אבראהים ראיסי נולד בכפר קטן סמוך לעיר הקדושה משהד. הוא התייתם מאביו בגיל צעיר, ובהיותו בן 15 נרשם ללימודים בסמינר תאולוגי בעיר קום. הימים היו ימי המהפכה האסלאמית, ובלהט המהפכה נקבע גם גורלו של היתום הצעיר. על פי אחת הגרסאות הרבות על ראשית דרכו של ראיסי, בהיותו בן 19 נבחר לאחד מ־70 סטודנטים מבריקים שסומנו בידי חומייני כמועמדים לתפקידים ממשלתיים. הקריירה של ראיסי החלה להמריא, ובתוך שנתיים מונה לתובע בעיר קראג' הסמוכה לטהרן. זמן קצר אחר כך נבחר לתובע בעיר חמדאן, ומשם המשיך לתפקיד סגן התובע בבירה טהרן.
בהיותו תובע צעיר פיתח ראיסי קו פעולה מהפכני נוקשה. ב־1988 היה חבר בפאנל שהוציא להורג אלפי אסירים פוליטיים ומתנגדי מהפכה. הכתם הזה בביוגרפיה הכניס אותו לרשימת מפירי זכויות אדם של מחלקת המדינה האמריקנית. שנה לאחר מכן כבר היה ראיסי התובע הכללי של טהרן. מה שמאוד עזר לו להתקדם היו נישואיו לג'מילה, בתו של האייתוללה עלם אל־הודה, המקורב לחמינאי. משם הייתה דרכו לצמרת סלולה.
התקווה הפכה לייאוש
ראיסי טיפס במעלה מערכת המשפט האיראנית, תוך רקימת קשרים בצומתי השפעה חשובים במוסדות הרפובליקה האסלאמית – בחוגים הדתיים, הביטחוניים והמודיעיניים. בעשור האחרון נכנס ראיסי לצמרת הממסד. ב־2014 מונה לתובע הכללי של איראן. מעמדו הציבורי קיבל תנופה נוספת לאחר שחמינאי מינה אותו לתפקיד יוקרתי בקרן "אסטן קודס ראזאבי", קרן רבת עוצמה החולשת על הקדשות אסלאמיים, נכסים בהיקף עצום ברחבי איראן ותקציבי ענק. במקביל המשיך ראיסי לשמש חבר "המועצה לקביעת האינטרס של המשטר", וסגן יו"ר "מועצת המומחים", המפקחת על פעילות המנהיג העליון ואחראית למנות לו יורש או להדיחו אם נמצא כי אינו כשיר למלא את תפקידו.
אחרי כישלונו בבחירות הקודמות חזר ראיסי, שהתגלה כמועמד אפרורי וחסר כריזמה, לתפקיד ראש הרשות השופטת. אך מאותו רגע הפכה כהונתו כולה מכוונת מטרה לתפקידו הבא. במאמר שפרסם רז צימט, חוקר איראן במכון למחקרי ביטחון לאומי באוגוסט 2016, מתוארים הסימנים לכך שראיסי הולך והופך למועמד מוביל לרשת את המנהיג העליון.
ראיסי החל לפעול במרץ בכל החזיתות. בליבת פעילותו הכריז על מאבק בשחיתות במגזר הציבורי והממשלתי. השחיתות גברה מאוד בשנים האחרונות באיראן, בין השאר בעקבות הסנקציות הבינלאומיות, והפכה לנושא תקשורתי חם. אנשים איבדו את חסכונותיהם בעקבות מעילות ומשחקים פיננסיים שמוטטו בנקים. ראיסי חתר בעקשנות לשפר את מעמדו הציבורי ולגרום לציבור לראות בו אביר העם הפשוט הנלחם בשחיתות.
בדרך למעמדו החדש היה עליו לתקן את דימויו כאיש דת רדיקלי, במיוחד את עברו כחבר ב"ועדות המוות", כסגן התובע הכללי בטהרן בזמן ההוצאות להורג של אסירים פוליטיים ב־1988. רוחאני עצמו רמז לראיסי כאשר אמר כי אזרחי איראן אינם רוצים במי שכלאו והוציאו להורג במשך 38 שנים.
האם העייפות מן השחיתות הצליחה להשכיח מן הציבור את הדם שעל ידי ראיסי? לא בטוח, במיוחד לא בקרב הרפורמיסטים. אבל ראיסי הטיל את כל משקלו למערכה, בעיקר במאבק נגד השחיתות, בתקווה שהוא יטה את לב ההמונים לטובתו. כך למשל, הוא נקט צעד יוצא דופן של פרסום פוסט באינסטגרם שבו קרא להמונים לפנות אליו בהצעות לשיפורים במערכת המשפט. תמונותיו החלו להתפרסם ברשתות החברתיות. הוא תועד נוסע לעבודתו במטרו של טהרן, ככל הנראה במטרה לחזק את דימויו כמי שמנהל אורח חיים צנוע. במקביל החל לנהל דיאלוג עם עורכים בצמרת התקשורת האיראנית, הדגיש את החשיבות שהוא מייחס לחופש העיתונות וערך מפגשים למען זכויות נשים, כולל הבטחה לקדם נשים ברשות השופטת ולגבש הצעת חוק למאבק באלימות כלפי נשים. הפופולריות שלו קיבלה חיזוק נוסף לאחר שהעמיד לדין את בניה המפונקים של האליטה האיראנית העשירה. אולם מה שחיזק מאוד את מעמדו הציבורי הוא שליטתו בקרן האימאם רזא, שיצרה בסיס פיננסי איתן לפעולות שהיטיבו עם השכבות הדלות בציבור.
לפני בחירתו לנשיא הרחיב ראיסי את התבטאויותיו הציבוריות גם לנושאי כלכלה ומדיניות חוץ. לדבריו, כל הניסיונות לדון עם המעצמות על הסרת הסנקציות הם חסרי טעם. "פוליטיקאים חושבים שיש טעם במפגשים עם המערביים", אמר. "אבל אם במקום זה היו מתמקדים בהגברת הייצור ובהסרת מכשולים, הרבה בעיות היו באות על פתרונן". דבריו מהדהדים במדויק את עמדתו של המנהיג העליון חמינאי, המצדד בהתנגדות למו"מ עם ארה"ב.
