"ברמה הלאומית המצב לא טוב, אבל בכל זאת צריך להודות לקב"ה ולזכור איזה הבדל יש מההיסטוריה שלנו", פותח פרופ' ישראל אומן את הריאיון שקיימנו איתו השבוע בירושלים. "ציַינו כעת את יום השואה, ונזכרתי ברב ישראל גוסטמן. הוא היה הראשון לבקר אצלנו בשבעה, אחרי ששלמה, הבן שלנו, נהרג במלחמת שלום הגליל. ממש הראשון שנכנס בעקבותינו כשהגענו מבית העלמין הצבאי בהר הרצל. המנהג הוא לחכות לאָבל שהוא יפתח את הדיבור, אבל הוא לא חיכה ואחרי עשרים שניות הוא התחיל לדבר על השואה.
"הרב גוסטמן היה הדיין האחרון בווילנה. בשואה הוא היה ביערות, בין הפרטיזנים. יום אחד לקחו הגרמנים את בנו, מאיר, והעמיסו אותו על משאית יחד עם הרבה ילדים אחרים, לקחו אותם למוות. בשבעה הוא אמר לי: 'עכשיו מאיר ושלמה נמצאים יחד בעולם הבא, ומאיר מקנא בשלמה. מאיר לא יכול היה להתנגד, שלמה נהרג תוך כדי התנגדות, תוך לחימה. זה לא היה בשואה'. ולא רק בשואה, זה לא היה לעם היהודי אלפי שנים מאז החורבן. לא היינו עצמאים, לא יכולנו להתנגד. מאז ההתיישבות בארץ ישראל, שהפכה אחר כך למדינת ישראל, אנחנו לוחמים, עצמאיים. זה מה שמקשר את יום השואה עם יום העצמאות. המצב הוא בכי רע, אבל לפחות אנחנו לוחמים, אנחנו עומדים על שלנו. אי אפשר לעשות בנו פוגרום כמו שעשו בשמחת תורה ושאנחנו לא נגיב. הגבנו בצורה ברורה, ועל התגובה שלנו צועקים בכל העולם. היסטורית אף פעם לא הגבנו לפוגרומים. אבל היום אנחנו כאן ואנחנו מגיבים. יש כאן על מה להודות".
סיפור חייו של פרופ' אומן בן ה־94 שזור בהיסטוריה היהודית העמוסה והנפתלת של המאה האחרונה: הוא נולד בגרמניה ב־1930, אבל משפחתו היגרה לארצות הברית לפני מלחמת העולם השנייה והוא גדל שם. בארה"ב הוא למד באוניברסיטאות מהטובות בעולם: את התואר הראשון השלים בסיטי־קולג' בניו־יורק, את התואר השני והדוקטורט במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT), את הפוסט־דוקטורט בפרינסטון. בכל זאת הוא בחר ב־1956 לעלות ארצה, ואת הקריירה האקדמית הפורה שלו עשה כפרופסור למתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים. ב־2005 זכה פרופ' אומן בפרס נובל לכלכלה על מחקרו בתחום תורת המשחקים. עד היום הוא עדיין נוסע מדי יום אל משרדו באוניברסיטה העברית.
"אלפי שנים מאז החורבן לא היינו עצמאיים, לא יכולנו להתנגד. כיום אנחנו לוחמים. אי אפשר לעשות בנו פוגרום כמו בשמחת תורה ושאנחנו לא נגיב. הגבנו בצורה ברורה, ועל התגובה שלנו צועקים בכל העולם"
רבים בישראל יודעים לומר ש"המצב לא טוב", אבל כשהקביעה הזו נשמעת מפי אדם בגילו ובמעמדו של פרופ' אומן, היא מבטאת פרספקטיבה רחבה. "אנחנו בשבר היסטורי", הוא נענה לבקשתי להרחיב את האמירה הזו ולהתייחס למצב בימים אלה. "אנחנו לא ביחד. הסיסמה היא 'יחד ננצח', אבל מתוך הן אתה שומע לאו. זה עצוב מאוד. הדברים לא נראים טוב, יש בחו"ל גל של אנטישמיות ואנטי־ישראליות גדולה, אבל גם אצלנו אין אחדות, גם בניהול המלחמה. זו טרגדיה.
