שבעה חודשים אחרי שבעה באוקטובר, השקט עדיין לא חזר לקיבוץ כרם־שלום, שהחומה המקיפה אותו היא גדר הגבול של רצועת עזה. "זיק" מזמזם מעל הבתים, קולות ירי של מסוקי קרב נשמעים מכיוון רפיח הסמוכה. רעש של יציאת מרגמה מקפיץ את אלי בן־דור, סגן הרבש"ץ של הקיבוץ. חברי כיתת הכוננות של כרם־שלום עדיין ממתינים שצה"ל יגיע לכל המחבלים שניסו להרוג אותם בשמחת תורה ולאלה ששלחו אותם.
"כדי שנוכל לחזור לפה אנחנו רוצים שהפעולה הזו תושלם כפי שקרה בצפון הרצועה, כולל ציר פילדלפי. אנחנו מבקשים שיסיימו את כל העבודה", אומר אלי, חקלאי בחייו הקודמים, וסגן רבש"ץ במשרה מלאה בחצי השנה האחרונה. אלי מתקשה לסיים משפט מבלי שזמזום ממכשיר הקשר יקטע אותו. אבטחת הקיבוץ, שהוגדר כשטח צבאי סגור, מוטלת כעת עליו ועל קומץ לוחמי כיתת הכוננות, אנשי הקיבוץ היחידים שנמצאים במקום. שאר חברי הקיבוץ שוהים בכפר הסטודנטים אשלים. החברים ביקשו לציין כאן את ימי הזיכרון העצמאות, אך נענו בסירוב מצד צה"ל. "זה שבר אותי", הגיב אחד החברים.
ברוריה קרני־הדס: "בוא נתחיל מזה שלא תהיה פה חומה, היא לא בדיוק הוכיחה את עצמה. אז לפחות שניהנה מהשקיעות. צריך להפסיק להסס, לא רק צבאית, שתתקבל החלטה ושילכו איתה עד הסוף"
הרבש"ץ של כרם־שלום, אליה בן־שימול, מביע הבנה לסירוב הזה: "הצבא הכריז על המקום כשטח צבאי כדי לתפעל מלחמה. אי אפשר לקיים חיים אזרחיים כל כך קרוב לאש, עם פיצוצים רבים ותנועת טנקים, ותוסיפו לזה את הנפילות בתוך היישוב שהתרבו לאחרונה. יש בזה צדק".
"אני מוכנה לחזור עכשיו", משיבה לו ברוריה קרני־הדס, תושבת הקיבוץ שקפצה לביקור קצר בבית ומצטרפת לשיחתנו. "אני מגיעה לפה פעם בשבוע כדי לוודא שיש לחתולים שלי אוכל ומים, ולהרגיש את הבית. הילדים מבקשים כל פעם להצטרף לנסיעות. הם נורא שמחים לבוא הביתה, מתגעגעים לפינה שלהם, לדברים הפשוטים של היום־יום. צפוף לנו באשלים. יש לי בן שאוהב לבשל והוא מתגעגע למטבח. מתגעגעים לטיולים בשדות, ובכלל לתחושה של בית. שם יש לנו דירה, לא בית. הילדים שואלים הרבה על החזרה. בהתחלה אמרנו להם שבקיץ נחזור, עכשיו אני אומרת להם שאני לא יודעת".
סימני ירי בכל מקום
ברוריה, בת 52, הגיעה לכרם־שלום ב־2004, בעקבות חלומו של בן הזוג להיות חקלאי, וחלום משותף של שניהם לגור בקיבוץ. אחרי זמן קצר בן הזוג עבר למקצוע פחות פסטורלי ומונה לרבש"ץ הקיבוץ, בשנים של טפטופי פצמ"רים מרפיח השכנה וסבבי לחימה בלתי פוסקים. "הגענו עם ילדה אחת, ובקיבוץ נולדו עוד שניים", היא מספרת. "לגדל ילדים בכרם־שלום זה אומר הרבה מרחבים וחופש. מעבר למצב הביטחוני, זה היה חלום. הקושי התחיל אחרי שבעלי נפצע מפצמ"ר והפך לפוסט־טראומטי. זה הביא להתפרצות של מחלות שונות, ובסופו של דבר הוא נפטר".
הקיבוץ ריק מתושבים כבר חודשים ארוכים אבל עדיין נראה יפה ומטופח, גם בזכות מאמציו של רומן איש התחזוקה, שמסתובב על קלנועית בשבילי הקיבוץ ומטפל בנזקים השונים. קירות של מבנים רבים מעוטרים בסימני רסיסים או ירי. כך גם מבנה שהוסב לחמ"ל של כיתת הכוננות. במבני ציבור אחרים מתארחות מחלקות מהמפקדה של חטיבת גבעתי שנלחמת בפאתי רפיח, במרחק של קילומטר בלבד מהקיבוץ.
