צביה סביר מכפר־זיתים הגלילי היא מחזיקת תיק המנחות ומנחת העומר בתנועות המקדש. זה יותר מעשור היא מגויסת למאמציו של פרופ' הלל ויס מאוניברסיטת בר־אילן לחדש ולתרגל את מנחת העומר. סביר אמונה על מאמצי הפענוח של אופן הפקתם המדויק של שני ליטרים וחצי סולת שעורים קלויה מובחרת. לכאורה, מה הבעיה? אלא שעבור בן המאה ה־21 שמתקשה להבחין בין שעורה לחיטה, לא פשוט להבין כראוי את הדרישות ההלכתיות הקפדניות המוזכרות במקורות בצפנים בלבד.
סביר עמלה על בניית צוות קבוע שיהיה מיומן בהכנת מנחת העומר. בחודש שעבר היא הובילה אותו בניסוי ממושך של הפקת הקורבן הזה. ערימות שעורה שנקצרה בעוטף עזה הובאו בין חומות ירושלים העתיקה, ושם – קרוב מאוד למקום האמיתי – היא נבררה, נזרתה ונקלתה משעות הערב המוקדמות ועד ארבע לפנות בוקר. עם זאת, סביר מאוכזבת מפני שהיא וצוותה לא הצליחו להשלים את מלוא התהליך. ובכל זאת, מניסוי לניסוי ומשנה לשנה הם הולכים ונעשים מיומנים יותר.
"עיקר הסיפור הוא הבנה של דרישות התורה לגבי מנחת העומר – 'אביב קלוי באש גרשׂ כרמל'", היא מסבירה. "'כרמל' פירושו רך ומלא, כלומר כשגרעין השעורה עדיין רך אולם הגיע לגודלו המלא". המומחה רן פרדמן, ראש ענף גידולי שדה ברוחמה ובקיבוצים נוספים בדרום, הסביר להם שבעגה המקצועית מכונה השלב הזה "דונג", והוא מתרחש שלושה שבועות לפני זמן הקציר הרגיל של השעורה: במשך שבוע־שבועיים הגרגרים עודם רכים ברמה שמאפשרת לחרוץ אותם בציפורן.
את השעורים הללו יש לקלות. סביר מבהירה שבנוגע למנחת העומר דורשים המקורות היהודיים "שיהא האור מהבהב". זה אומר קליה באש ממשית ולא בתנור או בנורת להט, ויש לעשותה בכלי מנוקב כדי שהלהבות ממש ייגעו בגרגרים. לצורך המיזם, שכבר אלפיים שנה לא עסקו בו, גייסה סביר את הגננות של מחוז צפון וביקשה מהן לתרום לה מחבתות שאמהות הגנים מסרו לאורך השנים לשימוש ככלי משחק בארגזי החול. המחבתות נוקבו בתחתיתן, וכך התקבל הכלי הרצוי, המכונה במקורות "אבוב של קלאים".
לחלופין, מציינת סביר, אפשר להשתמש לשם מנחת העומר בקולה קפה ברזילאי מסורתי, מעין תוף שמתגלגל מעל אש או גחלים. באחד הניסויים הקודמים היא ניסתה להציב מעל הלהבות תוף של מכונת כביסה, אולם הניסוי נחל כישלון חרוץ: תוף כזה פשוט גדול מדי, והדגן התקרר במהלך הגלגול ולא נקלה כראוי.
סביר מזכירה בהקשר הזה את טקס ה"בסיסה", המקובל בקרב יהודי תוניסיה ובפרט בקהילת הכוהנים בג'רבה. באופן מסורתי בראש חודש ניסן נאכלת הבסיסה, שעורים וחיטים הקלויות באש בתוספת שמן, בדומה למנחות המקדש. להבנתה, המעמד הזה נועד לשמר את הידע ואת המסורת של הקהילה בנוגע למנחת העומר, ולהעבירו לדורות הבאים.
