יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה ה'תשפ"ד, יתקיים השנה בעיצומה של מלחמה קשה ומתמשכת. מעבר למספרם הגבוה של הנרצחים בשמחת תורה והנופלים במלחמת חרבות ברזל, ומעבר למשפחות הרבות שהצטרפו למעגל השכול – היום הזה צפוי להתאפיין במתח כבד מהרגיל בין הממלכתיות שהוא מסמל, ובין האישים הפוליטיים שאמורים לייצג אותה.
"פונים אליי הורים שהילדים שלהם נפלו בשבעה באוקטובר ויש להם כעס כלפי המדינה, הם לא רוצים לראות בטקסים לא צבא ולא נציגי ממשלה", אומר אלי בן־שם, יו"ר יד לבנים. אותם הורים, הוא מסביר, חשים שצמרת המדינה והצבא כשלה בהגנה על יקיריהם, ומתקשים לראותה מגיעה לכבד את זכרם. "למשפחות קשה להתמודד, הכעס שלהן עמוק ואני מבין אותן. אני לא יכול להגיד לאף אחד לא להגיע. אני רק מחבק את ההורים ושותק".
אל הריאיון שאנחנו מקיימים, מיד לאחר חג הפסח, מגיע בן־שם מפגישה עם שר הביטחון יואב גלנט ומנכ"ל משרדו אייל זמיר. הפגישה עסקה גם בסוגיית שיבוץ חברי הכנסת ושרי הממשלה בבתי העלמין הצבאיים, שכבר בשנה שעברה יצרה מתח ציבורי. בן־שם מודאג בהקשר הזה; להערכתו, המחאות שהתקיימו בשנה שעברה בבתי הקברות הצבאיים כלפי שרים וח"כים, בעקבות הוויכוח על הרפורמה המשפטית, היו קדימון בלבד למה שצפוי לנו השנה.
בן־שם מותח ביקורת על מזכירות הממשלה ועל מזכירות הכנסת. "ביקשנו שיתייעצו איתנו על השיבוצים, ולצערנו אף אחד לא פנה אלינו. שלחו לח"כים ולשרים את הרשימה שכל אחד ישתבץ, בלי חשיבה ובלי שיקול דעת".
"עד היום טיפלנו בהורים שרובם בין גיל 70 ל־100. הגיל של ההורים השכולים מהמלחמה הזו הוא בין 40 ל־60. יש לנו כמו שני ארגונים שונים בתוך הארגון"
על אילו שיקולים היית ממליץ?
"רוב המשפחות בשנה שעברה רצו שמי שלא שירת בצה"ל לא יגיע לטקסים הממלכתיים. למרות הבקשה שהעברנו לממשלה, שיבצו עשרה נציגים שלא שירתו בצבא. בסוף, תשעה הורידו את עצמם. מאי גולן וגלית דיסטל־אטבריאן התקשרו אליי ואמרו שאם זה פוגע אפילו במשפחה אחת, הן לא הולכות. מאוד הערכתי את זה. רק השר בן־גביר בחר ללכת בכל זאת לבית העלמין בבאר־שבע, נאם שם ועשה מדורות". השנה שובץ השר בן־גביר לייצג את הממשלה בבית העלמין הצבאי באשדוד. "התחננתי אליו שיפקוד את הטקס הממלכתי לשוטרים בשעה 9:30 בהר הרצל. הוא הרי השר לביטחון לאומי, יש חלקה בהר הרצל של 1,800 שוטרים, ובחרבות ברזל נהרגו עוד 65 שוטרים בקרבות. למה לא לכבד אותם?".
תהיו חכמים, לא צודקים
מעבר לעניין השירות הצבאי, בן־שם אומר באופן ברור שראוי להתחשב גם בשיקולים פוליטיים. בשבתו לאחרונה באולפן חדשות 12 התרעם: "שולחים את סמוטריץ' לכפר־סבא ואת בן־גביר לאשדוד. בשביל מה? יש בתי עלמין בהר הזיתים, יש בחברון, למה לא לשלוח לשם?".
זו לא אמירה מאחדת, ערב יום הזיכרון. אתה מתחרט?
"לא נעים לי מהשר סמוטריץ', אני מחבב אותו ואני גם אתקשר אליו להתנצל. אמרתי חברון וכפר־סבא ועשו מזה כותרת. הכוונה שלי לא הייתה לפגוע. אבל אם עשר דקות אחרי שיצאה ההודעה שהוא יגיע לכפר־סבא, יוצא מכתב נגדו והורים שכולים חותמים על עצומה, אני שואל: מדוע שמישהו ייפגע? גם עבור השר סמוטריץ', שלא יתבזה.
