קרוואן הקטן עמד בלב התופת, מוקף בצהלות המרצחים ובזעקות הקורבנות. איכשהו, המחבלים שסבבו אותו מכל עבר, טובחים וחוטפים מכל הבא ליד, הניחו שהוא נטוש ולא נכנסו אליו. אך בסביבות 12 וחצי בצהריים, שש שעות אחרי תחילת המתקפה, הם הקדישו גם לו תשומת לב. אחד המרצחים נצמד לחלון וקרא לחבריו. "יש פה אנשים חיים, בואו", הוא צעק.
שישה ישראלים התחבאו בקרוואן, בחניון הסמוך למתחם פסטיבל נובה. זה היה רעיון של לורה בלג'מן־כאדר (35), המפיקה של מסיבת "יוניטי" שהתקיימה ביער רעים יום קודם לכן. כקצינה במיל' ששירתה במשטרה הצבאית, היא נטלה יוזמה והובילה את בעלה שי ועוד ארבעה חברים למה שנדמה לה כמחסה זמני, טוב יותר מכל אפשרות אחרת באזור. כעת שמעה והרגישה כיצד המחבלים חובטים בדלת הקרוואן, ואז מנסים לגרור אותו לכיוון עזה. כשהדבר לא עלה בידיהם, הם ניסו להצית את המבנה היביל הקטן על יושביו. ולאורך כל הזמן הזה, בלג'מן־כאדר חיכתה לצה"ל, לא מבינה מדוע העזרה מבוששת כל כך לבוא.
אותות היום הנורא ההוא לא ניכרים בה, לפחות לא כלפי חוץ. בלג'מן־כאדר מתראיינת בזום מאמסטרדם, שם היא עוסקת בהסברה נמרצת למען מדינת ישראל. מה שהחל כהצטרפות שלה ושל שי למשלחת ביוזמת משרד החוץ הפך למשימה מתמשכת בת שבעה חודשים. חמושה בצרפתית רהוטה ובלהט לעשות הכול כדי להחזיר הביתה את חבריה שנחטפו, היא מרצה, מתראיינת, מספרת את סיפורה ומשלימה לאירופים את פערי המידע שגורמים להם לצדד בחמאס. עם זאת, היא אינה יודעת מתי תהיה מסוגלת לשוב לכאן פיזית. צה"ל הוא אהבת חייה – פרט לשי, כמובן – ומכאן האכזבה הקשה וגם הפחד העמוק שהיא נושאת עמה מאז 7 באוקטובר, "השביעי" כפי שהוא מכונה בפיה.
לפני כשבועיים היא הצליחה להביא את סוגיית החטופים לאחד האירועים הנוצצים באירופה – פסטיבל הסרטים בקאן. בלג'מן־כאדר נכנסה לשם לבושה בשמלה צהובה שעליה מודפסות תמונותיהם של חטופים, והתייצבה מול המצלמות. "היוזמה הגיעה מארגון צרפתי־יהודי שקרוי 'הקולקטיב של 7 באוקטובר'", היא מספרת. "הכול התארגן בתוך שלושה ימים. בכלל, מדהים לראות את העוצמה של העם היהודי בתפוצות, איך כולם מתגייסים ומחפשים, כל אחד בעולמו, כיצד לסייע לישראל".
"שאלו אותי אם אני יכולה להשיג כרטיסים לפסטיבל קאן. לא חשבתי שזה אפשרי, אבל מכיוון שכבר הכרתי כמה אנשים, הרמתי טלפונים. כך הגעתי לגורמים מדהימים באירופה, שרוצים להישאר מאחורי הקלעים, והם עזרו לי בעניין הכרטיסים".
על השמלה של בלג'מן־כאדר הודפסו בין השאר תמונותיהם של שני חבריה הטובים, אלקנה בוחבוט ואליה כהן, שנחטפו מהמסיבה, ושל שני חטופים נוספים – ירדן ביבס מניר־עוז והתצפיתנית לירי אלבג. על כתפיה הונח בהצלבה סרט בד שחור, ועליו כיתוב בצהוב: "Bring Them Home". "בלילה לפני האירוע, כשלא יכולתי להירדם, תליתי את השמלה מולי. הסתכלתי על התמונות שלהם, וזה מה שנתן לי את הכוח, נתן לי את האש: ההבנה שאני לא עושה את זה למען עצמי אלא למענם, כי הם לא יכולים לעשות כלום".
המאבטחים בפסטיבל עיכבו אותה בכניסה, אך לבסוף אפשרו לה להיכנס וגם לעמוד כשלושים שניות על המדרגות המפורסמות, המחופות שטיח אדום. תמונותיה משם הופיעו בכלי תקשורת רבים בעולם. אגב, ימים ספורים לאחר מכן תעמוד שם השחקנית ההוליוודית קייט בלאנשט, לבושה שמלה בצבעי דגל פלסטין.
"רבים באו אליי ואמרו לי 'כל הכבוד'", מספרת בלג'מן־כאדר. "היו נשים שסיפרו לי שהן לובשות שמלה של מעצבת ישראלית, והוסיפו 'אנחנו איתכם'. היו גם שהסתכלו עליי והתעלמו בהפגנתיות, אבל לא קיבלתי תגובות שליליות. אנשים שאלו אם אני שחקנית, ועניתי: 'אני לא. אני מפיקת מסיבות ששרדה את הנובה'. בתוך כל הטירוף הזה קיבלתי הודעות גם ממשפחות של חטופים שהודו לי. זה היה שווה הכול, גם כשזה פירק אותי והביא אותי לבכי".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (שישי) במגזין דיוקן של מקור ראשון