אליה בן־שימול, 32, הגיע לכרם־שלום בשנת 2018 עם אשתו רבקה ושני ילדיהם, כאשר הקיבוץ החל בתהליך של בניית קהילה מעורבת, דתיים וחילונים. לפני כן הם היו חלק מהגרעין התורני במצפה־רמון. בכרם־שלום נולדו להם עוד שני ילדים. אליה, הרבש"ץ, כמעט לא עזב את המקום מאז פרוץ המלחמה. הילדים נהנים קצת מהשקט באשלים, הוא אומר, אבל פה זה הבית שלהם.
מתי תוכלו לחזור הביתה, אני שואל, ואליה שותק שניות ארוכות לפני שהוא מנסה להשיב. "זאת השאלה הכי כבדה. ברמה הטכנית הצבא דיבר על סוף אוגוסט, אבל אם אני צריך לתת פרמטרים מבחינת חברי הקיבוץ – אז אנחנו רוצים נורמליות, לדעת שרפיח לא מאיימת עלינו. לא כפי שהיה לפני 7 באוקטובר, אז פשוט היינו רדומים. אנחנו נחזור כשנבין בצורה ברורה שהתרחשה פעולה משמעותית ברפיח שתרחיב את הנורמליות שלנו פה, ולא שוב התקפלות של צה"ל עם זנב בין הרגליים. דרושה פה נוכחות צבאית אמיתית שמגיבה לכל יכולת של האויב ולכל אירוע שקורה מעבר לגדר. שאנחנו נהיה אלה שמנהלים את האירוע, ולא עסוקים רק בלשים פלסטרים".
"ברור לי שאנחנו לא הולכים לחזור לשווייץ", אומרת מצידה ברוריה. "השכנים שלנו לא הולכים להשתנות, והם לנצח ימשיכו לנסות לפגוע בנו. אני כן מצפה לנוכחות גבוהה יותר של הצבא. בבוקר של 7 באוקטובר היו בקיבוץ ארבעה חיילים".
שלט שעדיין ניצב בכניסה לקיבוץ מבשר: "קיבוץ כרם־שלום קולט משפחות". לפני שנתיים נבנתה כאן שכונה חדשה, ואחרי שמחת תורה תוכננה בנייה נוספת. "גם אחרי 7 באוקטובר אנשים יוצרים קשר ושואלים אם אנחנו קולטים ומתי", מספרת ברוריה. "ההערכה שלי היא שרוב החברים יחזרו, אבל ייקח לאנשים זמן לחזור. רואים את התהליך שהחברים עברו. זה התחיל באמירות כמו 'אני לפה לא חוזר', ואחר כך הסימן קריאה התחלף בסימן שאלה של 'באילו תנאים אנחנו חוזרים'".
סגן הרבש"ץ, אלי בן דור: "כדי שנוכל לחזור לפה אנחנו רוצים שהפעולה הזו תושלם כפי שקרה בצפון הרצועה, כולל ציר פילדלפי. אנחנו מבקשים שיסיימו את כל העבודה"
גם לאחר שצה"ל הסתער על העיר עזה וכבש בהמשך את חאן־יונס, הדרג המדיני נמנע חודשים ארוכים מלהורות על כניסה לרפיח, מוקד הברחות הנשק של חמאס והעיר שממנה יצאו מאות מחבלים ופשטו על הקיבוצים חולית, סופה וכרם־שלום. בשבוע שעבר החל צה"ל בכיבוש מזרח רפיח, אך עדיין לא ברור אם העיר שעומדת בבסיס המחלוקת בין ממשל ביידן לממשלת ישראל, תטופל באופן יסודי. הסוגיה הלאומית הזו מעסיקה כמובן גם את החברים בכרם־שלום.
ברוריה: "אצלי יש דילמה קשה בין הרצון לראות את החברים שנחטפו כמה שיותר מהר בבית, מתוך הבנה שזה לא דבר שיקרה במבצע צבאי, כי רק שלושה חטופים הוחזרו על ידי הצבא, ומצד שני רצון גדול שצה"ל יטפל במה שקורה מעבר לגדר הקיבוץ שלי".
