"השבר מאד גדול מאוד מאוד זה ממש לשרוד. לפעמים משעה לשעה ומיום ליום מאד הייתי עסוקה בלתת מקום לאבל, לאובדן, לשבר. זה היה לי הכי טבעי וגם הכי נכון בעיניי"
את המילים הכואבות האלה משמיעה אילת קולמן-רימל בפרק חדש בהסכת עד האהבה, בו היא חולקת את התהליך הרגשי שעברה מהרגע שהשמיים נפלו עם הירצחו של בעלה האהוב עדיאל בעיר העתיקה לפני שש שנים, ועד לזוגיות פרק ב' לה היא זוכה עם בעלה הנוכחי אפרים רימל.
מפעים מרגש ומצמרר היה עבורי לפגוש אובדן בדקויות כל כך אישיות ולגלות – בעצם את המובן מאליו – שאין קיצורי דרך באבלות, כאב ושבר נוראי כל כך. רק קשב אותנטי ופינוי מקום לכל התהומות שהאובדן מביא איתו, יכול להוביל בהמשך ובזמן הנכון לחשיבה על השלב הבא.
המלחמה שהחלה בזוועות שמחת-תורה והקורבנות הרבים שהיא גבתה וממשיכה לצערנו לגבות, יצרה קבוצת אלמנות צעירות חלקן אמהות לילדים במגוון גילאים. בתוך המציאות הכאובה הזו צפה על ידי רבים מהחברים ומבני המשפחות השאלה, מה יהיה? כיצד הן ימצאו זוגיות חדשה?
מכיון שהעיסוק שלי הוא עם מבקשי זוגיות שמעתי את השאלה הזו במגוון וריאציות ובעוצמות שונות של דאגה. הרגשתי שהשאלה לא מעוררת בי חשיבה או אמפתיה, אלא להפך. הבטן שלי מתכווצת בכל פעם שהשאלה פגשה אותי, ועקצוצים של כעס הופיעו גם הם. הקברים עוד טריים, הפצע עוד שותת דם. הרגשתי שאני לא מסוגלת להחזיק את השאלה ולתת לה תוקף ומקום.
ואז הרמתי טלפון לאיילת.
קראתי בעבר כתבה עליה ועל אפרים במקור ראשון וזכרתי שהיא הרשימה אותי. ביקשתי ממנה, ולשמחתי היא נענתה, לחזור אחורה בזמן ולעקוב בפרספקטיבה על התהליכים שהיא עברה ושעזרו לה, בזמן הנכון, להיפתח למחשבה וכמובן גם במעשה לחיפוש של זוגיות שנייה ולהחזיק כל הזמן את האמונה בהמשכיות החיים וביכולת לצמוח על אף המשבר.
אחד הרגעים שהביאו אותי לדמעות בפרק, היה התיאור של אילת על הזמן היקר והמשפחתי בו היא משכיבה את הילדים לישון, זמן של קרבה ומשפחתיות שמתרחש בכל כך הרבה בתים בשעות הערב. אילת מתארת איך לרגע אחד קטן, שנה וחצי לאחר שעדיאל נרצח, היא מגלה פתאום שהציפייה שהדלת תיפתח ועדיאל יכנס בה וכדרכו יצטרף להשכבת הילדים, כבר לא קיימת.
אז דמעתי. ההבנה שתהליכי אבל שלובים במרקם החיים של האלמנות והילדים ונמצאים שם כל הזמן, הכתה בי וחיזקה את מה שאילת חזרה עליו מספר פעמים במהלך המפגש שלנו: "החלטתי שאני קשובה לעצמי ועושה מה שנכון עבורי ועבור הילדים. המקום הזה של להסתכל פנימה ולדעת מה נכון עבורי".
פרק כואב ומלא תקווה כאחד שמפנה מקום לצער ולבחירה בחיים והבהירות בהמשכיות שלהם. פרק שנותן תוקף והבנה לערך הרב שיש למפגש עם הכאב ולפינוי מקום לתהליכי עיבוד של אובדן.
אני מאמינה שהפרק ייתן מזור ותקווה לכל הזקוקים לכך. הוא יקר ערך למעגלים החברתיים והמשפחתיים שבאים בממשק עם אלמנות המלחמה, שכל כך רוצים את טובתן.
