שמחת תורה
בקיבוץ געתון שבו אני גר אין בית כנסת. מרכז החיים הדתיים שלי מתנהל בישיבת מעלות ובמושב עין־יעקב. בשבתות אני הולך לבית הכנסת שרחוק מהבית 35 דקות הליכה בעלייה. בזמן שהתארגנתי הגיע אליי הביתה הרבש"ץ, שידע שאני אמור לצאת מהקיבוץ ברגל, והודיע לי שאני לא יכול לצאת.
שגרת מלחמה
הקיבוץ לא פונה באופן רשמי. יש כאן קהילה חזקה מאוד, והיה פינוי עצמאי של האימהות הצעירות והילדים. יחידה צבאית התמקמה בקיבוץ וחיינו בתחושת ביטחון מלאה. היום מאה אחוז מהתושבים חזרו לגור כאן וכל המסגרות פועלות, אף על פי שלרוב התושבים אין ממ"דים בבתים, אלא רק מקלטים בקרבת מקום.לאחרונה, בפגישות שלי עם לקוחות בתל־אביב שמתי לב שאי אפשר למצוא מקום פנוי בשום בית קפה. לא מרגישים שם בכלל את המלחמה, כשאצלנו חיים בלי ווייז ועם תקשורת לקויה.
פרידה
הסיפור של אלחנן קלמנזון ז"ל קרוב מאוד לליבי. אבא שלו, בני קלמנזון, הוא חבר ילדות שלי. אלחנן לקח את אחיו ואת אחיין שלו בשבת בבוקר והם נסעו לבארי. הם טיהרו בית אחרי בית, ובבית האחרון אלחנן נפל. זו משפחה שעושה מה שצריך לעשות, כי צריך לעשות. הגישה היא שניקח על עצמנו כל תפקיד. אם צריך גלגל – נהיה הגלגל. זו הרוח החלוצית שפיעמה בו.
מצב העסק
כל מה שתוכנן עד יוני השנה – בוטל. בשבוע האחרון, אחרי פסח וימי הזיכרון, התחילה התעניינות קלה. כרגע יש לי לו"ז להציע, אבל קנו ממנו מעט מאוד. הורדתי את מספר המשתתפים בכל טיול ואני מוכן להוציא טיולים קטנים יותר, אבל העסק רחוק מלחזור לעצמו.מאז ינואר משרד האוצר הוציא אותנו מרשימת יישובי הסְפר ולכן איני זכאי למקדמות על חשבון הפיצויים. אני חי מחסכונות, והקיבוץ משמש משענת כלכלית מסוימת כי הוא דוחה את התשלומים שאני צריך להעביר כמו ארנונה, מים וכו'. החשבון הולך ותופח, אבל הקיבוץ מבין את המצב והקהילה החזקה שלנו עוזרת. משרד האוצר צריך להתנהג איתנו בשקיפות.
אופטימיות
השבוע הייתה פגישה של ראשי רשויות בצפון עם ראש הממשלה. לפני הפגישה ביקשתי מהם שלא יחסכו ממנו ביקורת. בפגישה הוא נענה לכל הבקשות, ולא היה מוכן להגיד להם מה עתיד להיות. זה דווקא עודד אותי, כי הוא שמר על חשאיות, לא חיפש את הפרסום שבדבר. אני מאמין שמה שהוא יודע על העתיד להיות יגרום לאנשים לחזור לבתים שלהם.
מילאתי בחיי כל מיני תפקידי חינוך והדרכה, בעיקר בבני עקיבא ובחינוך הבלתי־פורמלי. מילאתי גם תפקידים ארגוניים שונים כמזכיר הושעיה ואשחר. מאז שנת 2000 אני עובד בתחום התיירות, וב־2006 החלטתי להקים את העסק שלי.
גייסתי עובדים, הכנו תוכניות, השקענו בפרסום, ואז אחרי חמישה חודשים פרצה מלחמת לבנון השנייה. הבערתי את כל המנועים ורגע לפני ההמראה בלמה אותנו המלחמה. חטפנו מכה קשה. ביום שנגמרה המלחמה פרסמתי מודעה בעיתון וקיבלתי המון טלפונים והזמנות. החזרנו לצפון את התיירות שהפסדנו בשבועות המלחמה. אנשי תיירות רגילים ליפול ולקום.
להשתתפות במדור פנו אלינו במייל || yaelienm@gmail.com