אליה: "הייתה לנו דילמה בקיבוץ שאולי אם אנחנו נדרוש את כיבוש רפיח, זה יתפרש כאילו זה במקום החטופים. אבל המציאות שאנחנו חיים בה, היא שכולם פה מייחלים לחזרת החטופים ומייחלים במקביל לחזור למציאות שאין בה איום על הבית שלהם. וזה לא קורה בלי רפיח".
הערנות שהצילה
אלי וברוריה מתלווים אלינו לסיור בשבילי הקיבוץ, אבל אחרי רגע אלי נעלם עם רכב הסיור. "התראת גדר", הוא מתנצל. כמי שלחם פה בשמחת תורה, הוא לא לוקח סיכונים. אחרי כמה דקות הוא חוזר אלינו, ואנחנו נפגשים על יד חומת הקיבוץ, שנפרצה בשמחת תורה. שרידי הקרב עדיין נמצאים בכל מקום. על המדרכה אני מוצא נצרה של רימון רסס. הרכב של אלי עדיין תקוע בצד הדרך, מחורר כולו מירי מחבלי הנוח'בה.
עשרות מחבלים יצאו מרפיח במטרה לכבוש את כרם־שלום. בזכות ערנותו של בן־שימול, הרבש"ץ – התייצבו בתוך דקות שמונה חברי כיתת כוננות וארבעה חיילים ששמרו על הקיבוץ, והצליחו לבלום את גל המחבלים במשך שש שעות עד בוא התגבורת הראשונה. בקרבות הגבורה במקום נהרגו שניים מחברי כיתת הכוננות, עמיחי ויצן וידידיה רזיאל, ושני לוחמים מסיירת נח"ל: סמ"ר ירון שי, וסמ"ר שהם משה בן־הרוש. שניים מחברי הקיבוץ נפצעו קשה.
"זה התחיל בצבע אדום וריצה שגרתית לממ"דים", משחזר אלי בן־דור את קורות הבוקר ההוא. "אליה ישר יצא החוצה עם כוח הגנת היישוב של סיירת הנח"ל. פתאום אחת התושבות זיהתה מחבלים במצלמת הבית שלה. במקביל אליה שמע בקשר על מחבלים באזור בארי, וקיבל החלטה שהצילה את הקיבוץ: להקפיץ מיד את כיתת הכוננות. יצאנו מהבתים, ומהר מאוד הייתה היתקלות ראשונה שבה חוסלו שלושה מחבלים וחייל אחד נפצע.
"אני והצמד שלי עמדנו מחוץ למיגונית לכיוון רפיח, אנחנו שניים, וקולטים מולנו שבעה מחבלים שיורים עלינו בלי הפסקה וצועקים בערבית. התחלתי לירות לכיוונם, ובמקביל קראנו לעזרה של שאר כיתת הכוננות. מתוך השבעה אני הורג אחד, הם גוררים אותו אחורה, ובלי ששמנו לב מחבל אחד מתגנב דרך השיחים ומגיע אלינו לטווח אפס. אני קולט אותו ברגע האחרון ומפיל אותו עם שני כדורים לתוך הראש. מאז דילגנו מהיתקלות להיתקלות ומנס לנס, כאשר שאר כיתת הכוננות ממשיכה לחסל מחבלים בכל הקיבוץ.
"בשלב מסוים חלק מהחבר'ה נשארו עם כדורים בודדים, כשמחבלים ממשיכים לצאת ללא הפסקה. בתוך הקיבוץ הרגנו 13 מחבלים, ומחבלים נוספים נמלטו מהקיבוץ בעקבות הקרב. בנוסף הצלחנו לבלום ולהרוג 25 מחבלים על גדר הקיבוץ. באזור אחר בקיבוץ מסוק קרב חיסל חוליה של 50 מחבלים. רק בשעה 14:30 הגיעה מחלקה של לוחמים לתגבר, ואחד מהם נהרג מפצמ"ר". גבורתם של חברי כיתת הכוננות הצילה את התושבים, שהתחבאו בממ"דים עד יום ראשון בצהריים.
ברוריה מתארת את הדברים מהזווית שלה: "התעוררנו מצבע אדום ועוד אחד ועוד אחד, הטלפון לא הפסיק לרטוט. המחשבה הראשונה שהייתה לי בראש, היא שזה מזכיר את הבוקר של חטיפת גלעד שליט. נכנסתי עם הילדים לממ"ד, וכבר בשבע בבוקר התחלנו לשמוע ירי וצעקות בערבית.
