יציאתנו שלשום למחנה הפליטים ג'באליה הייתה מאנדרטת חץ שחור. בשנים האחרונות הפך האתר למוקד מחאת "מסדר הדר", שמובילה משפחת גולדין מדי יום שישי. בבוקר 7 באוקטובר הוא הפך למלכודת מוות. מאות מחבלי חמאס התקבצו בשער הכניסה הצפוני ליישובי העוטף, מתוך הבנה שכל תגבורת צבאית תעבור דרכה, וכך גם כל מי שיבקשו לברוח מהתופת.
בקרב הארוך והעיקש ליד האנדרטה חוסלו יותר מ־200 מחבלים, ונפלו ארבעה לוחמי שב"כ וארבעה אזרחים. באותו המקום גם נרצחו ארבעה ישראלים שגופותיהם נחטפו לרצועת עזה. לפני שבוע, במבצע מיוחד, הוחזרו גופותיהם של הארבעה – שני לוק, עמית בוסקילה, רון בנימין ויצחק גלרנטר, אחרי שנמצאו בפיר תת־קרקעי בלב ג'באליה. למנהרה הזאת פנינו מועדות.
אחרי נסיעה קצרה הגענו למחנה הפליטים. כוחות צה"ל לא שהו בו בשלבים מוקדמים יותר של המבצע, וזהו ביקורם הראשון בו. אגב, מצב זה מנוגד לטענות שצה"ל "חוזר אל המקומות שכבר היה בהם", כפי שנאמר באחרונה בתקשורת וברשתות החברתיות. מפקד גדוד 202 מחטיבת הצנחנים, סא"ל אלמוג רותם, הוביל אותנו ללא שהות לפתח המנהרה. בדרך הוא הסביר שהאזור קלט אליו מאות מחבלים שנמלטו מצפון הרצועה ומדרומה, ומקבץ הבניינים שאנו נמצאים בו אכלס רבים מהמחבלים הללו, שהיו חמושים בטילים נגד טנקים, במטעני חבלה, ברימוני נפץ ובכלי נשק.
עוצמת האש הבהירה לו שהם מגוננים על משהו חשוב, מה שאישר את המודיעין שקיבלו הכוחות לפני כן. חילופי האש בין כוחות הרגלים, השריון והסיוע הארטילרי ובין המחבלים היו קשים, אך בסופו של דבר חוסלו עשרות מחבלים. סא"ל רותם מספר שצוות מפלוגת חץ, בפיקודו של רועי בית־יעקב ז"ל, נכנס למבנה, טיהר אותו ממטענים, והתחיל לחקור אותו כדי לאשש את המידע המודיעיני שקבע כי יש במקום מנהרה. באחד החדרים, שנראה תמים לכאורה, מתחת לשטיח שהרים אחד הלוחמים, זוהה לוח מתכת על הרצפה: זה היה פתחו של הפיר. סולם באורך עשרה מטרים ירד ממנו מטה. הלוחם שזיהה את הפיר דיווח על כך מיד, וכוח מיוחד של יחידת יהל"ם הוזעק לסרוק את המנהרה.
רס"ן א', מפקד פלגת יהל"ם, נטרל את המטענים בפתח המנהרה, ניהל את הלחימה בתוואי המנהרה, והוביל את סריקתה הממושכת ואת מיפויה. רותם מספר כי רק בזכות עקשנותו של א', שלא ויתר, נמצאו הגופות. מסמכים מודיעיניים רבים שנמצאו גם הם במהלך הסריקות הועברו להמשך חקירה בישראל. "אנחנו גאים בהובלת הכוח ובהבאת הגופות לישראל", אומר א' על השבתן של הגופות למשפחות לוק, בוסקילה, בנימין וגלרנטר, "מבחינתנו חשוב מאוד גם להשיב גופות. נעשה הכול כדי להמשיך ולצוד את מחבלי חמאס ,ולהביא את כל חטופינו לישראל".