"כל אחד מחברי הכנסת והשרים יכול למצוא מקום שבו נמצאים הבוחרים שלו. אני לא רוצה שאף אחד ייפגע, גם לא נציגי הממשלה. השר וסרלאוף הוא אחלה גבר, שירת בקרבי בגולני, הוא התקשר ליו"ר הסניף שלנו בנהריה, שלח לה את הנאום שלו והתייעץ איתה אם לנאום ומה להגיד. הוא אמר לה 'מה שתגידי אני אעשה'".
בן־שם מציין לשבח גם את השר משה ארבל, ששירת בצה"ל ומסייע לו בטיפול במשפחות השכול. "הוא ילך לבית העלמין בצפת, ושם יקבלו אותו באהבה ובחיבוק. לנגד עיניי עומדת קדושת היום. זה יום של אחדות, של חיבור לאומי, של רעות – כל הדברים שהנופלים סימלו. ומעל הכול עומד לנגד עיניי שנהיה ראויים לנופלים שלנו. בייחוד הממשלה ששלחה אותם לקרבות צריכה לכבד אותם ולדאוג שהיום הזה יעבור בקדושה ויהיה יום מאחד".
בן־שם אינו תולה את כל האחריות בנציגי הממשלה והח"כים, ומבקש לפנות גם למשפחות ולאזרחים שיפקדו את בתי העלמין ביום הזיכרון. "אני אומר לא רק לאזרחים, גם למשפחות שכולות – בתי הקברות הצבאיים הם קודש הקודשים, ומי שדורך שם צריך להתנהג בהתאם. לפני שבע שנים, כשחנכו את היכל הזיכרון בהר הרצל, הורה שכול התנפל על ראש הממשלה ואני העפתי אותו החוצה, אמרתי לו 'אני מתבייש בך. זה ראש הממשלה של כולנו. יש לך מחאה? תצא בחוץ'. משפחת גולדין רצתה להפגין בטקס נגד ראש הממשלה, ואמרתי להם שעם כל הכבוד שיש לי אליהם, פה זה קודש הקודשים. אתם רוצים, תפגינו בחוץ. אני אהיה איתכם, אעמוד איתכם, אבל אל תחללו את היכל הזיכרון. הם כיבדו את זה.
"אני אומר לכל הציבור: מי שנכנס למקום הזה חייב לכבד את המקום, לכבד את הנופלים, והכי חשוב להיות ראויים להם. אין מקום למחאות בתוך בתי העלמין. אבל הבעיה היא שלא עוזרים לי עם זה בשיבוצים, ולא רוצים לצאת קצת מהקופסה ולהיות יצירתיים. לממשלה אני אומר: תהיו חכמים ואל תהיו צודקים".
מענה להורים הצעירים
מלחמת חרבות ברזל הוסיפה למשפחת השכול של ארגון יד לבנים, המייצג את משפחותיהם של נופלי כל כוחות הביטחון, קרוב ל־700 משפחות. עד כה נהרגו 614 חיילים, 65 שוטרים ו־10 לוחמי שב"כ. "אם ב־15 השנים האחרונות התווספו אלינו בכל שנה כ־30־40 משפחות, כעת התווספו אלינו בחצי שנה כ־1,400 הורים שכולים ויותר מ־2,000 אחים שכולים, 600 מתוכם מתחת לגיל 18".
לא רק המספר הרב של המשפחות מציב אתגר מורכב, גם גילם הצעיר של ההורים: "עד היום טיפלנו בהורים שרובם בין גיל שבעים למאה. הגיל של ההורים השכולים מהמלחמה הזו הוא בין 40 ל־60. הגיעה אליי אם שכולה שהלכה לחוג בבית יד לבנים בירושלים, ושאלה מדוע שלחתי אותה לבית אבות. אני מבין אותה, הם לא בני גילה, והצרכים שונים. אז אנחנו עכשיו מפרידים בתכנים ובטיפול שלנו בין שכבות הגיל שנוצרו, ויש לנו כמו שני ארגונים שונים בתוך הארגון".
ארגון יד לבנים נוסד בשנת 1949 על ידי ראש הממשלה הראשון דוד בן־גוריון, מיד לאחר מלחמת העצמאות, ונועד לפעול להנצחת חללי מערכות ישראל, הנחלת מורשתם וטיפול במשפחות השכולות. לאחרונה הוכפל מספר העובדים בארגון ל־20 עובדים בשכר, אך הוא מבוסס בעיקרו על כ־1,500 מתנדבים, בהם הורים ואחים שכולים.