"אני לא מבין מה הולך כאן. אחרי שכבשו את עזה, את רוב רצועת עזה, הכול נמצא בידינו, למה אנחנו לא שולטים שם? למה חמאס עדיין מחלק מזון וסיוע? למעשה אנחנו נמצאים שם אבל לא שולטים שם. למה לא נכנסנו לרפיח כל כך הרבה זמן? אני יכול להבין שאולי היה צריך לתאם את זה עם ביידן קודם, בסדר, אבל הוא לא אמר בצורה חד־משמעית לא. ההפגזה שהייתה השבוע על כרם־שלום, זה כאילו חמאס אומר 'נו נראה אתכם', ואנחנו לא מגיבים. להלכה אין הפסקת אש, אבל למעשה יש. חמאס מבקשים הפסקת אש, אבל למעשה כבר יש להם הפסקת אש. שבועות ארוכים שום דבר לא קורה. משהו היה צריך לקרות. היה צריך לגמור את זה ולהיכנס לרפיח, או להגיד 'בסדר, נשאיר את חמאס ברפיח'. אבל יש איזשהו רפיון. מה היעדים של המלחמה? אם הגענו לסוף המלחמה, אז בואו נכריז על סוף המלחמה".
איפה הבעיה? בהנהגה?
"בוודאי. ההנהגה הנוכחית בעייתית. אני לא מבין מה קורה".
בין עזה למוסול
גם על הקמפיין להשבת החטופים מותח פרופ' אומן ביקורת חריפה. "זה נראה כאילו המחאה על הרפורמה הועתקה למחאה על החטופים, כאילו שאנחנו חטפנו אותם. צריך כמובן להחזיר חטופים ולהשתדל עבורם כמה שיותר, אבל הקמפיין המאוד קולני, חזק, אפילו תוקפני, שמתרחש, הוא משהו לגמרי שלילי. אי אפשר להבין אותו. זה כאילו שהאנשים האלה שמנהלים את הקמפיין רוצים שחמאס יתעקש. הם אומרים 'הדבר הזה מאוד חשוב לנו, מאוד מרכזי, ואנחנו מוכנים לשלם כל מחיר'. זה כמו שמישהו רוצה לקנות דירה, נכנס לדירה ומשבח אותה עד השמיים, ובעצם אומר למוכר שיבקש מחיר גבוה יותר. זאת עמדה קטלנית למשא ומתן. הלחץ הזה מעלה את המחיר. למה הם מפגינים בארץ? שיפגינו ברפיח. הרי הממשלה שלנו לא יכולה לשחרר חטופים, הם לא נמצאים אצלה.
"אני רואה בכבישים שלטים של 'עסקה עכשיו', כאילו שאנחנו יכולים לעשות את העסקה עם עצמנו. ודאי שאפשר לעשות עסקה עכשיו. אפשר להיכנע, לצאת מעזה, לשחרר 5,000 מחבלים ולסיים את המלחמה. אבל הדבר הזה יגרום לעוד אלפי הרוגים, ושעוד ועוד אנשים ייחטפו בעתיד. הרמב"ם אומר 'אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים', אבל מוסיף 'אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם".
"העניין של שחרור החטופים הפך לנושא הכי גדול במלחמה הזאת, ולכן הם מבטיחים לחטוף עוד, לחזור שוב על המבצע של שמחת תורה. והם ודאי יעשו את זה, כי הם רואים שעל זה אנחנו מוכנים להרים ידיים. למעשה החטופים של היום הם תוצאה של עסקת שליט, ואם נעשה עסקה אחרת אפשר לראות איך ייראה המחר. סינוואר היה בין המשוחררים של עסקת שליט; זאת בכלל שערורייה, 1,027 מחבלים על חייל אחד. גם חייל אחד הוא חשוב, אבל להבנתי כתוצאה מהעסקה ההיא היו הרוגים רבים בפעולות טרור. אני לא אוהב להגיד את הדברים האלה, אבל הדברים צריכים להיאמר".
