה חברים חדשים. המקום הזה ממש הכין אותו לצבא, גם רוחנית, גם נפשית וגם פיזית".
כמו אביו, גם רועי שאף להתגייס לגולני. "אנחנו בית גאה של גולני", מחייכת האם. הוא החל את דרכו כחייל בגדוד 13, יצא לקורס מ"כים ובהמשך שימש סמל מחלקה של טירונים. "זה היה בשבילו הטופ, להיות האבא של החיילים שלו. היה חשוב לו שלא יחסר דבר לשום חייל. הוא היה מתקשר ומבקש שנקנה לו שרוכים, אבל לא זוג אחד אלא חמישה, גם לחיילים שאין להם. לחיילים שלו קראו 'פינגווינים' כי הם הלכו אחריו".
מרים אלעזרי, אימו של יונתן ז"ל: "הקשר עם החברים של יונתן משמעותי מאוד בשבילנו. נצטרך למצוא דרך לעשות את זה נכון בלי שזה יעיק, שזה יהיה קשר חי"
לאחר סיום המסלול בחר רועי להישאר עם חייליו שהלכו לתפוס קו באזור מעבר ארז. בשמחת תורה הוא היה שם, במוצב. "כשהחלו הקרבות, רועי ועוד קצין חילקו ביניהם את הגזרות – הקצין הלך לנהל את הקרב בקדמת המוצב, ורועי נשאר עם החיילים ליד חדר הביטחון. הוא פיזר חיילים לעמדות, נתן דיווחים על מה שקורה, ודאג שכמה שיותר חיילים שאינם לוחמים יגיעו למקום מוגן. כשחלף זמן ורועי שם לב שלא מגיעים אליו חיילים, הוא הבין שהמחבלים כבר בתוך המוצב וכל מי שמנסה להגיע נפגע. הוא פנה לקצין שהיה איתו ואמר לו שהדרך היחידה לשרוד היא לצאת תחת אש לאיגוף מסוכן, להגיע לעמדה אחרת ולמשוך את האש לכיוון אחר. רועי יצא מהעמדה שלו עם עוד שלושה חיילים, חבַר לקצין וללוחמים אחרים, ויחד הם נכנסו לעמדה כדי לחסל משם עשרות מחבלים ולהחזיק את המוצב עד להגעתם של כוחות חילוץ.
"במשך יותר משעה הם ניהלו קרב עיקש עם עשרות מחבלים, והרגו רבים מהם. כשהבינו שהתחמושת אוזלת ושהמחבלים רבים, הוחלט לסגת לאזור חדר הביטחון. רועי הוביל את הכוח בחזרה, אבל מחבלים שארבו להם פגעו בו. בזכותו והודות לחשיבה הטקטית שלו, הרבה מאוד חיילים ואזרחים ניצלו. לאחר מכן התברר שבעקבות העמידה העיקשת של החיילים נבלמה התנועה של המחבלים צפונה לכיוון אשקלון".
נעמי וייזר, אימו של רועי ז"ל: "רועי נהג לומר 'תן חיוך, מחר יהיה יותר טוב'. זו הייתה הגישה שלו, וככה הוא פעל גם עם החיילים. תמיד במחשבה מקורית"
ספר על "לשון הטוב"
שלושתן נשים עדינות, אימהות גאות בבניהן, שחשוב להן שהמחיר הכבד ששילמו לא יהיה לשווא. השבוע יציינו את יום הזיכרון הראשון שלהן כמשפחות שכולות. ליאת יכמן, אימו של אפרים, חשה ש"כל יום הוא יום הזיכרון, אבל יום הזיכרון הממלכתי שונה בכך שכולם פותחים את העיניים ואת הלב ונמצאים איתך".
מרים אלעזרי, אימו של יונתן, אומרת ש"השכול הוא עוד משרה לעבוד בה. אני שומעת דברים דומים מאימהות אחרות. זה מייצר המון מפגשים, המון אירועים, ראיונות, זה אינטנסיבי מאוד. אמרו לנו להתכונן לזה שהבית הופך ביום הזיכרון להיות קצת כמו בשבעה, בית פתוח. לא פשוט לפתוח את הבית עוד פעם. אנחנו רוצים להיות קשובים לילדים, לראות מה הצרכים שלהם ביום הזה, לראות את המקום של החברים של יונתן. הקשר משמעותי מאוד בשבילנו. נצטרך למצוא דרך לעשות את זה נכון בלי שזה יעיק עליהם ועלינו. שזה יהיה קשר חי, לא רק סביב האבל. שבאמת נוכל ללוות אותם גם בחיים שלהם. אני מרגישה שהקשר מחיה את יונתן, אז לא צריך להרגיש חובה לדבר עליו, עצם הקשר איתם – זה יונתן".
