"אני זמני", נהג רב־סרן בנימין (בנג'י) טְרָקיניסקי, קצין האג"ם בחטיבה 7, לומר לחבריו. "אני אפול באחת ממלחמות ישראל, כי כאשר תהיה מלחמת קיום על הבית אני ארוץ ראשון". כך מספרת לנו ארוסתו רותם, ומתקשה להשלים את המשפט מבעד לדמעותיה: "הוא חיכה ליום שייקרא לדגל. הוא לא אמר לי את זה ביום שנתן לי את הטבעת, אך הוא באמת עשה זאת".
בנג'י, בן 33 במותו, נפל בבארי ב־7 באוקטובר, בשעה שניסה להציל את תושבי הקיבוץ ממתקפת המחבלים ומהטבח ביישובי הדרום. משפחתו, משפחת טרקיניסקי, מתגוררת בהרצליה. האב ישראל נולד במחנה אסירים בסיביר וגדל במוסקבה במשפחה של "סירובניקים", עד שעלה ארצה. האם ליז היא ילידת לונדון. בתם שרון חובקת היום את בנה אדם בנימין, שנולד לפני חודשיים ונושא את שמו של בנג'י. גם רותם סימון, ארוסתו, נמצאת בבית כשאנחנו מגיעים לשוחח איתם.
עיני האב ישראל אומרות הכול: "חבריו סיפרו שקצת לפני ההסתערות האחרונה בבארי הוא אמר 'עדיף למות כך מאשר באיזו תאונת דרכים או אימונים'. הוא ידע שהם הולכים עכשיו לחטוף, והוא קם והסתער".
למפקד חטיבה 7 אלוף־משנה אלעד צורי הייתה היכרות עמוקה עם בנג'י עוד בימי מבצע "צוק איתן", כשהיה מפקד הפלס"ר. צורי היה בין האחרונים שראו אותו בחיים. בבוקר 7 באוקטובר התקשר אליו כדי להודיע לו שבאזור הרצועה מתחילה מלחמה. "מעולם לא ראיתי מישהו עובר כך בשבריר שנייה ממצב שינה למודעות מוחלטת", מספרת רותם. "הדלקנו את הטלוויזיה וראינו את הצילומים הראשונים של הטויוטה בשדרות. הוא יצא למרפסת, לקח דף ועט, והחל לכתוב בקדחתנות תוך כדי שהוא שולח אותי להכין תיק ולהביא קפה, רק כדי שלא אשמע או אבין מה קורה. אחרי השבעה חזרתי לדירה לקחת כמה דברים ומצאתי את הדף. לא הבנתי כלום מהנכתב, רק את הסעיף האחרון שהיה מודגש בקו: 'התחילה מלחמה!'". "בשבע בבוקר הוא הבין מה שכל ה'דגנרלים' לא הבינו במַטות שלהם", קובל אביו ישראל.
ישראל: "אין תמונה שלו בלי חיוך. כזה בלונדיני עם עיניים תכולות. לכולם נהג לומר 'תהיה חזק'. והוא היה באמת חזק, שרירי וחסון. יש לנו תמונה שלו ושל חבריו מטפסים על הצוק בווינגייט, כולם שבורים ושבוזים, והוא מחייך…"
המח"ט צורי ביקש מטרקיניסקי לעלות למפקדת החטיבה ברמת הגולן ולארגן את החטיבה לקראת פעולה. "בנג'י לחץ לרדת דרומה כמה שיותר מהר. הוא לא הסכים בשום פנים ואופן להישאר. כאן רואים את רוחו ונכונותו לחתור למגע, ולהבין שמה שקורה בדרום זה טירוף", אומר ישראל. "אחד מהשניים – קצין האג"ם או ראש המטה – היו צריכים להישאר כדי לארגן את החטיבה. בנג'י פשוט גרר אותו מהג'יפ. הוא אמר לו, אני קצין אג"ם ואני מחליט שאתה נשאר, מה גם שאתה אבא לילד. הוא ידע לאן הולכים".
בצהריים הגיעו לאזור כפר־עזה, אחרי שכבר עברו שתי היתקלויות עם מחבלים בדרך. "הפכנו לכוח משימה רגלי ראשוני, עם 15 איש, רובם קצינים מהחטיבה", נזכר המח"ט צורי. "הגענו לבארי בשעות הלילה, ובכניסה קיבלנו דיווח שאזרחים רבים מתבצרים בבתים. נכנסנו למרחב המגורים של הנוער תחת אש כבדה. ההיתקלויות כאן היו מטווח קצר מאוד. בנג'י עבר מבית לבית בניסיון לחלץ את התושבים המתבצרים. היה קשה לשכנע אותם לצאת ולבוא איתנו ושאנחנו צבא ולא מחבלים דוברי עברית, והוא השקיע בזה את כל מרצו".