לגבי הדרישה ההלכתית שהמנחה תובא כשהיא "גרס", מעריכה סביר שהכוונה למה שמכונה במקורות "ריחיים של גרוסות", כלומר טחינה גסה במיוחד: "בתקופה ההלניסטית הובאה ארצה מטחנה בצורת שעון חול ובה אפשר לכוון את המרווח בין אבני הרחיים, הרכב והשכב", היא מסבירה. בניגוד לחיטה, המלען של השעורה – שהוא החלק השעיר והבלתי אכיל בה – דבוק לגרעין. המוץ והמלען בלתי אכילים, אולם ההפרדה ביניהם ובין הגרעין אינה פשוטה. בשנים האחרונות יובא ארצה זן חדש של שעורה, שהמוץ בו אינו דבוק לגרעין, אולם סביר אינה נלהבת להשתמש בו לצורך מנחת העומר, מטעמי אותנטיות.
בשלב המקדים, הדיש, חובטים בערימות השעורה ליצירת הפרדה ראשונית בין הגרעינים לפסולת. הצוות של סביר משתמש לשם כך בצינורות השקיה מפלסטיק, הגרסה המודרנית של ה"קלחים" המוזכרים במשנה.
בימי קדם, הזרייה המתינה לרוח שתנשב במידה הדרושה, כלומר לא חזקה מדי, שלא תפזר את הגרגרים לכל הרוחות, ומצד שני לא חלשה מדי, שלא תוכל להפריד כראוי בין התבן לבר. בימינו כבר אפשר לגרום לרוח לנשב בעוצמה הרצויה. צוות סביר השתמש לצורך הזרייה במאוורר: סביר גילתה שמאוורר ביתי מהדגם הגדול ביותר מספיק לשם כך. "העסק עבד יפה", היא מעידה. "רוב חלקי הקש עפו, ואילו הגרעינים – מלבד הקטנים ביותר שלא מעניינים אותנו – נשרו מתחת לנפה".
סביר החליטה שבניסויים הבאים תאמץ את מתכון ההכנה הערבי של "פריקֶה", גרעיני חיטה ירוקה שטרם הבשילה. "בפריקה מניחים שיבולים שלמות על הרשת ומדליקים את האש. כך מתקבל טעם מעושן. זה תואם רק לדעת יחיד במקורות לגבי העומר, ולכן בניסוי הבא נניח את כל חלקי השיבולת שנותרו אחרי הדיש, נרטיב אותם כדי שלא ייחרכו בקלייה וגם כדי שהמוץ ייפרד בקלות רבה יותר מהגרעין, ונייבש במייבש חסה. את כל התערובת, יחד עם הפסולת, נערבב בקצב גבוה מעל להבות גבוהות. עד היום השקענו המון זמן בברירה מקדימה לפני הכנסת הגרעינים למחבת, אבל ייתכן שיש לבצע את כל התהליך רק אחרי הקלייה: אז התהליך יהיה מהיר וקל יותר, והקש הדבוק בגרעינים יגן עליהם מפני חריכה. רק אחר כך נזרה את התוצר ונברור אותו כפי שבוררים אורז, אחד אחד".
אחרי זרייה נמרצת, מלילת התוצר בידיים והברירה, יחל שלב הטחינה. בטחינה גסה מסוג "ריחיים של גרוסות" הגרגר נשבר לשניים עד ארבעה חלקים, אולם טחינה חוזרת ונשנית במקביל לניפוי בלא פחות מ־13 נפות אמורה להביא בסוף הדרך לסולת משובחת ומובחרת, נקייה למהדרין מסובין. בסך הכול נקצר לצורך תרגולי מנחת העומר שטח שדה שעורים בן שבעה על שבעה מטרים. התייעצות עם מומחים הביאה למסקנה שבתום תהליך הדיש, הזריה והברירה אמורים לקבל 25 ליטר גרעינים, שהם כשניים וחצי דליים. אחרי הטחינה והניפויים החוזרים תיוותר מכל אלה רק כעשירית – שני ליטר וחצי של סולת מובחרת.
סביר מזמינה חובבי קלייה להצטרף לצוותה ולהתאמן שוב ושוב "על יבש", עד לשעת השי"ן. למעשה היא וצוותה עוד מגששים באפלה בחיפוש אחר הדרך המיטבית להפקת המנחה. "יש דברים שלפני מאה שנה אנשים ידעו לעשות אבל לא הצלחתי למצוא על כך שום חומר כתוב", היא מסבירה. "חלה על זה התיישנות של אלפיים שנות".
