שבעה חודשים אחרי שבעה באוקטובר, השקט עדיין לא חזר לקיבוץ כרם־שלום, שהחומה המקיפה אותו היא גדר הגבול של רצועת עזה. "זיק" מזמזם מעל הבתים, קולות ירי של מסוקי קרב נשמעים מכיוון רפיח הסמוכה. רעש של יציאת מרגמה מקפיץ את אלי בן־דור, סגן הרבש"ץ של הקיבוץ. חברי כיתת הכוננות של כרם־שלום עדיין ממתינים שצה"ל יגיע לכל המחבלים שניסו להרוג אותם בשמחת תורה ולאלה ששלחו אותם.
"כדי שנוכל לחזור לפה אנחנו רוצים שהפעולה הזו תושלם כפי שקרה בצפון הרצועה, כולל ציר פילדלפי. אנחנו מבקשים שיסיימו את כל העבודה", אומר אלי, חקלאי בחייו הקודמים, וסגן רבש"ץ במשרה מלאה בחצי השנה האחרונה. אלי מתקשה לסיים משפט מבלי שזמזום ממכשיר הקשר יקטע אותו. אבטחת הקיבוץ, שהוגדר כשטח צבאי סגור, מוטלת כעת עליו ועל קומץ לוחמי כיתת הכוננות, אנשי הקיבוץ היחידים שנמצאים במקום. שאר חברי הקיבוץ שוהים בכפר הסטודנטים אשלים. החברים ביקשו לציין כאן את ימי הזיכרון העצמאות, אך נענו בסירוב מצד צה"ל. "זה שבר אותי", הגיב אחד החברים.
הרבש"ץ של כרם־שלום, אליה בן־שימול, מביע הבנה לסירוב הזה: "הצבא הכריז על המקום כשטח צבאי כדי לתפעל מלחמה. אי אפשר לקיים חיים אזרחיים כל כך קרוב לאש, עם פיצוצים רבים ותנועת טנקים, ותוסיפו לזה את הנפילות בתוך היישוב שהתרבו לאחרונה. יש בזה צדק".
"אני מוכנה לחזור עכשיו", משיבה לו ברוריה קרני־הדס, תושבת הקיבוץ שקפצה לביקור קצר בבית ומצטרפת לשיחתנו. "אני מגיעה לפה פעם בשבוע כדי לוודא שיש לחתולים שלי אוכל ומים, ולהרגיש את הבית. הילדים מבקשים כל פעם להצטרף לנסיעות. הם נורא שמחים לבוא הביתה, מתגעגעים לפינה שלהם, לדברים הפשוטים של היום־יום. צפוף לנו באשלים. יש לי בן שאוהב לבשל והוא מתגעגע למטבח. מתגעגעים לטיולים בשדות, ובכלל לתחושה של בית. שם יש לנו דירה, לא בית. הילדים שואלים הרבה על החזרה. בהתחלה אמרנו להם שבקיץ נחזור, עכשיו אני אומרת להם שאני לא יודעת".
"בררנו אותם בפינצטה"
כרם־שלום הוקם בשנת 1956, כהיאחזות נח"ל. הקיבוץ עבר גלגולים שונים עד בשנת 2018 כשהופרט ואף הפך לקיבוץ מעורב, בניסיון להגדיל את מספר המשפחות תוך שימור הרוב החילוני במקום. במהלך שנים ספורות גדל הקיבוץ מכ־13 לכ־50 משפחות. "חיפשנו דתיים לייט והגיעו משפחות מאוד תורניות, אבל בררנו אותן בפינצטה. חיפשנו את מי שרוצה לגור איתנו, לא לשנות את הקיבוץ", מספרת ברוריה.
אחת השאלות הראשונות שעלו בעקבות שינוי הרכב התושבים, היה אופייה של הבריכה המקומית. החברים החילונים הציעו ביוזמתם לקיים שעות נפרדות למען החברים החדשים, אבל אז התברר שלא די בהפרדה וכי יש צורך לבנות גם גדר שתסתיר את הבריכה. "כל נושא כזה מלווה בוויכוחים וחששות, ותמיד יש את הקול שאומר 'תכף יסגרו פה את השער בשבת', אבל אנחנו ממש לא שם ולא בדרך לשם'", משוכנעת ברוריה. "כשחברים דתיים ביקשו לבנות מקווה, היה חשש שזה יעורר פחדים אצל חלק מהתושבים. אבל בסופו של דבר ההחלטה התקבלה והיום המקווה בבנייה", מוסיף אליה.
אליה: "בשנה שעברה יצאנו קבוצה מהקיבוץ למעגל שיח באזור על הרפורמה המשפטית, כשחצי מהקבוצה בעד רפורמה וחצי נגד. יש פה מורכבות, אבל היא לא פוגעת במרקם של הקיבוץ. השער הצהוב מסנן אותה".
ברוריה: "אני אמשיך ללכת להפגנות במוצאי שבת, וחלק מהחברים פה יצביעו למפלגת נעם או לדברים שאני לא יכולה לשאת. באחת השבתות הראשונות, ילד הֵעיר לבן שלי למה הוא עם טלפון בשבת. בשבתות אחר כך הם כבר למדו לשבת יחד".
הכתבה המלאה תפורסם מחר במוסף "יומן"
