הסופרת היהודייה־גרמנייה מירנה פונק תשתתף בעוד כעשרה ימים בפסטיבל הסופרים הבינלאומי בירושלים – אחת מרשימה קצרה מתמיד של סופרים וסופרות לא־ישראלים שהפסטיבל הצליח לגייס השנה לשורותיו. לאחר מכן תחזור פונק לברלין, עיר הולדתה ומגוריה, אבל שבועות ספורים לאחר מכן יגיע הטוויסט בעלילה: היא תעלה ארצה עם בתה בת התשע, אטה. זו אינה הפעם הראשונה שפונק מתכננת לעלות ארצה ואף פועלת לשם כך, אך הפעם היא מקווה שזה יהיה לתמיד. הניסיון הקודם התרחש לפני כעשור.
כשאת רואה מה קורה כאן מאז 7 באוקטובר – המלחמה המתמשכת, הטילים מאיראן והמצב בצפון – כל זה לא גורם לך לשקול מחדש את עניין העלייה?
"ישראלים חייבים להבין שהם לא חווים באמת אנטישמיות, והם לא יודעים מה זה להיות מיעוט. הם לא מכירים את התחושה המתמדת של פחד לאבד את מקום העבודה שלך, לא לקבל עבודה חדשה, לאבד את החברים שלך – רק בגלל העובדה הפשוטה שאתה יהודי. בשיחת חולין שמתפתחת באמצע פגישה עסקית עם עוד עשרה אנשים, שכולם נמצאים שם רק לצורך עסקים, יכולה לעלות השאלה אם ישראל צריכה להיעלם ממפת העולם.
"בגלות אתה חי בתוך גטו משלך. כבר ב־2014 איבדתי כמעט חצי מהחברויות שלי בברלין, ואנשים רבים חווים עכשיו אובדן חברויות על רקע דומה. זה קורה מדי יום, וזו חוויה קשה. ברור שקשה לחיות עם טילים ואיומי טרור תמידיים, ונכון שגם בישראל יש חילוקי דעות, אבל בסופו של דבר אתה לא יושב כאן עם אויבים שלך שחושבים שלמדינת הלאום שלך אין זכות קיום. מתיש לחיות כמיעוט באווירה אנטישמית כל כך. זה גורם לך להרגיש מבודד ולבד, אתה לא מרגיש חופשי.
"הייתי בישראל כמה פעמים בחודשים האחרונים. הביקור הראשון היה בתחילת נובמבר, כחודש אחרי הטבח. האווירה ברחובות הייתה עצובה, אבל לפחות יכולת לשבת עם אנשים, להיות שבור לב ולהרגיש שלאנשים סביבך אכפת ממה שאתה חש וחושב. במקומות אחרים בעולם, ברגע שאתה מראה שכואב לך ושאתה עצוב בגלל מה שקרה ב־7 באוקטובר, אנשים מסתכלים עליך כעל רוצח שמשתתף ברצח עם".
לדעתך, את מתארת תחושות של רוב היהודים שחיים בגלות, באירופה לפחות? האם אפשר להסיק שצפוי גל עלייה גדול בקרוב?
"אני מחוברת לקהילה היהודית ולמוסדות היהודיים בגרמניה. יש לי כאן הרבה חברים יהודים, אני מעורבת חברתית וציבורית, כותבת לעיתונים יהודיים וכן הלאה. 90 אחוזים מהיהודים בגרמניה כיום הם מהגרים מרוסיה, שהגיעו לכאן לפני 20־25 שנה. הם כבר עזבו בית, ועכשיו הם ניצבים מול העובדה שאולי יצטרכו לעזוב שוב, וקשה להם לחשוב על כך. אני לא רוצה לדבר בשמם, איני באה מהקהילה הזאת, אבל אין לי ספק שהם מרגישים מבודדים ומבולבלים.
"בדור הצעיר יותר, אלה שהגיעו לגרמניה בילדותם ורוצים לבנות בה את חייהם, יש בהחלט רבים ששואלים את עצמם אילו חיים יהיו להם פה. למה אתה חייב לעבוד כל כך קשה בלהסביר מה זה יהודי ומה זו ישראל? למה אתה צריך להצדיק את עצם קיומך? בגרמניה, יהודי אינו אדם עצמאי אלא סובייקט ציוני, וזו עמדה לא נוחה לחיות דרכה. לכן אני מאמינה שנראה גל עלייה גדול. אני בטוחה בכך במאה אחוז. התחלנו לראות את זה בצרפת לפני עשור ויותר, ואני חושבת שבקרוב יתחיל גל עלייה מבריטניה, ולדעתי גם מארצות הברית, אף ששם זה ייקח עוד קצת זמן. וכן, גם יהודים גרמנים יעלו יותר".
הכתבה המלאה תפורסם מחר (ו') במוסף דיוקן