כארבעים בני נוער חולצו באותו שלב אל השער הראשי. "הוא חזר שוב ושוב פנימה כדי להוציא אנשים נוספים. אחרי שתי 'נגלות', אחד המפקדים כיוון אותנו לאזור שיש בו קרב רציני. היה שם גם טנק שבא לעזור בטיהור המרחב ונתקל מאש כבדה מלפניו. הייתה לבנג'י יכולת מדהימה גם לרוץ קדימה וגם להשפיע עליי כמפקד ותמיד ליזום. נכנסנו לסמטה חשוכה מאוד, עתירת צמחייה, שהתנהל בה קרב ארוך שנמשך שעתיים־שלוש. בנג'י היה בחוליה שהייתה לפניי במרחק כחמש מטרים, ואז נכנסנו למארב ובנג'י נפגע בבטן. סיימנו את הקרב עם מחבלים רבים הרוגים, אך גם שני הרוגים לנו".
הקמב"ץ סגן שקד הנדלר, שבנג'י היה מפקדו למשך חודש והם שבו ונפגשו באותו יום בבארי, מספר שהשניים נלחמו בחשכה בסמטה מול חוליית מחבלים גדולה. "החבאנו שתי אזרחיות שחילצנו מאחורי בטונדה של פחי אשפה. ברחוב המקביל נע טנק ואנחנו פעלנו כרתק מהרחוב שלנו. לא היו לנו ציוד מיגון או רימונים. ראינו שני פצועים משלנו, ובנג'י ואני 'דופקים ספרינט' קדימה תוך ירי בלתי פוסק. לפתע היה לו מעצור בנשק. הוא משך את אחד הפצועים אחורה ואני מצאתי את עצמי לבד. להבנתי הוא נפגע באותם רגעים".
"הנשק הזה לא מותאם ללחימה בתנאי חול", מתקצף ישראל. "האמריקנים פיתחו אותו לפני 60 שנה למלחמה בביצות וייטנאם".
"במשך כל הזמן הפגין תושייה גדולה אך גם אנושיות בלתי רגילה", מספר שקד. "הוא ידע להשרות רוגע ונחת באנשים שהוא חילץ מהתופת. הוא הראה להם בנייד שהעביר מתחת לדלת תמונות וסרטונים שלו רוקד בחתונת אחותו לצלילי שירים בעברית וסיפר להם על ארוסתו, כדי שיאמינו שהוא חייל צה"ל ולא מחבל. כך שכנע את מיכל, שהייתה הראשונה שהוא הציל, ובעזרתה הצליח להוציא גם את האחרים. כחי"רניק, הוא גילה את יכולותיו באותה שעה. חדור מטרה, לא מהסס לרגע. היו לו כישורים של מג"ד".
האדים של התקווה
בכל השעות האלה סירבו בני המשפחה של טרקיניסקי לדאוג. 14 שנותיו בצבא עשו את שלהן. "לא דאגנו לו כי הוא היה לוחם־על, בלתי מנוצח", אומר ישראל. והארוסה רותם מוסיפה: "לרגע לא חשבתי שקרה לו משהו כי הוא 'בן אלמוות' שכבר עבר את הכול בגבורה ובהצלחה. לא רציתי להציק לו אבל ביקשתי שיעדכן אותי מתי שיוכל, והוא באמת שלח לי מדי פעם הודעה ש'הכול בסדר'.
"בדיעבד הבנתי ששלח לי הודעה אחרי כל היתקלות. את המילים 'אני תכף מגיע לדרום ולא אוכל לעדכן אותך' כתב כאשר היה כבר בבארי. בתשע וחצי הגיעה ההודעה האחרונה: 'יהיה בסדר, היי חזקה!'. כתבתי לו 'אל תדאג, אני ויקינגית'. בנג'י אהב מאוד ויקינגים".
בערב, אחרי שהגיעה שיחת טלפון ממפקדו לשעבר ששאל היכן בנג'י מאושפז, החל הלחץ. החבר חזר אחרי כמה דקות ואמר שהצבא אינו יודע היכן הוא. המשפחה החלה להפעיל את כל הקשרים, וחברים התנדבו לבדוק פיזית בכל בתי החולים בארץ. "הוא לא היה בשום בית חולים, ולתומי הבנתי שהוא נפצע קשה ובאקט אופייני לו פשוט ברח חזרה כדי להילחם", מספר ישראל.