לא רק אנדרטאות
בינואר הקרוב יסיים בן־שם 27 שנים כראש הארגון. הוא לא יתמודד שוב על התפקיד, אך יישאר בסביבה. "ביקשו ממני להיות נשיא של הארגון, כך שאתעסק בעיקר בקשרי חוץ", הוא מספר, ומתכוון לפנות את זמנו למיזם קרוב לליבו. "אני נלחם שהנוער ילמד על מלחמות ישראל ועל גבורות הנופלים. שהמודלים לחיקוי שלהם לא יהיו אנשים מעולם הבידור אלא רועי קליין, אריק שרון ואביגדור קהלני. דיברתי עם שרי חינוך לדורותיהם, אבל אף אחד לא היה מסוגל לעשות שינוי, למשל שבבחינת הבגרות יהיה פרק על מלחמות ישראל. לומדים על נפוליאון ועל מלחמת העולם השנייה, אבל על מלחמות ישראל לא נבחנים.
"שנים היה לי חלום לבנות מוזיאון שמוקדש למלחמות ישראל. לפני שנה הייתי בסיור באיסלנד וראיתי מיצג שהתרשמתי ממנו, ואנחנו הולכים להקים משהו דומה בארץ; בניין שכולו מסך בגובה 15 מטרים, עם במה מסתובבת וכיסאות זזים. תהיה גם ספרייה גדולה של ספרים ושירים שנכתבו על המלחמות. מי שמוביל איתי את הפרויקט הזה, שכבר קורם עור וגידים ויהיה ממוקם בפתח־תקווה, הוא הרמטכ"ל לשעבר אביב כוכבי.
"אני מעודד את המשפחות לעשות הנצחות חיות, תוססות, לא רק אנדרטאות ואבנים. לצערי מי שאמון על זה אלה ראשי הרשויות שלא עושים יותר מדי, והמון אנדרטאות מוזנחות ומבוזות ולא מטופלות. אני מעודד את המשפחות לעשות הנצחות כמו מרוצים, חלוקת מלגות, הכנסת ספרי תורה, דברים של בחירה בחיים. במותם הם ציוו לנו את החיים. שזה לא יסתכם באבן שאחר כך אף אחד לא יזכור ולא יכבד".
אלי בן־שם, בן 74, עיצב למעשה את אופיו הנוכחי של ארגון יד לבנים. הוא הצטרף אליו בעקבות אסונו האישי: בנו, סגן קובי, נפל באסון המסוקים בפברואר 1997, שבועיים לפני יום הולדתו ה־21. מפגש טראומטי שחווה עם רשויות המדינה, גרם לו להתגייס למען המשפחות השכולות.
"הגעתי לפגישה באגף השיקום במשרד הביטחון. הבת הגדולה שלי הגיעה במקום אימא שלה, שנפטרה. הוזמנתי לשעה 12, ורבע שעה קודם לכן ניגשתי לשוטרים בכניסה. 'אדוני, תעודה', דרש ממני השוטר, וכשראה שאני מוזמן רק ל־12 אמר לי בגסות שאחכה בחוץ. כעבור רבע שעה ניגשתי שוב לכניסה. שוב דרש ממני השוטר תעודה. נדלקתי: 'לפני כמה דקות ראית אותה, למה אתה מבקש שוב?'. ואז הוא שאל 'איפה אשתך', כי הוא ראה שם של אישה על ההזמנה. זו הייתה בתי, לא אשתי טובה, שנפטרה. ואז התחלתי להשתולל. תפסו אותי שני שוטרים וזרקו אותי החוצה. עמדתי חצי שעה ובכיתי כמו תינוק. אמרתי לעצמי שלא יכול להיות שככה המדינה תתייחס למשפחה שכולה".
כשנבחר לראשות הארגון הוביל חקיקה שפיצלה את אגף השיקום במשרד הביטחון לשניים: אגף שיקום נכים, ואגף משפחות, הנצחה ומורשת. ההפרדה הזו, הוא אומר, חוללה מהפכה בטיפול במשפחות.
"אני רואה בזה שליחות של קובי", מגדיר בן־שם את עשייתו רבת השנים. "הוא ספג את אהבת המדינה, אהבת הצבא. הוא היה יכול לשרת קרוב לבית, אבל כשהוא סיים קורס קצינים, הצ'ופר שהוא קיבל היה לעלות למוצב דלעת בדרום לבנון, ברצועת הביטחון שהייתה לנו אז. אני לא רציתי, אמרתי לו 'אתה עוזר לי מאוד בבית'". כאמור, אימו של קובי נפטרה ארבע שנים לפני האסון, ואלי מצא את עצמו אלמן בן 43 עם שלושה ילדים, שהקטנה שבהם בת ארבע.