מה הייתן רוצות שילמדו מהבנים?
ליאת: "אפרים היה אדם שעבד על עצמו ועל המידות שלו, הוא לקח את הכוחות שלו וחשב, איך אני יכול לתרום לעם ישראל? מה השם רוצה ממני? הייתה לו ענווה, הוא היה אהוב כי הוא אהב אנשים. הדבר האחרון שהוא כתב במחברת שלו הוא לעשות ספר על 'לשון הטוב', שכולם יוכלו להתחבר אליו – חילונים ודתיים. הוא הרגיש שיש פה עבודה של אחדות והיא הייתה חשובה לו מאוד".
"אני פוגשת עכשיו הרבה הורים שכולים", אומרת מרים אלעזרי, "ושמתי לב שהרבה מהחבר'ה האלה שקפצו ראשונים לעזור בשבעה באוקטובר הם קצת היפראקטיביים, חבר'ה שהמסגרת לא קלה להם. גם יונתן היה כזה, כמו שסבתא שלו אמרה בהלוויה: הייתה בו פרחחות נהדרת. הוא היה שטותניק, שובב, מתוק מתוק, ילד של טבע שכל הזמן מחייך. ילד שהיה מטפס על גגות. ככה מצאו אותו על גג באופקים, עם סנדלי השורש האדומים שלו, סכין קומנדו תקועה בחגורה, וחיוך על הפנים".
נעמי וייזר מספרת שהדבר שהכי אפיין את בנה הוא החיוך. "רועי תמיד ניסה למצוא את הטוב בכל סיטואציה, אז הוא בא לכל דבר בחיוך. גם כשהיו דברים מורכבים הוא נהג לומר 'תן חיוך, מחר יהיה יותר טוב'. זו הייתה הגישה שלו לחיים, וככה הוא פעל גם עם החיילים שלו. הוא לא עשה דברים בדרך טיפוסית, תמיד במחשבה מקורית".
איך אתן מסבירות את זה שכל כך הרבה חיילים מהגוש נפלו בלחימה?
וייזר: "כנראה משום שיש כאן מוסדות חינוך איכותיים שמוציאים חיילים איכותיים עם חינוך לגבורה. לא מזמן מישהו סיפר לי על רועי, שכילד קטן הוא הוביל בריחה מהגן כדי ללכת לשחק כדורגל בפארק, ואחד הילדים שברחו איתו מהגן היה הלל סעדון, שעכשיו קבור לידו. התחלנו לפגוש את ההורים האחרים באירועים שקשורים לשכול. פתחנו גם קבוצת ווטסאפ של האימהות שבה התחלנו לדבר ולהכיר. השכול מחבר בינינו".
מרים אלעזרי: "קראתי השבת בספר 'אנחנו בדרך' על אירועי 7 באוקטובר את הפרק על האחים סלוטקי, שיצאו מבאר־שבע להילחם בלי שגויסו, ונרצחו ליד עלומים. המחבר, נחום אבניאל, שואל את אבא שלהם את אותה שאלה. הוא עונה שזה יכול להיות חינוך מהבית, אבל יכול להיות משהו הרבה יותר רחב – חינוך של 120 שנות ציונות. כלומר, הילדים שלנו בדור הזה סופגים את המשמעות של להיות במדינה עצמאית. לפעמים הייתי חושבת שכדאי שזה לא יהיה להם מובן מאליו. אני נולדתי בארץ, אבל הוריי לא. אני דור שעוד נגע בגלות, הילדים שלי פחות. פחדתי שההתפעלות מזה שיש לנו מדינה קצת תתמסמס, וחשוב לי שאנשים יבינו את הנס שבזה.
"היום אני לא חושבת שזה יתמסמס. נוספה כאן תחושת שייכות עמוקה וגם גאווה על האופן שבו הם יצאו להילחם. סיפרה לי חברה של יונתן שכשהם היו נוסעים יחד לקירות טיפוס בירושלים, תחביב של שניהם, הוא תמיד היה יושב בספסל האחורי עם סכין, בהיכון, שאם יקרה משהו הוא יוכל להגיב. זה לא מתוך פחד או משהו גלותי, אלא גבורה של בעל בית בארצו, תודעה של 120 שנות ציונות".