פרופ' אומן מודאג מאוד גם מהאנטישמיות הגואה בקמפוסים האמריקניים. "זה זלג גם לאירופה", הוא מציין. "קיבלתי דיווח שבפסח האחרון היה אמור להתקיים בקמפוס של MIT, מקום שלמדתי בו, ליל סדר של 'הלל', ארגון הסטודנטים היהודי. ה'סדר' היה אמור להתקיים במבנה ליד מאהל של SJP, 'סטודנטים למען צדק בפלסטין'. בסופו של דבר נשיאת MIT, שהיא יהודייה, הזמינה אותם לליל הסדר בבית שלה. אולי היא עשתה נכון כדי לא להפוך את ליל הסדר לזירת אלימות, אבל זה מעיד על בעיה".
באוניברסיטאות העילית בארצות הברית, שבחלקן למדת, סטודנטים יהודים סופגים איומים ומתנהלים בפחד. איך אתה מסביר את המצב הזה?
"אפשר לשאול מאיפה הגיעה האנטישמיות בכלל. אפשר להגיד שזאת קנאה. יהודים בדרך כלל מצליחים, ולא אוהבים את זה. גם מדינת ישראל הייתה סיפור הצלחה, ולא אוהבים גם את זה. שמעתי למשל שכאשר התגברו על דאעש במוסול, היחס בין מספר האזרחים שנהרגו לאנשי דאעש שנהרגו היה הרבה יותר גדול מאשר בעזה. במלחמה אי אפשר שלא יהיו הרוגים. בפרט איך שחמאס מתנהג, שהוא לוחם מתוך האוכלוסייה האזרחית. אבל על דברים כאלה שארצות־הברית עשתה במוסול לא מיחו, ועל מה שקורה בעזה קמה קול זעקה.
"צריך לזכור שלפני מאה שנים הייתה בארה"ב מגבלה על מספר היהודים שיכולים להתקבל לאוניברסיטה. בינתיים לא חידשו את המגבלה הזאת, אבל אני לא יודע מה יהיה. רבים מאנשי הסגל מצדדים במוחים, אלה שצועקים 'מהנהר עד הים פלסטין תהיה חופשית', כלומר רוצים בסיומה של מדינת ישראל. וכשההנהלה של האוניברסיטה נוקטת אמצעים כלשהם נגד המחאה, הסגל צועק ודורש שההנהלה תתפטר. אני חושב שקצת כמו אצלנו, שומעים בעיקר את הצעקנים. אני חושב שגם ברחוב שלנו הרוב לא מסמפט את הקמפיין הקולני בשביל החטופים, אבל אלה שבעדו הם קולניים יותר. אותו דבר כמו שהיה ברפורמה המשפטית.
"הייתה תקופה טובה אחרי מלחמת העולם השנייה, גם למדינת ישראל, אבל מדינת ישראל הייתה צריכה להילחם שוב ושוב. שורש הרע בעזה זה ההתנתקות. ביהודה ושומרון אין מצבים כאלה כמו שהתפתח חמאס בעזה, זה לא אפשרי כי הצבא שלנו נמצא שם. אני גם רוצה להגיד שבהסכם אוסלו היה סעיף בנוגע לחינוך, שני הצדדים התחייבו לחנך את האוכלוסייה שלהם לשלום. זה סעיף חשוב, אבל אנחנו לא עמדנו על קיומו. זה לא מקרה שהערבים ביהודה ושומרון ובעזה שונאים אותנו, הם מתחנכים לזה. חבל על המלחמה הבלתי פוסקת כבר יותר ממאה שנים. כשמדברים על היום שאחרי בעזה, חינוך צריך להיות מרכזי. לא רק בעזה, גם ביהודה ושומרון".