ידעת למה לצפות כשראית את פתח המנהרה?
"הייתי ממוקד משימה: להיכנס כמה שיותר מהר, ולהביא את מי ומה שנמצא בפנים. כשנכנסים – נכנסים במאה אחוזים".
רס"ן פז בוסקילה, מפקד פלוגת האש בגדוד 202, מספר על העידוד ששאבו הלוחמים כששמעו על השבת גופות החטופים מהמנהרה: "רגעים כאלה נותנים לי ולכל החיילים אוויר ודלק להמשך הדרך". "זה הישג חשוב", מוסיף סא"ל רותם, "ניהלנו פה לחימה קשה, המחבלים היו ערוכים היטב, אבל האש שהגענו איתה פירקה את המחבלים מהר מאוד. אין משהו שיכול לעצור גדוד וחטיבה, ובטח לא אוגדה של צה"ל. אין פה בית שלא מצאנו בו לפחות חמישה מטעני חבלה – אחד בכניסה, אחד במדרגות, אחד בחצר, אחד לכיוון החדרים ואחד ביציאה מהבית. אבל הגענו לשליטה מבצעית".
בפתח המנהרה ביקשנו ממפקד הגדוד לספר על התחושות ברגע מציאת הגופות. "יש תחושה של עמידה במשימה, אבל גם מאוד מצער למצוא גופה ולא חטוף חי", אומר סא"ל רותם, "אבל אני יודע שיש עכשיו ארבע משפחות במדינת ישראל שבמשך שמונה חודשים חיו באי ודאות, ובפעולות האלה הצלחנו להביא להן קצת הקלה בתוך הסיוט. נמשיך לחרף את נפשנו להגנת המדינה והאזרחים. התחלנו בחורף הקר ועכשיו אנחנו בחום הקיץ, ולא משנה כמה זמן זה ייקח – נעשה הכול כדי להביא ביטחון לישראל ולהחזיר את החטופים".
גדוד 202 איבד שישה מחייליו במבצע בג'באליה: מפקד פלוגה שנהרג מאש צלפים, ועוד חמישה שנפלו בתקרית הירי הדו־צדדי הקשה, כשטנק צה"לי ירה על כוחות הצנחנים בעקבות זיהוי שגוי. "מדינת ישראל עוברת תקופה מטלטלת מאז 7 באוקטובר, והגדוד הזה הוא פרק בהיסטוריה הזאת", אומר סא"ל רותם, "הגדוד נלחם במעלה הדרך, אבל הוא לא עוצר לעולם. אין משהו שגורם לחיילים להרכין את הראש. המשימה לנגד עינינו. נכון, היו אירועים קשים. אנחנו במלחמה מאתגרת. אנחנו נלחמים עם אחינו השריונרים מאז 7 באוקטובר כתף אל כתף, ואנחנו מחבקים אותם. בפעולותיהם עד היום הם הצילו עשרות לוחמים. מובן שאנחנו מחבקים את משפחות הנופלים מרחוק, ונגיע לבקר אותן כשנצא מכאן".
הפלוגה שספגה את האבדות הייתה פלוגת הח"ץ, שמשרתים בה לוחמים בני המגזר החרדי. "הפלוגה חוותה אובדן של מפקד פלוגה בבוקר, הסגן שלו החליף אותו, ובהמשך הם חוו את האירוע הקשה", אומר סא"ל רותם, "למחרת הם יצאו להתקפה עם כל הלוחמים. זאת תושייה בלתי רגילה, מתוך תחושת שליחות. תמיד ממשיכים קדימה.
"אני נלחם צמוד לחיילים, ואם יש משהו שמפתיע אותי זה החוסן הנפשי שלהם. הם חווים הכול, אבל אני רואה את הברק בעיניים שלהם, את המשימתיות ואת הרצון להמשיך. לא היה אחד שביקש להפסיק".