"הוא עשה לי מלחמת עולם בבית ובסוף חתמתי לו. אחרי שהוא נפל, שבעה חודשים לא יכולתי לעבוד. הייתה לי חברת בנייה גדולה, אבל כל בוקר הייתי קם והולך לים, לא לעבודה. האשמתי את עצמי שחתמתי לו את גזר דין המוות. אבל באיזשהו יום אמרתי לעצמי, או שתכניס לעצמך כדור בראש או שתחזור לחיים. אמרתי אני הולך ליד לבנים ואני אעשה שינוי".
השתחררת מתחושת האשמה הזו?
"באיזשהו מקום זה קיים בי, אבל אני כבר לא מאשים את עצמי כל כך. העשייה עוזרת לי מאוד. נישאתי שוב, לאלמנת משטרה שהיו לה שני ילדים, ונולדו לנו עוד שלושה ילדים. יחד יש לנו שמונה ילדים, עם קובי, ועשרה נכדים. אבל זה לא בִּמקום; כל בוקר כשאני מניח תפילין אני קם עם קובי, ובכל ערב אני הולך לישון איתו".
מגיעים לכל הלוויה
אנחנו חוזרים ליום הזיכרון הקרוב. סוגיה נוספת שמעסיקה את בן־שם היא החלטת הממשלה להגביל את הכניסה לבתי קברות צבאיים, הן מנימוקי ביטחון בצל המלחמה, והן כלקח מאסון מירון. "חוששים שבמקום שיגיעו 30 אלף איש להר הרצל, כמו בכל שנה, יגיעו 50 אלף בגלל המלחמה. זו בעיה אמיתית וההחלטה נכונה, אבל העליתי בפני השר גלנט את החשש של המשפחות שלא ייתנו להן להיכנס לבתי העלמין. צריך לעשות הסברה לציבור בנושא".
ברוח הדברים, בן־שם פונה לציבור ומבקש להשאיר את שעות הטקסים המרכזיים בבתי העלמין למשפחות השכולות עצמן: "תנועות נוער, צבא, משטרה, יכולים לבוא בשעה מאוחרת יותר, ולתת מקום למשפחות וגם לחברים של הנופלים".
כיצד התמודדתם, יחד עם משרד הביטחון, עם ההתרחבות המצערת של משפחת השכול?
"יש לנו כ־60 סניפים ברחבי הארץ, יש מערך מתנדבים גדול, כלומר יש לנו התשתית להתמודד גם עם ריבוי המקרים, אבל היינו צריכים להכשיר את האנשים. אחרי שלושה חודשים עשינו לאנשים שלנו כמה ימים של עיבוד פסיכולוגי ורגשי. גם אני, אחרי שלושה חודשים שביקרתי בהם משפחות נשברתי. הייתי בעשרות 'שבעות', ואנחנו לא מצליחים להגיע לכולן. 700 משפחות. אפילו אם אלך כל יום למשפחה זה ייקח לי שנתיים.
"הנחיתי את האנשים שלי פחות לדבר ויותר להקשיב. משפחה שכולה היא כמו תינוק שמתחיל ללכת. אלה חיים אחרים, וצריך לבחור בחיים כל יום".
איך מכינים משפחות ליום זיכרון ראשון?
"זה מאוד קשה. עוטפים אותם כולם, גם החברים לנשק, אבל זה סוג של טבילת אש שצריך לעבור. אנחנו צריכים למצוא את הדרכים להקל עליהם. לשבת בבית זה הדבר הכי גרוע", הוא מעיד כבעל ניסיון. "העשייה עוזרת לנו להתמודד עם השכול. יש הורים שהולכים כל יום לבית הקברות, ואני מנסה להסביר להם: תצמצמו את הביקורים. אב שכול מהמלחמה הזאת סיפר לי על כך, ואמרתי 'זה לא טוב בשבילך, תתחיל לחזור לעבודה'. הוא אמר 'אלי, אין לי שליטה על זה, אני קם בבוקר והולך לבית הקברות'. אני מבין אותו, זה בלתי נשלט. אבל הוא לאט לאט מתקדם. הוא צלצל אליי להגיד שעכשיו הוא הולך רק שלוש פעמים בשבוע, ואני מכוון שיגיע רק פעם בשבוע, ביום שישי. יש הרבה משפחות שמתאספות בכל שישי בבתי הקברות הגדולים, לקבלת שבת משותפת.
"כל מה שאנחנו עושים ביד לבנים – החוגים, הטיולים, הנופשים, ההצגות – מסייע בהתמודדות עם הכאב. יש אנשים ששלושים שנה לא רקדו, גם לא בחתונות של הילדים שלהם. הם אומרים לעצמם 'אני אב שכול, מה אני ארקוד?'. אבל כשכולנו ביחד הם רוקדים. היחד של המשפחות מאוד תומך ועוזר".