מישיבת מיר לדרום לבנון
שלמה אומן, בנם של ישראל ואסתר (נפטרה ב־1998), נפל בלבנון במהלך מלחמת שלום הגליל, אור לי"ט בסיוון תשמ"ב. באתר "יזכור" הוא מתואר כ"עילוי, בעל תפיסה
מהירה וכוח זיכרון בלתי רגיל", ש"קרא מכל הבא ליד ורכש לעצמו השכלה רחבה". הוא אהב מוזיקה, ובעת לימודיו בישיבת ההסדר בשעלבים נהג להתגנב בלילות לחדר המוזיקה של הקיבוץ ולנגן על הפסנתר. תחביב נוסף שלו היה לטייל ולגלות מקומות חדשים. בטיוליו הרבה לצלם, וחבריו מספרים שסמוך לנפילתו שלף את המצלמה שנשא עימו לכל מקום ואמר "כמה יפה הנוף הזה. חבל שנאלצנו לבוא הנה בטנקים…". היה חבר בתנועת הנוער "עזרא" כחניך, מדריך ואף חבר ההנהגה המרכזית.
אני שואלת את פרופ' אומן, ממרחק השנים, איך קמים משכול כזה, שכל כך הרבה משפחות הצטרפו אליו בשנה האחרונה. בתגובה הוא פותח ספר שמאגד מכתבים מאת בנו שלמה, ומצטט ממכתב לחבר שלמד איתו בשעלבים ונסע לארצות־הברית.
"היום הוא היום שאנו כאן בארץ קוראים לו 'יום הזיכרון'", כתב שלמה. "העיר הייתה עטופה אבל. כשהופעלו הצופרים ב־10 בבוקר, איש לא העז לנוע. ניתן היה לראות בפניהם של האנשים שלכל אחד ואחד מהם סיפור עצוב משלו במסגרת האבל הכללי. חבר, שכן, קרוב משפחה: אין אדם בארץ הזאת שאין לו את מי לזכור ביום הזה. ואולם האבל והעצב שהורגשו ברחבי העיר – דגלים בחצי התורן, נעימות עצובות ומוכרות מנוגנות ברדיו – לא שיקפו הרגשה של הרס או חורבן. לא היה זכר ל'למה לנו כל זה?'. להפך, פניהם של אותם ותיקי 1948, שעמדו שם על יד נר הנשמה, שיקפו נחישות – נחישות מאוד נחרצת להמשיך לבנות את הארץ הזאת למרות כל האכזבות, למרות כל הקרבנות. הכל יודעים כי מעולם לא הורשה עם ישראל, פרט לתקופות קצרות מאוד, לקדם את האינטרסים הפיזיים והרוחניים בשלום ובשלווה ובבטחה, וקרוב לוודאי שזה לא יקרה עד בוא המשיח. ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף".
"אני חושב שזאת ההרגשה של הרבה מההורים השכולים, גם של הפצועים בעצמם", מוסיף פרופ' אומן. "זה לא תענוג, אבל אני מודה לקב"ה שאנחנו יכולים להילחם ולא לסבול בשקט פוגרומים והתקפות ואיומים".
איך מציינים את יום הזיכרון כשאנחנו עדיין במלחמה? איך חוגגים את יום העצמאות?
"באותו מכתב של שלמה", ממשיך פרופ' אומן לצטט, "הוא מספר: 'כבר הגיע יום העצמאות, פתאום שמחה וצהלה'. אנחנו חוגגים את זה שאנחנו עצמאים ויכולים להגן על עצמנו. אנחנו לפחות לוחמים, אנחנו מגיבים. לא כמו שהיה מאז החורבן. הסיבה שלנו לחגוג ביום העצמאות היא היכולת שלנו להגן על עצמנו".