הרבש"ץ, אליה בן־שימול: "נחזור כשנבין שהתרחשה פעולה ברפיח שתרחיב את הנורמליות שלנו פה, ולא שוב התקפלות של צה"ל עם זנב בין הרגליים"
"בתחילת המתקפה התכתבתי עם שחר מתיאס, חברה שלי מקיבוץ חולית, עד שהיא כתבה לי שהחלון שלהם נשבר. כתבתי לה 'תשמרו על עצמכם'. את ההודעה הזאת היא כבר לא קראה. חצי שעה ניסיתי ליצור איתם קשר ללא הצלחה, עד שהבן שלהם כתב לנו 'ההורים מתים, אני פצוע וצריך עזרה'. בערב קיבלנו הודעה על ידידיה ועמיחי שנפלו בקיבוץ, כשכל הזמן מגיעים עוד ועוד שמות של אנשים שהכרתי ונהרגו".
בימים האחרונים חנכו בקיבוץ גן הנצחה קטן, במקום נפילתם של חברי כיתת הכוננות. כחלק ממיצב ההנצחה במקום כתבה שירה רזיאל, אלמנתו של ידידיה, על המיגונית שלצידה הוא נלחם את המילים משירו של גידי גוב (מאת חנה גולדברג): "במקום בו עמדת נשאר רק אוויר, בלי חמצן, ואני עומדת נאחזת באוויר, ואתה אינך".
"האובדן הוא עצום", אומרת ברוריה. "בקהילה כל כך קטנה, אנחנו כמו משפחה, איבדנו שני אנשים משמעותיים לקהילה. יש לנו המון הערכה לכיתת הכוננות על האומץ והגבורה שלהם. בלעדיהם לא היינו יושבים לדבר היום. מצד שני איבדנו אמון במקבלי ההחלטות. כל ילד בכרם־שלום ידע שמי שעובר את הגדר כשהוא לא חמוש בא בעצם כדי לאסוף מודיעין, ושאם יש הפגנה על הגדר אז הם בודקים את הערנות שלנו. לא הגיוני שכל ההפגנות הוגדרו כאירוע תקין, ואיש לא הבין מה הולך פה. מבחינתנו לא היה מדובר בתרחיש מופרך, אבל בדרג הבכיר בצבא זלזלו".
בריכה לכולם
כרם־שלום הוקם בשנת 1956, כהיאחזות נח"ל של גרעינים דתיים. שבועות ספורים אחרי העלייה לקרקע סבלו אנשי הגרעין מאש שנורתה לעברם מרצועת עזה, שהייתה אז בשליטה מצרית. כבר בשנתם הראשונה במקום ראו חברי ההיאחזות את רפיח השכנה נכבשת על ידי כוחות צה"ל במסגרת מבצע קדש. כ־11 שנים לאחר מכן הם ראו שוב את כוחות צה"ל מתמרנים ברפיח וכובשים אותה במלחמת ששת הימים, שבמהלכה חוותה ההיאחזות הפגזה כבדה במיוחד.
בשנת 1971 עבר הקיבוץ לנקודת קבע, לא רחוק ממיקומה של היאחזות הנח"ל. בטקס שנערך בנוכחות אלוף הפיקוד אריאל שרון, הפך כרם־שלום לקיבוץ רשמי של השומר הצעיר. בעיתון "דבר" דווח כי שרון ״העלה את החשיבות הביטחונית של הקמת ישובים באזור". הקיבוץ היה מוכר כמעוז שמאל קיצוני, וחבריו הובילו הפגנות התנגדות להתיישבות בסיני וברצועת עזה. עם השנים ידע הקיבוץ לא מעט קשיים חברתיים וכלכליים, עד שפורק בשנת 1995 ואחרוני החברים עזבו; בודדים התגוררו בקיבוץ הנטוש.
בשלב מסוים הועלה רעיון להפוך את המקום למוקד של סמינרים ישראליים־פלסטיניים, אך היוזמה לא יצאה אל הפועל. בשנת 2001 הוקם הקיבוץ המחודש. בשנים שלאחר מכן סבלו תושביו מ"טפטופים" של פצמ"רים מרפיח. הקיבוץ עלה לכותרות סביב חטיפת גלעד שליט שהתרחשה בסמוך. בשלב מסוים הוקמה חומת ענק בין בתי התושבים לפאתי רפיח, כדי למנוע ירי בנשק קל מרפיח לעבר אנשי הקיבוץ.
את השינוי האחרון עבר כרם־שלום בשנת 2018, כאשר הוא הופרט ואף הפך לקיבוץ מעורב, בניסיון להגדיל את מספר המשפחות תוך שימור הרוב החילוני במקום. במהלך שנים ספורות גדל הקיבוץ מכ־13 לכ־50 משפחות. "חיפשנו דתיים לייט והגיעו משפחות מאוד תורניות, אבל בררנו אותן בפינצטה. חיפשנו את מי שרוצה לגור איתנו, לא לשנות את הקיבוץ", מספרת ברוריה.