בימים הבאים הלכו והתרבו השמועות מהשטח על פציעות אלו ואחרות. האב מספר: "ביום שלישי התקשרה קצינת הנפגעים ואמרה שהסמח"ט נפצע והוא רוצה לדבר איתנו. היא נתנה לו את הטלפון, והוא אמר שהוא מבקש לדבר 'על בנג'י ז"ל'. באותה שנייה הקצינה חטפה ממנו את הטלפון ואמרה כי הוא אינו יודע מה הוא מדבר בשל הטשטוש בעקבות הניתוח הקשה שעבר. מפי נפלטה צריחה נוראית".
"איש לא היה מוכן לספר דבר כי זה הפרוטוקול. ביום שלישי כבר היה ברור לנו שאנו חיים על הטיפות האחרונות של התקווה, אולי האדים שלה", אומרת ליז. "כשדפקו בדלת ידעתי מי זה. הרי לא ייתכן שלא יודעים דבר על דמות כה בולטת בשטח".
בימים הבאים החלו להגיע הסיפורים. בין המחולצים בבארי הייתה בתו של אוהד בן־עמי החטוף כיום בעזה. "היא סיפרה שאינה זוכרת דבר מהלילה ההוא מלבד בנג'י, שלדבריה היה היחיד שהזיז דברים והפעיל את כולם", אומרת ליז. ישראל מספר על חייל גולני לשעבר שנקלע למקום וראה מה בנג'י עשה, וביקש להעביר מסר למשפחה באמצעות אמו כי הוא עצמו לא מסוגל לבוא. "שאלתי אם בנג'י עשה זאת כי היה פלס"רניק. ענו לי: לא, הוא הוביל כי הוא היה בנג'י", אומר ישראל.
הוא מביט אל התמונות שעל המזנון: "אין תמונה שלו בלי חיוך. כזה בלונדיני עם עיניים תכולות. לכולם נהג לומר 'תהיה חזק'. והוא היה באמת חזק, שרירי וחסון. יש לנו תמונה שלו ושל חבריו מטפסים על הצוק בווינגייט המכונה 'אסון טבע' אחרי הליכה בים, כולם שבורים ושבוזים, והוא מחייך…"
הוא גדל על הים ואהב את הים. "הסטי"ל באילת הייתה מגרש המשחקים שלו", אומר ישראל. "היום שהודיעו לו כי אינו יכול להתקבל לשייטת 13 בשל מגבלה כלשהי היה היום היחיד שראיתי אותו ממרר בבכי. אנחנו נקים על הסטי"ל אנדרטה קטנה לזכרו".
ליז: "לי מספיקה העובדה שהוא הציל כל כך הרבה אנשים ואני לא זקוקה לכל הסיפורים האלה. זה הערך של האדם".
"הוא תמיד נהג להציג אותי כ'בייבי סיסטר' שלו, וזה היה משגע אותי כי הייתי אחותו היחידה", מחייכת שרון ומביטה בבנה הקרוי על שמו. "בזה הוא בעצם הבטיח לגונן עליי לנצח, ושהוא תמיד שם בשבילי, נותן יד, מחלץ. בעשור שעבר הקשר התפתח לחברות אמיתית. בחתונה שלי הוא ליווה אותי לחופה אחרי שאבא חלה בקורונה. אני שמחה שיש לי סרטונים שמראים כיצד אפילו הוא התרגש. הברך שלו רעדה".
"עם כל הקריירה הצבאית שלו, היה לו קטע קיטשי והיה רומנטיקן, ג'נטלמן אנגלי חסר תקנה", אומרת רותם בדמעות. "לא איבדתי רק ארוס, איבדתי מחזר. אין היום מחזרים כאלה".
שרון: "הוא חיפש במשך שנים את האישה המושלמת להגשים איתה את חלומו להיות חקלאי בארץ ישראל. אמרתי לו פעם שישכח מאשליות הדיסני שלו, אבל הוא עמד על שלו. אחרי שנות רווקות ממושכות מצא את רותם. גם ממנה כמעט נפרד כי 'אינה מבינה די במלחמות ישראל'".
בנג'י, שהיה דיסלקטי, פיתח שיטות לימוד לעצמו והצליח לסיים תואר שני. המשפחה מתכוונת להקים קרן לזכרו באמצעות אוניברסיטת רייכמן שבה למד כדי לסייע לסטודנטים דיסלקטיים. הם גם מתכוונים להמשיך בסיוע לניצולי שואה, מיזם שבנג'י החל בו עוד מבר־מצווה שלו.
איך ממשיכים מכאן, שאלתי את ליז, והיא עונה: "אני אסירת תודה פעמיים, על שזכיתי להכיר אותו ולהיות האמא שלו. הוא לימד אותי המון גם בחייו וגם במותו. בשבילי הוא היה מצפן לדברים רבים, והערכים והדברים שהאמין בהם יכולים להיות גם שלי".