כמו משפחות רבות אחרות, גם משפחת אומן פוקדת מדי שנה ביום הזיכרון את קבר הבן. "אנחנו נוהגים לעלות לקבר אחר הצהריים. מתאספים בצורה לא פורמלית ומדברים. מביאים גם את ספר מכתביו של שלמה. מגיעים לא רק משפחה, לפעמים אנשים זרים שאנחנו לא מכירים. כלתי, אלמנתו של שלמה שהתחתנה מחדש, הולכת לטקס. כשלעצמי אני לא אוהב טקסים. אני הולך בבוקר לטקס של האוניברסיטה. מקריאים שם את השמות של כל ההרוגים במלחמות. אגב, אני לא אוהב את המילה 'נופלים'. יש בה הרגשה של שלומיאליות. על הקבר של שלמה כתוב שהוא נפל בקרב, אבל הוא לא נפל אלא נהרג. נכון שיש בתהילים 'איך נפלו גיבורים', אבל לא צריך בהכרח לקחת משם".
להנצחתו של שלמה הוקם מכון שלמה אומן בישיבת שעלבים, שמוציא לאור כתבי יד תורניים מחכמי הדורות. גם הספרייה בישיבה קרויה על שמו. "הוא היה תלמיד בישיבת שעלבים, אחר כך הלך לישיבת מיר החרדית בירושלים. במהלך לימודיו במיר הוא הלך שבועיים למילואים, הוא חזר שזוף ושאלו אותו אם היה בפלורידה. הוא התלבט לרגע אם להגיד שכן, הוא היה בפלורידה, ואז אמר 'לעזאזל אני אגיד את האמת', וסיפר שהיה במילואים".
לאחר נישואיו פנה שלמה ללימודי משפטים באוניברסיטה העברית. עם פרוץ מלחמת שלום הגליל גויס למילואים ושירת כתותחן בתוך צוות טנק. הוא נהרג כאשר הטנק שלו נפגע. השאיר אחריו אישה בהיריון וילד בן שנתיים. בנו שירת בצבא הקבע, הגיע לדרגת סגן־אלוף, ולאחרונה פרש. בתו, שנולדה אחרי מותו, היא כיום רופאה בבית החולים הדסה עין־כרם.
תמיד לעמוד על שלנו
איך אתה מרגיש כשיש לך נכדים שמשתתפים במלחמה, אחרי שאיבדת את הבן?
"יש לי שני נכדים שהיו בעזה וגם חתנים שהיו בעזה. יש לי יותר מדי קרובים שהשתתפו במלחמה. זה כמו ששלמה כתב, 'הכל יודעים כי מעולם לא הורשה עם ישראל לקדם אינטרסים, וקרוב לוודאי שזה לא יקרה עד בוא המשיח'".
אז אין תקווה? לנצח נאכל חרב?
"צריך תמיד לעמוד על שלנו. אם אנחנו לא מראים חוזק, אנחנו אבודים. אנחנו צריכים לא להיראות חלשים. מפעם לפעם זה מצריך מלחמה".
ואנחנו עכשיו מראים חוזקה? לראשונה איראן תקפה אותנו ישירות עם טילים וכטב"מים.
"המתקפה האיראנית דווקא הייתה סיפור הצלחה שלנו. אשתי בתיה ואני ישַנו, לא שמענו את האזעקה. בתי גרה ממול, והם החליטו שלא להעיר אותנו. בינתיים כנראה לא הגיבו עם מתקפה גדולה ורצינית. אבל אני לא רוצה לבקר את זה, יכול להיות שזה היה בחוכמה. אנחנו הצלחנו להגן על עצמנו, אז אולי זה הדבר הנבון לעשות, שלא לגרום לאסקלציה. אם נתקוף חזרה בחוזקה, יכול להיות שנגרום נזק משמעותי וזה עשוי להוביל לתגובה. אנחנו לא צריכים עוד חזית כרגע".