אחת השאלות הראשונות שעלו בעקבות שינוי הרכב התושבים, היה אופייה של הבריכה המקומית. החברים החילונים הציעו ביוזמתם לקיים שעות נפרדות למען החברים החדשים, אבל אז התברר שלא די בהפרדה וכי יש צורך לבנות גם גדר שתסתיר את הבריכה. "כל נושא כזה מלווה בוויכוחים וחששות, ותמיד יש את הקול שאומר 'תכף יסגרו פה את השער בשבת', אבל אנחנו ממש לא שם ולא בדרך לשם'", משוכנעת ברוריה. "כשחברים דתיים ביקשו לבנות מקווה, היה חשש שזה יעורר פחדים אצל חלק מהתושבים. אבל בסופו של דבר ההחלטה התקבלה והיום המקווה בבנייה", מוסיף אליה.
אליה: "בשנה שעברה יצאנו קבוצה מהקיבוץ למעגל שיח באזור על הרפורמה המשפטית, כשחצי מהקבוצה בעד רפורמה וחצי נגד. יש פה מורכבות, אבל היא לא פוגעת במרקם של הקיבוץ. השער הצהוב מסנן אותה".
ברוריה: "אני אמשיך ללכת להפגנות במוצאי שבת, וחלק מהחברים פה יצביעו למפלגת נעם או לדברים שאני לא יכולה לשאת. באחת השבתות הראשונות, ילד הֵעיר לבן שלי למה הוא עם טלפון בשבת. בשבתות אחר כך הם כבר למדו לשבת יחד".
"לפחות שניהנה מהשקיעות"
מאז שפונו מבתיהם, הגוף שנועד ללוות את תושבי כרם־שלום במשכנם הזמני באשלים ולדאוג לשיקום הקיבוץ, כמו לשאר יישובי העוטף, הוא מנהלת תקומה. בני שיחי מותחים ביקורת על תפקודה: "יש הרבה רצון טוב ותוכניות טובות, אבל בפועל, בכל הנוגע לתנאים באשלים או שיפוץ הבתים פה, זה נראה מנהלת תנומה ולא תקומה. בתור התחלה, שיתחילו בשיפוץ הבתים שנפגעו פה ב־7 באוקטובר ועדיין לא קיבלו מענה".
איך אתם מדמיינים את הקיבוץ בעוד עשר שנים, אני שואל את השניים לסיום. "השורש והתיקון להרבה דברים הוא שאנחנו נחליט מה אנחנו רוצים", משיב אליה. "זה בסדר שיש עוד ועוד לחימה ברצועה, אבל צריך לתת תשובות מה קורה אחר כך, איך לא יחזור מה שקרה ב־7 באוקטובר. אנחנו מוכנים להיות סבלניים גם לתהליכים ארוכים, אבל כשלא רוצים לשים יעדים ולהציב מטרות, אנחנו חוזרים לסחור סחור.
"ביהודה ושומרון, שניתן להיכנס לכפרים, יש הרבה פחות אמל"ח ואין ירי רקטי. אותו טיפול נדרש גם ברפיח. הרבה שנים לא ניצחנו, סיימנו את הסבבים איכשהו, ובסוף זה התפוצץ לנו בפנים. צריך לצאת פה כשידנו על העליונה, עד השערה האחרונה של כל חטוף. צריכה להיות מציאות שהמדינה לוקחת אחריות על חיי התושבים שלה, אחרי שנים שהם פשוט הופקרו. צריך לנצח, אנחנו מאמינים בזה, החיילים שלנו מסוגלים לזה".
ברוריה: "בוא נתחיל מזה שלא תהיה פה חומה, היא לא בדיוק הוכיחה את עצמה, מטען אחד והיא עפה. אז לפחות שניהנה מהשקיעות. צריך להפסיק להסס, לא רק צבאית, שתתקבל החלטה ושילכו איתה עד הסוף. אנחנו צריכים לחיות פה, אנחנו רוצים לחיות פה, צריך להקשיב יותר לתושבים".
אנחנו יוצאים מכרם־שלום, חברי כיתת הכוננות ממשיכים להגן על הקיבוץ יותר מ־220 יום. על כביש הגישה לקיבוץ שועטים כלים של אוגדה 162 שנלחמת בפאתי רפיח, ובטלפון מתקבלת התראה: "צבע אדום בכרם־שלום".
