אני רוצה לספר לכם איך גיליתי את ירושלים מחדש. זה סיפור על ירושלמי לשעבר, שהגיע לשבוע וחצי של צילומים בעיר מולדתו. זה סיפור על במאי שנסע לחפש את הקונפליקט הישראלי, ובמקום זה – מצא אהבה.
ומעשה שהיה כך היה. את העונה החדשה של "הטרמפיסטים", סדרת הרשת התיעודית שלי, צילמנו בירושלים. כבר עשר שנים, כבר שבע עונות, שאני מסתובב ברחבי הארץ, פוגש אנשים זרים, מכניס אותם לרכב שלי, מקפיץ אותם למחוז חפצם ומשוחח איתם בלב פתוח ונפש חפצה. כבר עשר שנים שאני נחשף למציאות הישראלית, בדרך הכי פשוטה וישירה שיש.
והימים ימי רפורמה. בין ראש השנה לסוכות. שבוע וחצי לפני שהחיים שלנו התהפכו עלינו. אני לא יודע אם אתם זוכרים, אבל מדינת ישראל בערה אז מבפנים. בכל יומיים התקיימה הפגנה אחרת. בעד הרפורמה. נגד הרפורמה. הרחובות התמלאו בשלטים זועמים. הרשתות החברתיות התמלאו בפוסטים זועמים. הייתה שנאה באוויר. ועם השנאה הזאת רצינו להתמודד.
אני זוכר שדיברתי עם רועיקי, שזאת תהיה עונה אחרת. אנשים הרבה יותר חשדנים עכשיו, הרבה יותר שפיציים וקפוצים. אנחנו בתקופה כזאת, שבה כולם צודקים וכועסים. ואין ברירה, אנחנו נהיה חייבים להתמודד עם זה. בדרך כלל אני מעדיף שלא להידרדר לשיח פוליטי ריק וזעוף. אבל הפעם, ידעתי, הפעם אין ברירה. הפוליטיקה הפכה לאישית. החיים שלנו עוברים שינוי. יהיה בלתי אפשרי לא לדבר על זה, בטח בירושלים הזועמת והנזעמת. זה מה שחשבתי. זה מה שהרגשתי. עד כדי כך הייתי שטוף.
אבל אז התחלנו לפגוש אנשים, לשמוע סיפורים. בירושלים אין הרבה טרמפיסטים, אז פשוט היינו עוצרים בתחנות אוטובוס ומציעים לאנשים טרמפ לאן שהם צריכים. ותאמינו או לא, אבל כמעט בכל פעם מצאנו מישהו לדבר איתו ולנסוע איתו ברחבי העיר. אולי זה קשור לתחבורה הציבורית שקצת מקרטעת שם. אולי זה קשור לזה שאני נראה בחור נחמד ומהימן חחחח. ואולי ירושלים היא פשוט עיר כזאת של אנשים רכים יותר, פתוחים יותר, ואוהבי אדם.
וככה, ממפגש למפגש, מטרמפ לטרמפ, משיחה לשיחה, גיליתי שכל הפחדים שלי היו מדומיינים. הטרמפיסטים המתוקים שפגשנו בכלל לא דיברו על הרפורמה. ההפגנות הנזעמות לא באמת העסיקו אותם. בכל פעם שניסינו לדבר על זה, הרגשנו שזה לא ממש מעניין. הטרמפיסטים שפגשנו העדיפו לדבר איתנו על אהבה.
באחד הלילות, מחוץ לכותל המערבי, פגשנו שלוש אחיות מרגשות. האחיות כחלון. אושי, עדן ושובל. הן במקור מנתניה. אבל הן באו לירושלים, כדי לקחת את אבא שלהן למחנה יהודה ולכותל. איזה נשמות. בהתחלה הייתי בטוח שזה יהיה טרמפ כזה של רעש ושל צחוקים. אבל מהר מאוד הגענו לעיקר. והעיקר הוא, שלאחיות כחלון היו חיים לא פשוטים. אמא שלהן הייתה אישה חולה שנדרשה לטיפולי דיאליזה. אבא שלהן עד היום מתמודד עם מחלה נפשית קשה. לפני שנתיים בערך, אושי, הבת הגדולה, תרמה כליה לאמא שלהן. אבל אחרי שנה וחצי הגוף דחה את הכליה. ובמגפת הקורונה, אמא שלהן נדבקה ומתה להן. ומאז הן מתגעגעות.
והכול נשמע קשה. ונורא. וכואב. אבל האמת היא שהאחיות כחלון לא מפסיקות לצחוק. יש בהן אהבה כזו לחיים, ושמחה עמוקה, ואופטימיות. יש להן לב רחב, ומבט חיובי על החיים. וכשנפרדנו מהן, בקניון ממילא, באחת וחצי בלילה, חשבתי לעצמי שהן המתנה שלי בעונה הזאת, הן השיעור שלי. ככה צריך לשאת את החיים. ככה צריך לחיות.
